סרגיי פרוקופייב – הבדלי גרסאות

פרוקופייב נולד בסונצובקה שב[[אוקראינה]], שהייתה חלק מ[[האימפריה הרוסית|רוסיה הצארית]]. כבר בגיל חמש גילה כישרון [[מוזיקה|מוזיקלי]] יוצא דופן. החיבור הראשון שלו ל[[פסנתר]] (שנכתב בידי אמו, לפי הנחיותיו) נקרא "גאלופ הודי" [[סולם מוזיקלי|בסולם]] פה מז'ור, אך ללא סי במול -— סרגיי הקטן לא אהב לנגן בקלידים השחורים. בגיל שבע למד גם לשחק [[שחמט]], עיסוק שימשיך להלהיב אותו לכל אורך חייו, כמו המוזיקה. במשך השנים התוודע אל אלופי העולם [[חוזה ראול קפבלנקה]] ו[[מיכאל בוטביניק]].

בגיל תשע חיבר ילד הפלא את ה[[אופרה]] הראשונה שלו, "'''הענק'''", [[אוברטורה]] ועוד יצירות שונות. בשנת 1902, כשהחל לקבל [[שיעור פרטי|שיעורים פרטיים]] ב[[הלחנה]] מ[[ריינהולד גליאר]], כבר נרשמו לזכותו מספרכמה יצירות חדשניות. ברגע שהיה לוברשותו הידע התאורטי ההכרחי, החל לערוך ניסויים בהלחנה ולגבש את הסגנוןסגנונו המוזיקלי האישי שלו.

פרוקופייב הרגיש שהבידוד של סונצובקה ממרכזי המוזיקה מונע ממנו להמשיך בהתפתחותו המוזיקלית. הרעיוןהוריו לא התלהבו מהרעיון לשלוח את הילדסרגיי מן הבית להתחילכדי לפתוח בקריירה של [[מוזיקאי]] בגיל צעיר לא כל כך נראה להוריו, אך בשנת 1904 עברהוא סרגייעבר ל[[סנקט פטרבורג]] ונרשם ל[[קונסרבטוריון]] שם. עד אז הספיק לחבר עוד שתי אופרות, "'''איים במדבר'''" ו"'''המשתה בזמן המגפה'''", ועבד על אופרה רביעית, "'''אונדין'''". הוא עבר בהצלחה את בחינות הכניסה והחל בלימודי הלחנה, צעיר בשנים אחדות מכל יתרמיתר הסטודנטים. פרוקופייב נחשב לשחצן ותמהוני, ולא פעם ביטא את מורת הרוח שחש כלפי חלק גדולניכר מתוכנית הלימודים, ששיעממה אותו. בין מוריו בתקופה זו היהנמצא המלחין [[ניקולאי רימסקי-קורסקוב]]. בשנים הבאות יביע פרוקופייב צער על החמצת ההזדמנות ללמוד יותר מרימסקי-קורסקובממנו. בתקופה זו קשר גם קשרי ידידות עם בוריס אספייב וניקולאי מיאסקובסקי.

בחוגי המוזיקה בסנקט פטרבורג הצטייר פרוקופייב כ"ילד הנורא", (Enfant terrible) מצד אחד, וכמלחין מבריק ומקורי, מצד שני. את יצירותיו ביצעניגן בעצמו בפסנתר. ב-בשנת 1909 סיים את לימודי ההלחנה בקונסרבטוריון, בציוניםאך ציוניו לא היו מרשימים ביותר. הוא המשיך ללמוד במוסד, אך התרכז מעתה בנגינה בפסנתר וב[[ניצוח]]. שיעורי הפסנתר שלו לא התנהלו על מי מנוחות, אבל שיעורי ההלחנה הטביעו בו את חותמם. מוריו עודדו את התנסויותיו המוזיקליות, ויצירותיו מתקופה זו מראות יתר עוצמה וריכוז מקודמותיהןלעומת קודמותיהן.

בשנת 1910 נפטרמת אביו של פרוקופייב, והתמיכה הכספית שקיבל נפסקה. למזלו, כבר החל בתקופה זו לעשותהוא שםכבר לעצמונודע כמלחין בעל שם, אם כי לעיתים קרובות חולל שערוריות ביצירותיובעת המתקדמותנגינת לגבייצירותיו, שהיו מתקדמות זמנןלזמנן. שני ה[[קונצ'רטו|קונצ'רטי]] הראשונים שלו לפסנתר נוצרו בסביבות הזמן הזה. הוא ערך את מסעו הראשון מחוץ לגבולות רוסיה בשנת 1913, אל ל[[פריז]] ו[[לונדון]], שם התוודע לראשונה אל הל-"באלהBallets רוסrusses" של [[סרגיי דיאגילב]].

