קאוס – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט החלפות: \1ניסיו\2\3
שורה 28:
===אפילוג - שיחה עם אמא===
 
בפרק המסיים את הרצף מופיע [[לואיג'י פיראנדלו]] עצמו, החוזר אל כפר הולדתו הסיציליאני לראשונה מאז מות אמו. החיים ב[[רומא]] היו עליו למעמסה והוא חש שמשהו קורא לו ודוחק בו לחזור אל בית [[ילדות]]ו. הוא יורד בתחנת ה[[רכבת]] של הכפר (כנראה קאוס, על שמו נקרא הסרט), ורואה מראות [[דמיון|דמיוניים]] של ילדים, שעתידים להתגלות לאחר מכן כדמויות אמו ודודיו בימי [[ילדות]]ם. כל תחילתו של קטע זה רצופה בתמונות הלקוחות מארבעת ה[[סיפור]]ים הקודמים ובשלל רמזים המתייחסים אליהם, באופן המרמז על טשטוש ה[[גבול]]ות שבין דמיון למציאות (הבולט ביותר, אך לא היחיד: נהג ה[[כרכרה]] הלוקח אותו אל בית משפחתו אינו אלא סארו, גיבור הסיפור השני). גם המוזיקה המלווה את ירידתו מן הרכבת בכפר [[לידה|הולדתו]] נעשית שונה, כמעט מפחידה, ומשווה לדמויות ולשאר המראות מימד חלומי משהו. בבית אמו המנוחה מדמה פירנדלו לראותה יושבת ומשוחחת עמו, בדמות חיה שנראית לרגע כאילו היא חלק מן המציאות. פירנדלו מבקש מאמו שתחזור על [[סיפור]] שסיפרה לו שנים קודם לכן; לדבריו, משום שזה כבר הוא רוצה [[זיכרון|להיזכר]] בו ולהעלותו על ה[[כתב]], אך קטע מסוים בו נשכח ממנו. (המוזיקה הנשמעת כעת ברקע היא מתוך ה[[אריה (מוזיקה)|אריה]] - "L'ho perduta, me meschina" ["איבדתי את זה, מסכנה שכמותי!"] מן ה[[אופרה]] [[נישואי פיגרו]] מאת [[וולפגנג אמדאוס מוצרט|מוצרט]], קטע שאמו נהגה לשיר, כפי שהוא נזכר). האם מתחילה לספר את הסיפור, וה[[מצלמה]] עוברת לפרק מן העבר, כשקולה של האם מלווה אותו. הסיפור הוא זיכרון מימי ילדותה[[ילדות]]ה של האם, כאשר הפליגה בסירהב[[סירה]] עם אמה, אחיה ואחיותיה אל ה[[אי]] [[מלטה]], כדי לבקר את אבי המשפחהה[[משפחה]], ה[[גלות|גולה]] שם ב[[צו]] השלטונות לאחר שהיה מעורב במהפכת [[אביב העמים|1848]]. במהלך המסע הימי עוצרת המשפחה למנוחה באי אבן ה[[גיר]] (הצילומים נעשו באי הסיציליאני [[ליפארי]]), וה[[ספנות|מלח]] המשיט אותם ב[[סירה|סירתו]]בסירתו ממליץ לאם להרשות לילדים לגלוש אל המים על פני הסלעים הלבנים, שאבק הגיר שעליהם יפה לבריאות העור. הילדים מטפסים בצהלה על הסלעים התלולים וגולשים מהם אל ים ה[[טורקיז]] באחת התמונות היפות ביותר ב[[קולנוע]]. לאחר מכן הם חוזרים לסירה וממשיכים לחתור לכיוון מלטה. כאן נקטע הסיפור, קולה של האם מפסיק להישמע ברקע והמצלמה חוזרת אל ביתו של [[פירנדלו]] ב[[סיציליה]], אלא שכעת נמצא שם הסופר לבדו, ודמות אמו נעלמה כלא הייתה.
 
היו שסברו כי עיקרו של סיפור זה איננו ב[[עלילה|עלילתו]] אלא באווירה, במוזיקה ובצילום, אך לא כך הדבר. למעשה יש כאן [[משחק]] מתוחכם בין דמיון למציאות מן הסוג החביב על [[פירנדלו]] בכל יצירתו. דמותה של האם, הממשית כל כך, כבר מתחילה לשכנע את הצופה כאילו היא חלק מן המציאות, אך העובדה שהסיפור נקטע רומזת לכך שזוהי כנראה הנקודה שממנה שכח פירנדלו את ההמשך. בכך מתחוור לו - ולצופה - כי הסיפור איננו מושמע באמת מפי האם, אלא מזכרונו הקטוע של ה[[סופר]], והוא זה שדמיין את אמו משוחחת עמו. הסצנה הקצרה בבית, שבה האם כבר נעדרת, מחדדת את ההבנה, כי הוא שב והבהיר לעצמו את הגבול שבין דמיון למציאות. הוא נעשה מודע לכך שאת הדברים האבודים אין להשיב - מסר המקרין הארה נוספת על סיפורי "קאוס".