חינוך גאוגרפי – הבדלי גרסאות

הקניית כישורים של התמצאות במרחב ורכישת ידע עליו ([[יכולת מרחבית]]) הכרחיים להשרדות האדם.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=איילה מלאך-פינס|שם=פסיכולוגיה של המינים, כרך 1|מו"ל=האוניברסיטה הפתוחה|שנת הוצאה=1998|עמ=131-140}}}}. בילדותו הוא לומד להבין כיוונים (קדימה, אחורה, ימינה, שמאלה). מאוחר יותר לומד את [[רוחות השמים]]. באותה העת הוא לומד להכיר את סביבתו - ביתו, שכונתו, עירו. הוא מוסיף ולומד להכיר יצוגים של מרחב - תרשים, [[מפה]] או מדיה דיגיטליים. כשמתבגר הוא לומד על מקומות רחוקים וכיצד להתמצא בהם. כישורים וידע אלה מוקנים באמצעות גורמים רבים: הורים, מורים, [[מורה דרך|מדריכי טיולים]], אנשי צבא ועוד. חלקם נכללים בחינוך]] הלא הפורמלי, וחלקם ב[[חינוך פורמלי|חינוך הפורמלי]] - היינו בבתי הספר. בערך הזה נעסוק בחינוך הפורמלי - שבו החברה הטילה את התפקיד של רכישת יכולות מרחביות על מקצוע הגאוגרפיה שנלמד בכיתות בית הספר היסודי והתיכון.

הגאוגרפיה משמשת אחד ממקצועות החינוך הנפוצים בבתי הספר בעולם, ברמות השונות מבית ספר יסודי ועד בית הספר התיכון לצד מקצועות כמו טבע, ספרות והיסטוריה ולימוד כישורים ככתיבה, קריאה וחשבון. כבר בתחילת המאה ה-19, הבינו ה[[מעצמת-על|מעצמות]] הקולוניאליות שהן זקוקות ללמד [[גאוגרפיה]] לתלמידיהן כי הם היו זקוקים לידע זה בהתבגרותם בעיקר לשרת את צורכי ה[[אימפריה]] הקולניאלית האירופאית. זאת בנוסף לידע כללי כמו [[רשת המעלות]], [[שינוי  יום ולילה]] ובעיקר ידע של [[שמות מקומות]] והכרת מפות העולם. בתקופה שאין בה עדיין צילומים, סרטים או טלוויזיה שמביאים מראות ממקומות רחוקים, היו ספרי הלימוד בגאוגרפיה מקור טקסטואלי וויזואלי חשוב להבניית הדימויי והידע על מקומות אחרים בדרך של איורי נופים, אנשים, חיות, צמחים ובשילוב מפות האזור.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Frye Alex|שם=Complete Geography|מקום הוצאה=Boston and London|מו"ל=Ginn & Company|שנת הוצאה=1896}}}}.

במחצית השנייה של המאה ה-19, הבינו בגרמניה את חשיבות הגאוגרפיה בתהליכי ה[[חיברות]] וחיזוק ה[[לאומיות]] - היינו חיבור הילד והנער לארצם ומולדתם. בצרפת לעומת זאת, הפסדה במלחמה לגרמניה והעברת חבל [[אלזס-לורן|אלזס לורן]] לידי הגרמנים ([[1871]])  הביאה את ועדת החקירה הצרפתית לציין כי אי ידיעת קריאת מפות הכשילה את קציני הצבא ולכן הוכנסה הגאוגרפיה כמקצוע חובה לכלל בתי הספר ([[1872]]).  במקביל נפתחו מחלקות לגאוגרפיה באוניברסיטאות לשם הכשרת מורים ולמחקר. שאר ארצות אירופה הלכו בעקבותיהם.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Graves, N|שם=Geography in Education|מקום הוצאה=London|מו"ל=Heinemann|שנת הוצאה=1977}}}}. החינוך הגאוגרפי האירופאי התבסס על פיתוח הרעיון של [[גאוגרפיה רגיונלית|גאוגרפיה רגיונלית]], היינו למידת אזורים טבעיים וחבלי עולם על מכלול תכונותיהם: [[גאולוגיה]], [[אקלים]], [[אוצר טבע|אוצרות טבע]], [[יישוב]] כלכלה ועוד. הגישה הרגיונלית כתפיסת עולם בהוראת הגאוגרפיה הייתה קיימת גם באוניברסיטאות, ולמעשה היא עדיין שולטת בחלק ניכר בתוכניות הלימודים בבתי הספר בארצות רבות בעולם.

בארץ ישראל, בבתי הספר העבריים החל לימוד הגיאוגפיה כבר בראשית ההתיישבות במושבות הראשונות ([[1882]]). המקצוע עבר שינויים מסוימים אבל עד הרבע האחרון של המאה העשרים, הגישה הרגיונלית הייתה גישת החינוך המרכזית במקצוע. גישה זו התאימה מאוד בהידוק הקשר שבין החינוך הציוני ובין הזיקה של התלמיד לארץ.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=יורם בר-גל|שם=מולדת וגיאוגרפיה במאה שנות חינוך ציוני|מקום הוצאה=תל אביב|מו"ל=עם עובד|שנת הוצאה=1993}}}}.

