משה זילברג – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
בוט סדר הפרקים (שיחה | תרומות) מ סדר תבניות בסוף הערך (בוט סדר הפרקים) |
Carpatianlynx (שיחה | תרומות) הוספת טקסט אלטרנטיבי לקובץ לשם נגישות |
||
שורה 1:
{{משפטן
|שם=משה זילברג
|תמונה=[[קובץ:Moshe Silberg 1962.jpg|200px|משה זילברג]]
|תאריך לידה=[[16 בספטמבר]] [[1900]]
|תאריך פטירה=[[4 ביוני]] [[1975]]
שורה 28:
בארץ ישראל לימד [[בית הספר תחכמוני (תל אביב-יפו)|בבית הספר תחכמוני]] ב[[תל אביב]] והיה מקורב ל[[חיים נחמן ביאליק]]. ביאליק צירף את זילברג למרצי "[[אהל שם (מפעל תרבות)|אהל שם]]" וזילברג הרצה שם בנושאי תלמוד בין השנים 1931 - 1948. כותרת הרצאותיו הייתה "תלמוד לעם". בין השנים [[1929]]–[[1948]] שימש כ[[עורך דין]] פרטי.
עם [[קום המדינה]] צורף לסגל [[בית המשפט המחוזי]] ב[[תל אביב]]{{הערה|[https://www.nevo.co.il/law_word/Law12/er-018.pdf מינויים], העיתון הרשמי 18, עמ' 106}} וב-[[1950]], מונה כשופט ב[[בית המשפט העליון]]. ב[[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה-50]] הוביל את מגמת ההסתמכות על רעיונות [[המשפט העברי]] (יורשו המובהק הוא פרופ' [[מנחם אלון]]). התמחותו הייתה ב[[דיני משפחה בישראל|דיני אישות, משפחה וירושה)]]. במקביל לכהונתו היה זילברג פרופסור למשפטים ב[[האוניברסיטה העברית|אוניברסיטה העברית]]. לאחר פטירתו של [[שניאור זלמן חשין]] היה יו"ר [[החוג לתנ"ך בבית ראש הממשלה]] בימי [[דוד בן-גוריון]] ולאחר מכן בבית הנשיא.
זילברג הוא חתן [[פרס ישראל]] למשפט לשנת [[תשכ"ד]]. ב-[[1970]] פרש מבית המשפט העליון בו כיהן כממלא-מקום קבוע לנשיא, והתמסר לכתיבת מאמרים בנושאי משפט, הלכה וענייני דיומא. דבריו כונסו בספר "
משה זילברג נפטר בשנת [[1975]]. לזכרו הוקמה קרן המחלקת את הפרס ע"ש משה זילברג לעבודת דוקטור מצטיינת בלימודי המשפטים.
שורה 40:
==מורשת שיפוטית==
זילברג השתמש במחקר המשפט התלמודי על-מנת לחלץ ממנו עקרונות שיפוטיים כלליים שינחו את הפסיקה. כן קבע בשנות החמישים מספר עקרונות יסוד המנחים את שופטי ישראל עד היום. ביניהם:
* מבחן [[טובת הילד]] - התנאים לקיומו ורווחתו של קטין צריכים להבחן לפי טובתו של הקטין כפרט ולא לפי השיקולים של הוריו. "מבחן טובת הילד הינו שיקול המשמש גורם החלטי ומכריע שאינו ניתן לחלוקה או פשרה". (ע"א 209/54 שטיינר נ. היועמ"ש, פ"ד ט' 241,251)
* "דברים שבלב" - בית המשפט יכול לפרש דיבור רב-משמעי של אדם לפי הלך הרוח הפסיכולוגי בו היה שרוי בשעה שאמר את הדברים וכן על-סמך דברים שלא אמר. "אין, על פי דיני ישראל, כל מניעה להיזקק לכוונתם האמיתית הנסתרת של הצדדים המתקשרים ל"דברים שבלב" שלהם, אם אלה באים לפרש, לכאן או לכאן, את מובנו האמביגיוזי (המעורפל) של הדבר הדבור". (ע"א 130/50 עמל בע"מ נ' יהושע שינדלר, פ"ד ו (1) 710, 715).
* ההגדרה כי "[[חופש הדת]]" אין פירושו: החופש לעשות כל מה שהדת מתירה, אלא: החופש למלא את אשר הדת מצווה. כך אסר למעשה על [[ביגמיה]] (ריבוי נשים) אצל האוכלוסייה המוסלמית, בטיעון שכיוון שריבוי נשים ב[[אסלאם]] הוא רשות ולא חובה דתית, הרי שאין באיסור החוקי של ביגמיה פגיעה בחופש הדת. (בג"ץ 49/54, מלחם נאיף נגד השופט השרעי, עכו והמחוז, פ"ד ח, עמ' 910, שם, עמ' 913).
* "חובת השימוע וזכות הטיעון" - השופט זילברג הניח את אבני היסוד להלכה שעודנה עומדת שרירה, כי רשות מינהלית חייבת לאפשר לאדם אשר יפגע גופו, רכושו, מקצועו, מעמדו וכיוצא בזה להשמיע את טענותיו בטרם תבצע הרשות את החלטותיה (בג"ץ 3/58, ברמן נגד שר הפנים, פ"ד יב(2) 1493, 1508 (1958).
* חוזים אחידים: חוזים שבהם מספק השירות מכניס תנאים בלתי-סבירים הפוטרים אותו מכל אחריות אל מול הלקוח -אינם חוזים שנכרתים מתוך חופש אמיתי ולכן יראו את סעיפי הפטור הללו כבטלים (ע"א 461/62 צים נ' מזיאר, פ"ד יז 1319). פסק דין זה שימש בסיס לחקיקת [[חוק החוזים האחידים]] תשכ"ד-1964 (נוסח חדש: תשמ"ג-1982), חוק שבו ישראל הייתה חלוצת [[חקיקה]], ומדינות רבות הלכו בעקבותיה.
זילברג ייצג את דעת המיעוט בנושא "[[מיהו יהודי]]". לדבריו אין הרישום כיהודי עניין פרוצדורלי של פקיד רישום במשרד הפנים אלא עניין עקרוני ולכן מצריך חקירה יסודית ורצינית ולא הגשת מסמכים. בלשונו: {{ציטוטון|אין כאן שאלה קונקרטית פעוטה של רישום, אלא בירור נוקב עד התהום של מהות המושג.}}{{הערה|1=[[שלמה אבינר]],[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3336229,00.html#122216 מי יקבע מיהו יהודי?], באתר ynet}}
שורה 61 ⟵ 59:
==קישורים חיצוניים==
* {{רמב"י|
* {{מעריב|אלי אייל|דתי בעיני החילונים, ליבראלי בעיני החרדים|1970/09/11|01400}} (עם פרישתו לגמלאות)
* {{תדהר|2|1027|ד"ר משה זילברג}}
| |||