ויקרא רבה – הבדלי גרסאות

'''ויקרא רבה''' או '''הגדת ויקרא'''{{הערה|י.ל. צונץ '''הדרשות בישראל''' ביאליק 1974 עמוד 79.|שם=צונץ 79}} או '''הגדה של ויקרא'''{{הערה|שם=רייזל 126}} הוא [[מדרש אגדה]] דרשני על ספר [[ויקרא]], שנכתב ב[[ארץ ישראל]] ב[[המאה ה-5|מאה החמישית]]{{הערה|ע. רייזל, '''מבוא למדרשים''' ,עמוד 126, תשע"א.|שם=רייזל 126}} או [[המאה ה-6|במאה השישית]]{{הערה|ח. אלבק, מדרש ויקרא רבה, בתוך:'''ספר היובל לכבוד לוי גינצבורג למלאות לו שבעים שנה''', ניו יורק תש"ו, חלק עברי, עמוד כה-מג.|שם=אלבק}} או באמצע [[המאה השביעית]]{{הערה|י.ל. צונץ '''הדרשות בישראל''' ביאליק 1974 עמוד 80.|שם=צונץ 80}}, ההשערה הרווחת היא כי המונח 'רבה' ניתן לו בעת קיבוצו עם שאר ההגדות על ה[[תורה]] והמגילות בידי המעתיקים, כיוון שהיו אחר הספר [[בראשית רבה]], וששמו הקדום יותר היה הגדת ויקרא{{הערה|שם=רייזל 126}}.

כל פרשה בנויה מחטיבת פתיחתאות המהוות בניגוד בראשית רבה את רוב הפרשה, מגוף הדרשה ולמעט שלוש פרשיות גם מדברי סיום. בכמחצית מן הפרשיות מופיעה המילה גופא כמילת קישור לדרשה. בדרשה עצמה חוזרים לדרוש פסוקים מתחילת הפרשה, פסוקים מפרשיה קודמת או שפותחים דיון לסוגיה אגדתית במבנה הדומה לסוגיה התלמודית{{הערה|ע. רייזל, '''מבוא למדרשים''' ,עמוד 130, תשע"א.|שם=רייזל 130}} הדרשות מסתיימות בעשרים וחמישה מהמקרים בדברי הגאולה העתידה, בשלוש בדברי תפילה וכפרת עוונות ובשש הנותרות הסיום מתבטא בסגירת המעגל הספרותי של הנושא הנידון בפרשה{{הערה|שם=צונץ 79}}. תוכנו של המדרש מהווה את הבסיס לכחמישים פרשיות בתנחומא, ונמצא מקביל בשישים פרשיות לתלמוד הירושלמי{{הערה|ח. מאק מדרש ואגדה, האוניברסיטה המשודרת, עמוד 75.|שם=מאק 75}}. הפרשיות ברוב המקרים אינן זהות וישנה מחלוקת בין החוקרים איזה מן החיבורים שאב מן השני{{הערה|י.ל. צונץ '''הדרשות בישראל''' ביאליק 1974 עמוד 126 הערה 2}}. כמו כן נמצא דימיוןדמיון רב בין המדרש פסיקתא דרב כהנא לבין מדרש ויקרא רבה, ישנן חמש פרשיות שכמעט זהות וסגנון המדרשים דומה, כמו כן מקורות אשר לא היו לנגד עיניו של מחבר הפסיקתא דרב כהנא נעלמו מעיני מחבר מדרש ויקרא רבה וכמו בעיניין הירושלמי המקור הקדום מביניהם לדרשות עדיין לוט בערפל{{הערה|ח. מאק מדרש ואגדה, האוניברסיטה המשודרת, עמוד 79-8079–80.|שם=מאק 79-80}}.

מדרש ויקרא רב הוא מדרש דרשני דהיינו אין הוא מפרש את הפרשיה הנידונה אלא עיקרו נשיאת דרשה על נושא מסוייםמסוים כאשר הפסוקים מהווים רק מסלול עליו הדרשן מניע את תוכן הדרשה. בסוגה ספרותית זו הפסוקים הנדרשים בכל פרשיה הם פסוקים בודדים הפותחים את הפרשה, לרוב הפסוקים יוצאו מהקשרם על מנת להוביל לנושא הנידון. האמרות השונות לרוב יהיו בעלות לכידות תימטית ממבט העל של נושא הדרשה, אך שונים בנושא הפרטי בין אמרה לאמרה. כמו כן בין פתיחתא לפתיחתא תשמר תכונה זו. תכונה זו הביא את החוקר י.ל. צונץ לתאר את תצרופת האמרות היוצרות יחדיו את הלכידות התימטית "כמעשה אמנות פסיפסים"{{הערה||שם=צונץ 79}}. אחד ההסברים לשיטה זו המתבססת על מספר מועט של פסוקים המוצאים לרוב מהקשרם הוא שספר ויקרא דל בנושאים אגדתיים ורובו הגדול עוסק בפרקטיקה הדתית המסועפת של עבודת הקורבנות. לכן בבואו של מחבר המדרש לחבר מדרש הצמוד לספר המקראי, אך גם שומר על מנעד נושאים רחב נאלץ הוא להוציא את המקרא מידי פשוטו, ולהצטמצם למספר מועט ככל שניתן של פסוקים{{הערה|ע. רייזל, '''מבוא למדרשים''' ,עמוד 128, תשע"א.|שם=רייזל 128}}.