כאמור למעלה, ברבע הראשון של המאה העשרים שלטו בחינוך הגאוגרפי באירופה הגישה הרגיונלית שהתבססה על הרעיון של [[דטרמיניזם]] סביבתי: השפעה מוחלטת של הסובב הטבעי על תרבות האדם, כלכלתו, תפוצתו ויישוביו. את הרעיון הזה היקנו בגישה מהכלל אל הפרט - לימוד מהקרוב והמוכר אל הרחוק והלא ידוע. לכן נלמדו בכיתות נמוכות הגאוגרפיה של הסביבה הקרובה (יישוב המגורים וחבל הארץ) ובכיתות הגבוהות נלמדו מקומות רחוקים ברחבי העולם. כל היחידות האלה נלמדו כאזורים טבעיים, יבשות או יחידות פוליטיות (מדינות). גישה זו של החינוך הגאוגרפי הייתה אופיינית לרוב תוכניות הלימודים באירופה עד הרבע האחרון של המאה העשרים כאשר שינויים בעולם הידע הגאוגרפי באוניברסיטאות הביאו לרפורמות ולתמורות בחלק מתוכניות הלימודים של המקצוע בבתי הספר.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Gilbert R.|שם=Impotent,  Image, Relation of Ideology in the Secondary School Curriculum,|מקום הוצאה=London|מו"ל=The Palmer Press|שנת הוצאה=1984}}}}.

לאחר מלחמת העולם הראשונה חלה תפנית בהוראת הגאוגרפיה בארה״ב. בתקופה זו עלתה הגישה הכלכלית בגאוגרפיה ונדחקה הצידה הגישה שפיתח דייוויס. מאוחר יותר בעקבות שינויים בתפיסת החינוך בארה״ב, נעלמה הגאוגרפיה כמקצוע חינוך נפרד בבתי הספר ואוחד עם מקצועות אחרים כמו [[לימודי החברה]] או ה[[היסטוריה|היסטוריה]].{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=Stolman, J|שם=Trends in School Geography in the USA|כתב עת=International Trends in Geography Education,|עמ=318-333|מו"ל=IGU Commission of Geography Education, Freiburg|שנת הוצאה=1987}}}}.

בעקבות המהפכה הכמותית והרעיונית בגאוגרפיה ב[[אקדמיה]] בארה״ב, הוקפאה הוראת המקצוע בארץ זו. המקצוע נבלע לחלוטין ונלמד כפרקים אקלקטיים בתוך מקצוע למודי החברה. זאת למען שימור העקרון של לימוד רב תחומי. בסוף שנות השמונים, בלחץ ארגונים מקצועיים גאוגרפיים הוכנה בארה״ב תוכנית חדשה להוראת הגאוגרפיה.{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=Hill, D.|שם=Geography and Education in North America|כתב עת=Progress in Human geography|כרך=13|עמ=589-598|שנת הוצאה=1989}}}}. תוכנית הלימודים החדשה יצרה איזון, וחזרה מסוימת לרעיונות הרגיונליים בחינוך הגאוגרפי מגן הילדים (סביבת הילד) ועד הכיתות הגבוהות ([[אמריקה הצפונית|צפון אמריקה]]). כמו כן קבעה כי יש להדגיש רעיונות מתחום הגאוגרפיה המודרנית - כ[[מיקום (גאוגרפיה)|מיקום]], יחסים בין מקומות, תנועות במרחב ועוד.

שינוי כיווני המחקר הגאוגרפי באקדמיה התפשט באוניברסיטאות ברחבי העולם ויצר משבר עמוק בתחום החינוך הגאוגרפי - חינוך שהיה כאמור מבוסס על הגישה הרגיונלית. המשבר ניכר בכך שהסטודנטים שלמדו באוניברסטאות קורסים בגישות המחקר הפוזיטיביסטיות, נאלצו בסיום לימודיהם, ללמד בבתי הספר את הגאוגרפיה הרגיונלית מבלי שהוכשרו לכך. ובאותה העת הידע הגאוגרפי שלמדו באוניברסיטאות לא חדר לבתי הספר בגלל תוכניות הלימודים הישנות. ב[[הממלכה המאוחדת|בריטניה]] לדוגמה, ועדות שונות המליצו על שינוי [[תוכנית לימודים|תוכנית הלימודים]] בבתי הספר והתאמת המקצוע לגישות החדשות שצמחו באוניברסיטאות, מה שהביא בסופו של דבר לדחיקת הגאוגרפיה הרגיונלית מ[[בחינת בגרות|בחינות הבגרות]] בארץ זו.{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=Graves N., et al|שם=National Curriculum First Impression|כתב עת=Teaching Geography|כרך=15|עמ=2-5|שנת הוצאה=1990}}}}.