ב-[[1914]] זכה פרוקופייב, שהיה פסנתרן וירטואוז, בפרס על- שם [[אנטון רובינשטיין]], עלבזכות ביצועביצועו הקונצלקונצ'רטו הראשון שלו לפסנתר.

ב-[[1918]] עזב פרוקופייב את רוסיה בשל המהומה שהטילה בה [[מהפכת אוקטובר]], וערך מסע הופעות כפסנתרן ברחבי העולם. הוא שב ל[[ברית המועצות]] ב-[[1935]], לאחר שבביקורשבביקורו הקודם שלוקיבל התקבל בזרועות פתוחות על ידיאותו המשטר החדש בזרועות פתוחות. פרוקופייב נשאר בברית המועצות עד סוף חייו, אך בשלב מסוים החליט [[סטלין]] לראות בו מתנגד המשטר, וחייו היו למסכת רדיפות ואימה. אשתו, לינה לוברה ה[[ספרד|ספרדי]]יה, שנשא בשנת 1923 ועזב בשנת 1941, נשלחה ל[[סיביר]] — והשלטונות הכריזו שהעל ה[[נישואים]] היו לא כלא-חוקיים. היא שוחררה רק בשנת [[1956]], ובשנת [[1974]] עזבה את ברית המועצות והצטרפה לבניה. פרוקופייב התחתן שנית, ללא [[גירושים]].

פרוקופייב היה יוצר ייחודי, שנהג בכתיבתו המוזיקלית בדיוק ובתכנון שאין למעלה מהם: "פרוקופייב עובד כמו שעון", אמר עליו [[סרגיי אייזנשטיין]], [[במאי קולנוע|במאי הקולנוע]] הרוסי, שפרוקופייב חיבר מוזיקה לסרטיו, "אלכסנדר נייבסקי" ב-1938 ו"איבאן האיום" ב-1945. מאחורי הדיוק המתמטי והעמידה המוחלטת בלוח זמנים נחבא אופיו האמיתי כאדם.

בשנת 1948 האשימו אותו, יחד עם [[דמיטרי שוסטקוביץ']] ו[[אראם חצ'טוריאן]], ב"פורמליזם", — עבירה חמורה במשטר ה[[סובייטי]], — וזאת משום שהסימפוניה השישית שלו לא נשמעה חוגגתחגיגית דיה לאוזני השלטונות, שציפו לתרועת ניצחון כלבלתי צורכהמסויגת לאוזניבתום השלטונות[[מלחמת העולם השנייה]]. פרוקופייב הכיר באשמתו בנמיכות רוח, כמתבקש ממנו, לפניבאשמתו מוסדותבנמיכות המיפלגהרוח, אך לא התכחש ל"אני מאמין"לקרדו המוזיקלי שלו, שבו עמד על חשיבותה הראשונה במעלה של ה[[מלודיה]], ועל הקושי למצוא מלודיה שבעתשתהיה בעת ובעונה אחת תהיה מובנת למאזין שאיננושאינו בקיא במוזיקה וגם תשמור על מקוריותה וחיוניותה.

פרוקופייב אכן מצא את הדרך לדבר אל הקהל הרחב, מילדים ועד מבוגרים, בלי לוותר על עקרונות היצירה המודרניים שאימץ לכתיבתו, הכוללתשכללה רכיבים של [[אירוניה]] ו[[הומור]].

בשנת 1917 סיים את האופרה "'''[[קוביוסטוס]]'''", על פי ספרו של [[פיודור דוסטויבסקי]], אך בינתיים פרצה המהפכה, והמצב החדש דחה את ביצוע האופרה עד שנת 1929,. כאשראז בוצעה לבסוף ב[[בריסל]], ב[[צרפתית]] ובהרכב כֵּלי מצומצם. לביצוע ב[[ברית המועצות]] הגיעה רק ב-1963. מכוונתו המקורית של פרוקופייב, ליצור את אופרת הדיאלוג הראשונה ברוסית, ללא [[אריה (מוזיקה)|אריות]] מן הסוג המקובל ועם נושאים מיוחדים לייצוג כל אחת מן הדמויות, נוצרה לבסוף [[סוויטה]] [[תזמורת]]ית,. והיא המבשרתמבשרת במידת מה את הריאליזם של "ליידי מקבת ממחוז מצנסק", שלשהלחין שוסטקוביץ'.

האופרה "'''[[אהבה לשלושה תפוזים]]'''" התבססה על [[קומדיה דל ארטה]] משנת 1761 ועלילתה הייתה מבדחת במכוון, אך המוזיקה איננהאינה מצדיקה את התוצאה. ביצוע הבכורה שלה היה ב[[שיקגו]] ב-1921. שיר הלכת מתוכה נכלל בסוויטה תזמורתית פופולרית.