הפתיחתא מאופיינת בלקיחת פסוק רחוק מן הפסוק הנדרש. והדרשן באמצעות היקישים, גזרות שוות ושאר מתודות פרשניות מתווה דרך השתלשלות המסתיימת בפסוק עליו המדרש דן. פתיחתא פשוטה היא פתיחתא המאופיינת בקשר מובהק התגלגל בין דרשה לדרשה. בניגוד למדרש בראשית בה, המדרש על ויקרא מכיל בנוסף לפתיחתאות הפשוטות גם פתיחתאות מורכבות. פתיחתאות אלו מורכבות מכמה חטיבות אשר נראות ללא קשר רעיוני ביניהן. אך בצירוף כולם יחדיו עולה החיבור בין הפסוק הרחוק לפסוק הנדרש{{הערה|ח. מאק מדרש ואגדה, האוניברסיטה המשודרת, עמוד 79.|שם=מאק 79}}. דוגמה לדבר אותה מנתח החוקר ח. מאק בספרו "מדרש ואגדה" היא הפתיחה הראשונה לספר ויקרא:

בתחילה מובאות ארבע דעות המפרשות על מי הפסוק בתהילים מדבר, כאשר כל דוגמה מנומקת באמצעות ראיות מפסוקים. רבי תנחום אומר כי הפסוק מתהילים לא מדבר על מלאכים עליונים אלא בשליחים בני אדם. דעה שנייה היא שהפסוק מדבר על נביאים. דעה שלישית היא שהפסוק מדבר על שומרי שמיטה ודעה רבעית היא שהכתוב מדבר על בני ישראל שעמדו לפני הר סיני. לכאורה אין קשר סיבתי בין הדרשות השונות וכל אחת עומדת בפני עצמה. את החוט השוזר את הפירושים השונים מביא רבי תנחום בסוף הפתיחתא. תחילה מביא רבי תנחום דבר שידוע במציאות. נשיאת משא הכבד לאחד לא יהיה קשה לנשיאה באמצעות שני אנשים, ובאותו אופן דבר הקשה לנשיאה בשניים יהיה נוח לנשיאה בארבע. ומכאן בהכללה אמור להיות דבר שקשה לאחד לשאת יהיה קל לאין ערוך לשישים ריבוא לשאת. ואף על פי כן משה יכול היה לשאת את הדיבור האלוקי שבני ישראל לא עמדו בפניו. מהדרשות שהובאו לעיל על קורא המדרש להסיק את עוצם גדולתו של משה. לפי הפסוק בתהילים בני ישראל הם מלאכי ה' "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְּבָרוֹ", המשווים לשומרי שביעית, שמוסרים נפשם על המצוות, שמשווים לנביאים. ואף על פי כן לא יכלו לעמוד בפני הדיבור ומשה עמד. ללא הראיה הכוללת של סך הדרשות כל חלק הוא עצמאי וקטן, אך הראיה הכוללת של חיבור הדרשות זו לזו נדרשת מהקורא עצמו, ואין הוא יכול לעשות זאת ללא כל הדרשות יחדיו{{הערה|ח. מאק מדרש ואגדה, האוניברסיטה המשודרת, עמוד 77-7977–79.|שם=}}.

מדרש ויקרא רבה כתוב בעברית מעורבת ב[[ארמית גלילית]], אך ניתן למצוא בו גם מילים יווניות. בנוסף לשפה ניתן למצוא במדרש בעיקר אמוראים ארץ ישראלים אךיש{{הבהרה|למה הייתה הכוונה?}} ישנם גם אמוראים בבלים אך כולם רק מהדור הראשון. כמו כן מוזכרים בסיפורי החכמים גם שמות של מקומות בישראל אשר רובם מתרגזים באזור הגליל. כמו כן ישנם גם עדויות על מנהגי ארץ ישראל הנוגדים את הפסיקה הבבלית{{הערה|שם=רייזל 128}}.

*[[יוסף היינימן]], 'פרשיות בויקרא רבה שמקוריותן מפוקפקת', '''[[תרביץ]]''', לז, תשכ"ח, עמ' 339-354339–354. {{זמין ב-JSTOR|23593462}}{{קישור שבור|8.3.2019}}

* ענת רייזל, [https://www.mayim.org.il/publications/%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%A9-%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90-%D7%A8%D7%91%D7%94-2/#gsc.tab=0 ויקרא רבה], באתר "מחלקי המים" {{כ}}