מדוע במשך למעלה מ־150 שנה, הגאוגרפיה ממשיכה להיות מקצוע חובה בבתי הספר ואינה מפנה מקום למקצועות ״יוקרתיים״ יותר? התשובה לשאלה זו מורכבת, אך נראה כי יש לגאוגרפיה יכולת לתרום לפיתוח צורכי היחיד - התלמיד, ובמקביל יש בה חשיבות לאומית. מבחינת היחיד הגאוגרפיה ובגלגוליה השונים (כמולדת או לימודי סביבה) מלמדת התמצאות במרחב, מקנה כישורי קריאת מפות, מוסיפה ידע על מקומות אחרים. אך באותה העת מפתחת גישות ועמדות של התלמיד כלפי נושאים כמו שמירת הסביבה, פתיחות לתרבויות שונות. מהבחינה הלאומית - הגאוגרפיה ולימודי ה[[מולדת]] מגבירים את הקשר שבין היחיד ובין ארץ מולדתו ותורמים ל[[חיברות|סוציאליזציה]] שלו עם מדינתו.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=יורם בר-גל|שם=מולדת וגיאוגרפיה במאה שנות ציונות|מו"ל=עם עובד|שנת הוצאה=1993|עמ=16}}}}.

אנשי [[העלייה הראשונה|העלייה הראשונה]] שפתחו בתי ספר במושבות כמו [[ראשון לציון]] ([[1882]]) הכניסו את מקצוע הגאוגרפיה לתוך תוכנית הלימודים. המורים הראשונים שלימדו וקבעו את תוכנית הלימודים היו משכילים שהגיעו מאירופה. תקופת בראשית זו הייתה תקופה של ניסויים וגישושים בתחום החינוך העברי, וכך גם בתחום לימוד הגאוגרפיה. בעשור הראשון לעליה הראשונה, היו כבר מורים שלימדו גאוגרפיה לצד מקצועות השכלה כללית נוספים בכל מושבות הברון.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=רחל אלבוים-דרור|שם=החינוך העברי בארץ ישראל|מו"ל=יד בן צבי, כרך א׳|שנת הוצאה=1986|עמ=159}}}}.

בשנת [[1903]] נוסדה ״[[הסתדרות המורים]]״ ב[[זכרון יעקב]] ואחרי 4 שנים הופיעה הצעה לתוכנית הלימודים שכללה את מקצוע הגאוגרפיה. תוכנית זו, והמשך הדיונים בין המורים הראשונים קבעו קביעות שעד עכשיו רלוונטיות למערכת החינוך הישראלית כמו למשל חלוקת השעות השבועיות בין מקצועות הלימוד. הם חילקו את לימוד הגאוגרפיה לשני שלבים: בכיתות הנמוכות יילמד המקצוע בשם ״מולדת״, ובכיתות הגבוהת ישתמשו בשם ״גאוגרפיה״. הם הדגישו שוב ושוב את החשיבות של הקניית ״ידיעת הארץ״ במובן המולדת לתלמידים. החיבור הרגשי כלל גם את הקשרים עם העבר הרחוק של העם דרך סיפורי התנ״ך וקורות העם ב[[ארץ ישראל]].{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=ישראל בלקינד|שם=1897, ראשית ידיעת הארץ, הצבי ירושלים|מו"ל=הצבי, ירושלים|שנת הוצאה=1897|עמ=}}}}.

ההצעה של תוכנית הלימודים [[1907]] לכיתות ד׳-ח׳, שנקראה כבר בשם ״גאוגרפיה״, שמה במרכזה את לימוד ארץ ישראל, בשני מחזורי לימוד - בכיתה ד׳ למדו בצורת סקירה כללית את הארץ על ארבע רצועות האורך שלה (חוף, הרים, [[בקעת הירדן]], והרי [[עבר הירדן]]) וכל אזור נלמד על יסודותיו הפיזיים והאנושיים. בכיתה ח׳ הייתה חזרה נוספת והעמקה של נושא ארץ ישראל, הפעם דרך נושאי משנה כמו גבולות, אקלים, יישובים, כלכלה ועוד. בין שני מחזורי לימוד אלה הכניסו מגוון נושאים בתוכנית הלימודים: בכיתה ה׳ המזרח התיכון (באותם ימים האימפריה הטורקית) ומצריים, וכן נושאים כמו כדור הארץ, מושגים באקלים וגאולוגיה. בכיתות ו׳-ז׳ הרחיבו את מעגל המדינות בשיטה מהקרוב לרחוק - תחילה אסיה, אירופה, ואחריהן למדו על ארצות אמריקה. כל יבשת עם תכונותיה בצורה שיטתית ואחידה: גבולות, נהרות, אקלים וכדומה. זאת השיטה הרגיונלית במיטבה.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=יוסף עזריהו|שם=כתבים|מו"ל=מסדה|שנת הוצאה=1954|עמ=46}}}}. צורת לימוד זו שנקבעה בשנת 1903 יושמה בעיקרה עוד עשרות שנים בתוכניות הלימודים בגאוגרפיה בבתי הספר בארץ עד שנות האלפיים.{{הערה|(ראה את ההמשכיות גם בתוכנית הלימודים של ״גאוגרפיה - אדם וסביבה״ 2015 קישור -

<nowiki>http://meyda.education.gov.il/files/Curriculum/fifth/MavoTLHT.pdf</nowiki>}}.