האופרה "'''[[מלאך האש]]'''" מ-1923 זכתה לביצוע רק 30 שנה לאחר חיבורה, בשנת 1955, אחרי מות המלחין. חלק מן המוזיקה שבה הגיעהושאל לסימפוניהלצורך כתיבת הסימפוניה השלישית שלו, שבוצעה לראשונה ב[[פריז]] בשנת 1929, ב[[ניצוח]] [[פייר מונטה]]. את האופרה "'''[[מלחמה ושלום (אופרה)|מלחמה ושלום]]'''", שבכתיבתה החל ב-1941, לא הצליח לסיים לשביעות רצונו עד מותו. האופרה ארוכה, כבדה וטעונה צוות כביר, וגם בגרסתה המקוצרת כמעט ואינהשאינה מוצגת, אך הופעותיה הנדירות מוצאות קהל חסידים. בשנת 1973 בחרו בה לחנוכתלכבוד חנוכת [[האופרה של סידני|בית האופרה של סידני]].

נסיונותיו לרצות את המשטר הסובייטי בשתי אופרות לא עלו יפה, על אף התעמולה שהחדיר בהן. עם זאת, הן מלודיות יותר משהן פשטניות, בניגוד ליצירתם של מלחינים סובייטים אחרים, שהכפיפו את כשרונותיהם ועקרונותיהם לדרישות המשטר — וגם בניגוד ליצירה אחרת שכתב פרוקופייב עצמו, "זדראוויצהלחיים!" (Здравица), לסטליןלכבוד ביוםיום הולדתו ה-60 של סטלין.

הסימפוניות של פרוקופייב שונות זו מזו באופיין. -הסימפוניה מןהראשונה שלו, "הסימפוניה הקלאסית", הכתובהכתובה בנוסח [[יוזף היידן|היידן]] אך מודרנית בהרמוניות שלה ועצבנית במקצביה -— [[אלפרד שניטקה]] שיחזר את הסגנון הזה ושם אותו לצחוק ביצירתו הוא - דרך. הסימפוניה השנייה, שהציגההציגה את קלות הדעת של פריז בשנות ה-20 של [[המאה ה-20]]; בסימפוניה השלישית, שיש בהנמצאים רמזים ל[[לודוויג ואן בטהובן|בטהובן]] ול[[פרדריק שופן|שופן]]; הסימפוניה הרביעית, הממחזרתממחזרת ללא הצלחה יתרה קטעים מן הבלט "'''הבן האובד'''", שפרוקופייב חיבר ל[[סרגיי דיאגילב|דיאגילב]] בשנת 1929; הסימפוניה החמישית, שנכתבהנכתבה לקראת סוף [[מלחמת העולם השנייה]], כשכבר אפשר היה לראות בעין את הניצחון על [[גרמניה]] ה[[נאצים|נאצית]]. ונועדההיא נועדה להיות שיר תהילה לרוח האדם וגבורתו, — אך לצד האופטימיות חוגגת הניצחון, נשקפת מפרקיה מרירות ואכזבה מברית המועצות; הסימפוניה השישית משרה הלך רוח אפל ומדוכא, הנשברשנשבר לבסוף בפינאלה, שכולו עליצות קלאסית,; ואילו הסימפוניה השביעית היא תגובה לרדיפות המשטר, שערערושעירערו את בריאותו ואת מצבו הכלכלי, ופתיחתהשל פרוקופייב. פתיחתה נותנת ביטוי לטרגדיה של חייו.

הקונצ'רטי לפסנתר של פרוקופייב מציגים פנים שונים של המלחין בתקופות שונות בחייו. השניים הראשונים, שנכתבו לפני 1914, הרתיעו את המאזינים. הראשון הוציא לו שם של "מטורף מוזיקלי, שראוי לכפות בכתונת משוגעים". האנרגיה שפרצה ממנו התפרשה, בטעות, כ[[ניהיליזם]]. הקונצ'רטו השני, שבוצע לראשונה בפבלובסק ב-19231913, היה זועם יותר ולכיד פחות והפיל אימה ופחד על שומעיו, כפי שכתב אחד המבקרים. ה[[פרטיטורה]] שלו נשרפה ברוסיה ושוחזרה בפריז.

