דניאל בויארין – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Tuliula (שיחה | תרומות)
Tuliula (שיחה | תרומות)
שורה 12:
 
==השקפותיו וכתיבתו==
עבודתו של בויארין עוסקת בצומת שבין הפילוסופיה והדת, המסורת והחדשנות. הוא מגדיר עצמו כ[[יהדות אורתודוקסית|יהודי אורתודוקסי]]. בויארין חוקר תחומים בהם עוסקים גם מלומדים כמו [[סנדר גילמן]] וג'יי גלר (Jay Geller), שהחלו לחקור את הזיקה בין [[פסיכואנליזה]] ל[[יהדות]]. בספרו הראשון, '''העיון הספרדי: לפרשנות התלמוד של מגורשי ספרד''', בויארין מנתח את פסיקותיופרשנויותיו התלמודיות של [[יצחק קנפנטון]]. עבור בויארין, [[תסביך אדיפוס]] גם מגלם וגם מבטא דחייה של פרויד מלהיות מסווג כנשי בהקשר של הזמן בו הוא חי, ימים בהם ה[[אנטישמיות]] הובילה לבסוף ל[[השואה|שואה]]. בויארין סבור שה[[פסיביות]] היא תכונה מהותית של היהדות, ומכיוון שזהו אפיון המשותף לה ול[[הומוסקסואליות]], יש לה יכולת לחולל [[בהלה]] בקרב היהודים שחרדים מעינה הפקוחה של הרשות. כתוצאה מכך הוא טוען שפרויד ראה בתסביך אדיפוס דרך לדחות את התכונה הנשית ביהדות, על ידי כך שהוא הציע שהיהודים נושאים בקרבם, לא פחות מהגויים, את התשוקה להרוג.
 
בויארין סבור שהפסיביות היא תכונה הכרחית ליהדות מכיוון שהדת היהודית עובדת דמות אל גברי חזק שדורש ציות. בויארין מסתמך על ה[[הגדה של פסח]] ומנסה להראות שהבן החכם הוא תלמיד חכם ושהבן הרשע הוא איש המלחמה. באופן בלתי נמנע מוליכה השקפה זו את בויארין להתנגד ל[[ציונות]], מכיוון שהוא חש שהמרכיב ההכרחי של האקטיביות והמלחמה כרוכים יחדיו בשליטה על חבל ארץ והם במחלוקת עם מה שהוא מזהה כזרם האמיתי והקבוע של המסורת. [[מרתה נוסבאום]] זוקפת לזכותה של השקפתו על היהדות את: "עיצוב הנורמות הרומיות של הגבריות, והבאת הטענה המדהימה שהאדם האותנטי שספון כל היום בחדרו וקורא ספר, לובש את הצורה הגופנית של מישהו שזהו כל עולמו."