דרכי ההוראה של מקצוע הגאוגרפיה באותן שנים היו מורכבות, חלקן עיוניות - לימוד מתוך ספרי הלימוד, אבל הוסיפו דגש גם על לימוד חווייתי. היינו - הסתכלות ותצפיות של התלמידים בשטח, והם יצאו לשדה ולטיול ללמוד מקרוב על התופעות השונות. בתצפיות אלה ובטיולים התלמיד לא רק למד על תופעות הנוף הטבעי והאנושי אלא גם חיזק את הקשר שלו עם אדמת מולדתו. כאמור הדבר היווה ערך מוסף מרכזי באידאולוגיה של לימוד הגאוגרפיה בבתי הספר.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=יוסף עזריהו ואחרים|שם=שעורי הסתכלות|מו"ל=קהלת, יפו|שנת הוצאה=1911}}}}.

היה קשר הדוק בין אנשי החינוך בארץ ובין עמיתיהם בבתי הספר העבריים בגולה, בעיקר ברשת החינוך הציוני “תרבות”. קשר זה הרחיב את מעגל הלומדים גאוגרפיה בשפה העברית, וספרי לימוד שנלמדו בארץ, נלמדו גם בארצות הגולה בבתי הספר העבריים, כמו ספרו של ישראל בלקינד.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=ישראל בלקינד,|שם=ארץ ישראל ספר לימוד לגיאוגרפיה של ארצנו|מו"ל=המאיר, תל אביב|שנת הוצאה=1927}}}}.

אחד המאפיינים החשובים של התקופה הוא הפוליטיזציה וההכוונה האידאולוגית של מערכת החינוך העברית בארץ שהתבטאה ביצירת זרמי החינוך השונים - ״[[שיטת הזרמים בחינוך|הזרם הכללי]]״, ״זרם העובדים״ ו״הזרם הדתי״.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=רחל אלבוים דרור|שם=החינוך העברי בארץ ישראל|מו"ל=יד בן צבי, ירושלים|שנת הוצאה=1989}}}}. זרמי החינוך, אימצו בשינויים מסוימים, את תוכנית הלימודים של [[הסתדרות המורים]] משנת [[1907]]. תוכנית זו הייתה כזכור מבוססת על הגישה הרגיונלית בגאוגרפיה, עם דגש על לימוד ארץ ישראל בשני מחזורי למידה בבית הספר היסודי. התוכנית הבסיסית הזאת הותאמה לתפיסתם האידאולוגית או הדתית. במהלך התקופה הנדונה כל זרם פרסם תוכנית לימודים אחרת. היה דמיון מסוים בין התכנים שנלמדו בכיתות א׳-ד׳ תחת מקצוע ״מולדת״ - בכל הזרמים הקנו ידיעות על הסביבה ועל עונות השנה וכן שילבו לימודי טבע עם לימודי התמצאות במרחב והסביבה הקרובה.

לעומת הכיתות הנמוכות, ההבדלים בין זרמי החינוך התבטאו ביחס לשאלות פוליטיות ודתיות והוראתם בכיתות ה׳-ח׳ גם במקצוע הגאוגרפיה.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=י. בן דוד|שם=החינוך היהודי הלאומי, אינצקלופדיה חנוכית,|מו"ל=מוסד ביאליק|שנת הוצאה=1964|עמ=676-709|כרך=ד׳}}}}. כך לדוגמה בתוכנית הלימודים של [[שיטת הזרמים בחינוך|זרם העובדים]] משנת 1937, מצוינת תחת נושא הלימוד של בריטניה (כתה ז)  הערה כי המורה יקדיש זמן למעמד הפועלים וארגונו במדינה זו, ולעומת זאת בתוכנית הלימודים של ארה״ב  ילמדו על שפע ההון והרכוש וריכוזו בידי יחידים קפיטליסטים.{{הערה|ראה: זרם העובדים, תוכנית הלימודים 1937, עמ 27–29 }}.

'''אסיה הקדמית וארצות הנילוס''', ספר לימוד, תל אביב, דביר, תש"ט)}} פעילותו השלישית החשובה הייתה בהוצאת אטלסים עבריים ומפות ארץ ישראל לבתי הספר, ששירתו במערכת החינוך עשרות שנים נוספות.{{הערה|ראה פרשת הוצאה לאור של האטלסים בהרחבה: מיכאל הכהן ברוור ובנו אברהם יעקב ברוור,'''זכרונות אב ובנו''', ירושלים: [[מוסד הרב קוק]], 1966}}.