הקונצ'רטו השלישי, שבוצע לראשונה בשיקגו ב-1921, הצטיין בליריות ובמבוא ל[[קלרנית]] הראוי להיזכר. יצירה זו פתחה לו פתח לקהל הבינלאומי. הקונצ'רטו הרביעי נכתב ליד שמאל, למען הפסנתרן הגידם [[פאול ויטגנשטיין]] שהזמינהּ מפרוקופייב (וכן יצירות דומות ממלחינים אחרים, כ[[מוריס ראוול]], [[פאול הינדמית]], [[בנג'מין בריטן]], [[ריכרד שטראוס]] ו[[אריך וולפגנג קורנגולד|אריך קורנגולד]]). ויטגנשטיין הודה לפרוקופייב על יצירתו, אך זהסירב לנגנה, מאחר שטען כי לא הבין ולו תו בודד שלה. היצירה בוצעה לראשונה רק בשנת 1956, לאחר מותו של פרוקופייב, בידי הפסנתרן זיגפריד ראפ, שהיה גידם גם הוא. תחילה סירב ויטגנשטיין לאפשר לו לנגן את היצירה (מאחר שהוא שילם בעבורה, הפרטיטורה הייתה ברשותו וזכויות הביצוע היו שלו בלבד), אך בהמשך התרצה ואיפשר לראפ לחשוף התמהמהאת 25היצירה שנהלקהל בביצועוהרחב.

הקונצ'רטו החמישי נדחה תחילה כשנוגן ב[[ברלין]] עם המלחין כסולן וכמנצח בשנת 1932, ורק. [[סביאטוסלב ריכטר]] הוציאניגן אותואותה לאורכמה העולםשנים מאוחר יותר, לבקשת המלחין (שתהה אם מבצע אחר ינחיל לה הצלחה רבה יותר בקרב הציבור). יצירהבתום זוהקונצרט, מסכמתהיצירה התקבלה במחיאות כפיים. קונצ'רטו זה מסכם את סך כתיבתו של פרוקופייב עד אז, והיאוהוא מתאפיינתמתאפיין בניגודים בין מקצבים נקשנים, חבטות אקורדים ושירי לכת אלימים לבין ליריות רכה ומהורהרת.

ריכטר ניגן גם את ה[[סונאטה|סונאטות]] המאוחרות של פרוקופייב. אופיין של הסונאטות נע בין מלנכוליות והתבוננות פנימית לתקווה לימים טובים יותר, תקווה המתפוגגת לאין בסונאטה התשיעית — שנכתבה בשביל ריכטר והוקדשה לו.

ב-1933 שב פרוקופייב לברית המועצות. ב-1934 הזמין אצלו [[תיאטרון מרינסקי]] את הבלט [[רומיאו ויוליה (פרוקופייב)| רומיאו ויוליה]] (בהתבסס על הטרגדיה ה[[שייקספיר]]ית, [[רומיאו ויוליה]]), וב-1936 עבר להתגורר ב[[מוסקבה]] עם אשתו ושני בניו. השלטונות הסובייטים לא ראו בעין יפה את "רומיאו ויוליה". באותה תקופה גם גינו את האופרה של [[דמיטרי שוסטקוביץ']], [[ליידי מקבת ממחוז מצנסק]]. בתגובה פנה פרוקופייב לכתיבת מוזיקה "תעמולתית ופטריוטית", בין השאר לסרטו של [[סרגיי אייזנשטיין]], "[[אלכסנדר נבסקי (סרט)|אלכסנדר נייבסקי]]".{{הערה|מתוך הביוגרפיה על פרוקופייב מאת ג'ון סטנלי בסיפרו "מוזיקה קלאסית - גדולי המלחינים ויצירות המופת שלהם" (תרגום :גבי פלג)}}

"'''[[פטר והזאב]]'''", יצירה לילדים על- פי אגדת עם, שגם את הטקסט שלה כתב פרוקופייב לצד המוזיקה, הביאה את שמו אל הקהל הרחב. סיפור העלילה ניתן לקריין וכל כלי ביצירה מייצג דמות מסוימת, במוטיב מיוחדשמיוחד לה, להקלת זיהויה. את תפקיד הברווז, למשל, ממלא ה[[אבוב]], ואת תפקיד פטר ממלאים [[כלי מיתר|כלי המיתר]]. הסב הזועף מופיע כ[[בסון]], ולציפור ניתן, כצפוי, [[חליל]]. ה[[בלט]] "[[רומיאו ויוליה (פרוקופייב)|רומיאו ויוליה]]", על פי [[ויליאם שייקספיר|שייקספיר]], והסוויטה "'''[[לייטננט קיז'ה]]'''" פרסמופירסמו את שמו לא פחות בקרב המבוגרים.

* "סינפוניה סימפוניה-קונצ'רטנטהרטו" לצ'לו ולתזמורת במי מינור, אופ. 125 (1950-52, כתיבה-מחדש של הקונצ'רטו לצ'לו, אופ. 58)

* קונצ'רטינו לצ'לו ולתזמורת בסול מינור, אופ. 132 (1952, הושלם על ידיבידי דמיטרי קבלבסקי ומסטיסלב רוסטרופוביץ')

* "סרקאזםסרקאזמים", 5 קטעים לפסנתר, אופ. 17 (1912-14)