בשנות השלושים הגיע לארץ ד״ר [[יהויקים פאפוריש]], שלמד גאוגרפיה ב[[וינה|ווינה]], ומשנת 1940 פרסם עשרות ספרים בגאוגרפיה רגיונלית של ארץ ישראל ושל ארצות העולם. אלה הפכו במשך ארבעים שנה עד שנות השמונים לספרי הלימוד החשובים במערכת החינוך בארץ.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=יורם בר-גל|שם=מולדת וגיאוגרפיה במאה שלנות ציונות,|מו"ל=עם עובד|שנת הוצאה=1993|עמ=92}}}}. ספרי לימוד נוספים שהתאימו לתוכנית הלימודים בגאוגרפיה בבתי הספר העבריים נכתבו על ידי מורים בארץ ובגולה כמו ספריהם של מ. צוזמר{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מ. צוזמר|שם=גיאוגרפיה קורס ראשון|מקום הוצאה=פרנקפורט|מו"ל=אמנות|שנת הוצאה=1918}}}} א. בלנק{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=א. בלנק|שם=דע את העולם ספר לימוד בגיאוגרפיה,|מקום הוצאה=קישינב|מו"ל=אסכולה|שנת הוצאה=1930}}}} או א. מיטרופוליטנסקי.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מיטרופוליטנסקי|שם=אסיה וארץ ישראל|מקום הוצאה=וורשה|מו"ל=?|שנת הוצאה=1921}}}}. גם הקק״ל נרתמה להוראת המקצוע, הוציאה עשרות ספרי עיון ולימוד בנושא ארץ ישראל, מפות קיר לבתי ספר, וספרים עיוניים כמו ספריו של [[צבי זהר|צבי זוהר]].{{הערה|ספריו של צבי זוהר יצרו תשתית רעיונית ופדגוגית חשובה מאוד עבור המורים והמדריכים באותה העת ראה: צבי זוהר '''לימוד ברוח המולדת''', קקל ירושלים, צבי זוהר, 1940 '''ארץ ישראל בחינוכינו''', קק״ל, ירושלים }}{{הערה|ראה לדוגמה: נתן שלם, 1935, '''עמק החולה''', ספריית ארץ ישראל של הקק״ל, חוברת 54, הוצאת אומנות, תל אביב}}

כבר בסוף שנות השלושים, החלו אנשי חינוך שונים לכתוב על הצורך ברפורמה בהוראת מקצועות הגאוגרפיה והמולדת, תוך אימוץ רעיונות ותכנים מהעולם האנגלו-סכסי.{{הערה|נחום גבריאלי, 1939, '''גישות שונות למקצוע הגאוגרפיה''', החינוך, כרך 12, עמ 101-115}}{{הערה|א. ריגר 1940, '''החינוך העברי בארץ ישראל''', דביר, תל אביב}}. הם קראו להזניח את הגישות והשיטות שהובאו ממרכז אירופה עוד בתקופת העלייה הראשונה.{{הערה|באותם ימים הופיע כבר ספר לימוד יוצא דופן לבתי ספר התיכוניים שהקדים בארבעים שנה ספר לימוד בנושא דומה שנכתב רק אחרי מלחמת יום כיפור. אליהו שיינקין, 1939 '''גאוגרפיה כלכלית''', צידון, תל אביב }}.  אבל פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]], והקמת [[ישראל|מדינת ישראל]] דחו דיון על הרפורמות במקצוע הגאוגרפיה למשך יותר מדור נוסף. מצב שיצר קפאון ושמרנות בחינוך הגאוגרפי עד אמצע שנות הששים המאוחרות.

תהליך נוסף שהתרחש בראשית תקופה זו - הוקמה מחלקה לגאוגרפיה ב[[אוניברסיטה העברית בירושלים]] (1949) על ידי פרופ׳ [[דוד עמירן]]. עמירן אימץ את תוכנית המחקר וההוראה כפי שהכיר אותה מגרמניה טרום מלחמת העולם השנייה.{{הערה|ראה פרשת הקמת המחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית: בר–גל, י., 2002, ” כבר שמעתי שדנים עליך בסנט: החלטות במיסוד הגאוגרפיה באוניברסיטה העברית 1927-1949″, אצל, לבסקי, ח. (עורך) '''תולדות''' '''האוניברסיטה העברית בירושלים''', מאגנס, כרך ב‘, 442-411}}. הייתה זו תוכנית לימודים המבוססת על הגישה הרגיונלית. בשנות החמישים והששים, בוגרי המחלקה לגאוגרפיה פנו לעסוק ב[[חינוך]] ו[[הוראה]], הן כמורים והן ככותבי ספרי לימוד חדשים. בתחילת שנות הששים נפתחו מחלקות לגאוגרפיה גם באוניברסיטת תל אביב וגם בחיפה, וכן התחילו להופיע בתוכניות לימודיהן קורסים נושאיים בהשפעת הגאוגרפיה האנגלו-אמריקאית. קורסים אלה קשורים בעיקר לגאוגרפיה האנושית, כמו [[גאוגרפיה עירונית]], [[גאוגרפיה כלכלית]] או [[גאוגרפיה חברתית|גאוגרפיה חברתית]]. אלה סייעו בסוף שנות הששים ליצירת הרפורמה בתוכנית הלימודים בגאוגרפיה בבתי הספר.

כאמור בוגרי המחלקה לגאוגרפיה בירושלים החלו להוציא ספרי לימוד חדשים, ביניהם פרופ׳ [[דב ניר]] ופרופ׳ [[מנשה הראל]], ד״ר [[אפרים אורני]] ופרופ׳ מנשה הראל שפירסמו את ספריהם בגאוגרפיה של ארץ ישראל, תוך שימוש בגישות, מושגים ומידע מודרני באותם ימים.{{הערה|מנשה הראל ודב ניר 1960, '''גאוגרפיה של ארץ ישראל''', עם עובד, תל אביב}}. גם ספרים נושאיים החלו להופיע כמו ספריהם של פרופ׳ מנשה הראל{{הערה|מנשה הראל, '''גאוגרפיה פיזית כללית''', עם עובד, תל אביב,1961}}  ושל פרופ׳ דב ניר בנושא גאוגרפיה פיזית {{הערה|דב ניר, '''גאוגרפיה פיזית''', מסדה, תל אביב, 1962}} שהביאו מושגים עבריים חדשים בגאוגרפיה, שנקבעו על ידי האקדמיה ללשון.

מחברי תוכנית הלימודים החדשה של ישראל שפורסמה באמצע שנות החמישים, ראו במולדת וגאוגרפיה מקצועות המשרתים נאמנה את המטרות הלאומיות של חוק החינוך הממלכתי. הם ראו בלימוד הגאוגרפיה של ארץ ישראל בכיתה ח׳ את פיסגת החינוך הלאומי.{{הערה|משרד החינוך, '''תוכנית הלימודים לבית הספר היסודי''', 1954, עמ 165}}. את שאר הנושאים - בתחום הגאוגרפיה הרגיונלית של אזורים בעולם, וכן פרקים כלליים כמו אקלים הם חילקו בין כיתות ה׳-ז׳, בשיטה - אזורים קרובים בתחילה ורחוקים בכיתות הגבוהות. לבתי הספר התיכוניים פורסמה תוכנית לימודים נפרדת בשנת 1956{{הערה|משרד החינוך, '''הצעה לתוכנית לימודים לבית הספר התיכון''',ירושלים, 1956}}. התוכנית המליצה על גאוגרפיה כמקצוע חובה גם בכיתות ט׳-י׳. בכיתה ט׳ חזרו על לימודי נושאים מהתחום הגאוגרפי פיזי וכן לימוד רגיונלי כללי של אזורי העולם. כיתה י׳ הוקדשה כולה ללימוד נרחב של ארץ ישראל. כן הוסיפו הנחיות לגבי בחינות הבגרות: כל הנושאים היו מהגישה הרגיונלית:  נושאי חובה - ארץ ישראל וארצות המזרח התיכון ושני אזורים נוספים לבחירה מתוך רשימת אזורים: ארצות הברית, ברית המועצות, צרפת, ובריטניה.{{הערה|משרד החינוך, '''הצעה לתוכנית לימודים לבית הספר התיכון''',ירושלים, 1963 }}. 

לסיכום פרק זה בהיסטוריה של החינוך הגאוגרפי בארץ אפשר לומר, כי מצד אחד חלה המשכיות ושמרנות ודבקות בתכנים שנילמדו ומטרות שנקבעו בתחילת המאה העשרים. מאידך החלו להסתמן בסוף התקופה מצבים שאיפשרו שינויים מסוימים בחינוך הגאוגרפי: בנוסף לצורכי החברה וה[[אומה|לאום]], החלו מתכנני המקצוע והמורים להביא בחשבון גם את התפתחות המקצוע באקדמיה (איפשרו לימוד נושאים לא רגיונליים כגאוגרפיה פיזית) ואת צרכיו של התלמיד היחיד (אפשרויות בחירה והעדפה). ניצני התפתחות זאת היו תשתית חשובה שעליה התפתח החינוך הגאוגרפי שעה שהוכרזה הרפורמה בחינוך בישראל.{{הערה|ראה: איזנשטט שמואל, 1973, '''החברה הישראלית רקע התפתחות ובעיות''', מגנס, ירושלים }}.

הפערים החברתיים -כלכליים בישראל הביאו להקמת ״[[ועדת פראוור]]״ (1964)  שהמליצה על ביצוע [[רפורמה בחינוך]], שבמרכזה היה שינוי מבנה בתי הספר והקמת חטיבת הביניים, שלא הייתה קיימת לפני כן. שנה לאחר מכן, הוקמה ועדה לענייני מקצוע הגאוגרפיה בראשות פרופ׳ [[דוד עמירן]], להתאמת תוכני הגאוגרפיה למבנה מערכת החינוך החדשה. התוכנית לכיתות הנמוכות - ״מולדת וחברה״, הייתה מורכבת יותר ונדונה בוועדה מקצועית אחרת.{{הערה|א. ידלין, המפנה בפיתוח תוכניות לימודים, אצל אדן ש., '''על תוכניות הלימודים''' '''החדשות''', מעלות, תל אביב, עמ 9–20, 1971}}.

בדיונים שנערכו בעניין מהות החינוך הגאוגרפי, טען עמירן כי הגאוגרפיה היא מקצוע שחוקר את תפוצת התופעות הגאוגרפיות בעולם ואת סיבותיה, זאת כדי לעזור לפתור בעיות חברתיות, כלכליות ומדיניות בעולם. פרופ׳ [[אריה שחר]] הוסיף באותו דיון וטען כי עבר זמנה של הגאוגרפיה הרגיונלית כי היא חסרת בסיס תיאורתי, וצריך ללמד ולחקור את ״ההשתנות המרחבית של התופעות״.{{הערה|האגודה הגאוגרפית הישראלית, '''עלון גאוגרפי''', 1967, ירושלים, עמ׳ 1-13)}}

הצעת תוכנית הלימודים החדשה לחטיבות היסודי ו[[חטיבת ביניים|חטיבת הביניים]] יש בה השילוב של ההמשכיות והרפורמה יחדיו. היא קבעה כי ההוראה תתרכז הן בגישה הרגיונלית והן בגישה הנושאית (סיסטמטית) שהונהגה באוניברסיטאות. בראש כל העקרונות שקבעו את תוכנית הלימודים - עמד הרעיון של חשיפת התלמיד לזיקת הגומלין שבין אדם לסביבתו הטבעית, תוך הדגשת אחריותו לשינויים בסביבה.{{הערה|משרד החינוך והתרבות, '''תוכנית הלימודים בגאוגרפיה בבית הספר הממלכתי והממלכת'''י '''דתי לכיתות ה׳-ט׳,''' 1970}}. זהו עקרון יסוד בפילוסופיה של המקצוע עוד מהמאה ה-19. בעקרון נוסף שקבעה הוועדה, באה לידי ביטוי המטרה החברתית-ממלכתית בחינוך הציוני - הדגשת לימוד ארץ ישראל.{{הערה|יורם בר-גל, '''מולדת וגאוגרפיה במאה שנות ציונות,''' עם עובד, 1993, עמ 107}}.

מתוך מכלול העקרונות בתוכנית הלימודים החדשה, נקבע כי לאחר הרפורמה ילמדו בכיתה ה׳-ו׳ מבחר אזורים מהעולם (הודו, יפן, אירופה ועוד) וחבלים מארץ ישראל. בכיתה ז׳-ח׳ ילמדו פרקים בגאוגרפיה פיזית, גאורפיה של החרושת, וגאוגרפיה עירונית וכן חבלים בארץ ישראל ובעולם.{{הערה|משרד החינוך, תוכנית הלימודים בגאוגרפיה, 1973}}. בכיתה ט׳ - מבנה דומה של נושאים כלליים ונושאים רגיונליים וגיאורפיה של ארץ ישראל. בהכללה אפשר לומר כי התוכניות לכיתות הגבוהות הצטיינו בהדגשת לימוד עקרונות ולא פרטים, בהבנה במקום בידיעה לשמה, בתרגול והעמקת השימוש במיומנויות מקצועיות מורכבות וזאת בתוספת למידה פעילה ככל האפשר.{{הערה|משרד החינוך והתרבות, '''גאוגרפיה בחטיבה העליונה, הצעה לתוכנית לימודים''' לכיתה י׳,  1976, עמ 4-5}}.

בכיתות י״א וי״ב הוצעו נושאים שקרובים כבר לגישת המחקר וההוראה באוניברסיטאות: ארצות מפותחות ומתפתחות; [[מטאורולוגיה]] סינאופטית; [[גאוגרפיה היסטורית|גאוגרפיה היסטורית]] של ארץ ישראל.{{הערה|משרד החינוך והתרבות, '''תוכנית הלימודים בגאוגרפיה''', 1976, עמ 7}}. בכיתה י״ב הציעו ללמד ארבעה נושאים: פרקים בגאוגרפיה של ארץ ישראל: גאוגרפיה של רווחה ותכנון; פרקים ב[[קרטוגרפיה|כרטוגרפיה]]; כדור הארץ - נופים ועיצובם. לכיתות המקבילות בחינוך הממלכתי דתי הציאו להוסיף גם דיון בוויכוח שבין הדת והמדע בשאלת יצירת כדור הארץ והתהליכים המתרחשים בו.{{הערה|משרד החינוך, '''תוכנית הלימודים בגאוגרפיה''' 1976, עמ 23-16}}.

הרפורמה בחינוך, הביאה לא רק לניסוח מחדש ולארגון שונה ולהוספת תכנים נושאיים למערכת החינוך, אלא גם שינתה את הגישה לחומרי הלמידה - אלה התבססו בעבר על ספר לימוד וה[[אטלס (ספר מפות)|אטלס]] במקצוע הגאוגרפיה. כחלק מהרפורמה, משרד החינוך הקים יחידה לכתיבת תוכניות לימודים. הייתה ציפיה כי בתוכנית הלימודים החדשות יהיה שימוש במערך דידקטי שלם: חוברת לתלמיד, חוברת למורה, חומרי עזר. כל אלה היו אמורים לעבור ניסוי בבתי הספר לפני שאושרו להפצה בכל הארץ. כל חומרי הלמידה לנושא מסוים הוכנו על ידי צוותים של מומחים, של מורים יועצים ושל גרפיקאיים, מאיירים ועוד.{{הערה|משרד החינוך, ספרי לימוד וספרי עזר - הוראת קבע, '''חוזר המנכ״ל''', ל״ה, 1977, סעיף 45).}}.

במקום לפתח פלוריאליזם בחומרי הלמידה, משרד החינוך הביא לריכוזם בידיה. תהליך כזה של הכנת חומרי למידה (מספר חוברות לאותה יחידה, וניסויי שטח) היה יקר במשאבי זמן וכוח אדם. לאחר כארבע שנים הם הצליחו להפיק חומרי למידה רק בשני נושאים בגאוגרפיה - ״העיר״, ו״צפון הארץ״. כאשר הבינו במשרד החינוך שיישום הרפורמה בכוחותיהם עשוי להמשך אולי דור שלם, הם פנו לבית הספר לחינוך באוניברסיטת חיפה לשם הקמת צוות מקביל לכתיבת חומרי למידה עבור תוכנית הגאוגרפיה, בשנת 1974{{הערה|יורם בר-גל, '''מולדת וגאוגרפיה במאה שנות חינוך ציוני''', עם עובד, תל אביב, עמ 118-119}}. הצוות בחיפה פיתח תוכניות לימודים בנושאים רגיונליים - גאוגרפיה של [[אגן הים התיכון|ארצות הים התיכון]], [[אמריקה הדרומית]], גאוגרפיה של [[ארצות הברית]], אך גם בנושאים סיסטמיים כמו גאוגרפיה של [[חקלאות]] וכן פיתח מרכזי למידה פעילה{{הערה|אלה מספר דוגמאות לתוכניות הלימודים שהוכנו בחיפה: יורם בר-גל וארנון סופר, '''ארצות הים התיכון באירופה''', משרד החינוך ואוניברסיטת חיפה, 1981. יורם בר-גל וארנון סופר, '''אפריקה המערבית''', משרד החינוך ואוניברסיטת חיפה, 1977. יורם בר-גל וארנון סופר, '''אמריקה הדרומית''', משרד החינוך ואניברסיטת חיפה,}}{{הערה|ארנון סופר ונוימן חדווה, '''הגאוגרפיה של מצרים''', מרכזי למידה, גסטליט, חיפה 1978, סופר ארנון וחדווה נוימן, '''הגאוגרפיה של מצריים''', מרכזי למידה, גסטליט, חיפה ,}}.  למאמצי הכנת חומרי למידה הצטרפו צוותים נוספים, כמו הצוות של ״ה[[מרכז לטכנולוגיה חינוכית]]״, שליד הטלוויזיה החינוכית. אלה שילבו לא רק חומרי למידה מודפסים אלא הכינו גם חומרי למידה ששודרו בטלוויזיה החינוכית והעשירו את השעורים ונתנו למורים ולתלמידים כלים נוספים ללמידה.{{הערה|מט״ח, '''פני הארץ - מישור החוף התיכון והדרומי''', המרכז לטלוויזיה חינוכית, 1986; מט״ח, '''פני הארץ - צפון הארץ,''' המרכז לטלוויזיה חינוכית, 1987; '''פני הארץ - הנגב''', המרכז לטלוויזיה חינוכית, 1988}}.[[קובץ:Satellite image of Israel in January 2003.jpg|ממוזער|טכנולוגיות דיגיטליות כהדמיות לווין, מייצרות מקור מידע חדיש לחינוך הגאוגרפי. הן מחברת את העקרונות הוותיקים של המקצוע עם מידע חדיש.הן נוספו לצורות המסורתיות של דימויי העולם באטלסים והמפות.]]

לאט לאט החלו מחדש במשרד החינוך לאשר כניסתם של כותבים מהשוק הפרטי להכנת ספרי לימוד, בעיקר בנושאים רגיונליים של ארץ ישראל. כך למשל רנה הברון ואחריה כתב אליעזר פטקין בשנות השמונים ספרים רגיונליים על ארץ ישראל.{{הערה|רנה הברון, '''מישור החוף התיכון והדרומי''', עם עובד, 1975; רנה הברון, '''ירושלים''' '''יהודה ושומרו'''ן, עם עובד, 1976, רנה הברון, '''הנגב וחצי האי סיני''', עם עובד,1977}}{{הערה|אליעזר פטקין, '''השרון, מישור חוף יהודה ופלשת''', צ׳ריקובר, תל אביב, 1982; אליעזר פטקין '''הגולן, הגליל, עמקי הצפון והכרמל''', צריקובר, תל אביב, 1983; אליעזר פטקין, '''ירושלים יהודה ושומרון - ההר המרכזי''', צריקובר, תל אביב, 1984.; אליעזר פטקין, '''הנגב ים המלח והערבה - דרום הארץ''', צ׳ריקובר, תל אביב, 1985)}} . גם אנשי אקדמיה נוספים נרתמו לכתיבת ספרי לימוד באותה העת: פרופ׳ [[דב ניר]],{{הערה|דב ניר, '''אדם ונהר,''' מסדה, תל אביב 1976; דב ניר, '''אדם ומדבר''', מסדה, תל אביב 1976; דב ניר, '''אדם וים''', מסדה תל אביב}}, פרופ׳ [[ארנון סופר]],{{הערה|ארנון סופר, '''תמורות גאוגרפיות במזרח התיכון''', עם עובד, 1981, ארנון סופר ודלית גסול, '''גאוגרפיה של המזרח התיכון - תמורות על סף המאה ה-21'''. עם עובד, 2001}}, ופרופ׳ יורם בר-גל.{{הערה|יורם בר-גל, '''גאוגרפיה של החרושת''', עם עובד, 1983; יורם בר-גל, '''אפריקה המשוונית והטרופית פרקים גאוגרפים''', עם עובד, תל אביב, 1992 }}.