נאו-ליברליזם – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 59:
החל מ[[שנות ה-2000]], חלה עלייה ברמות העוני והאי-השוויון ב[[מדינת ישראל]], למרות [[צמיחה כלכלית|הצמיחה הכלכלית]] באותה תקופה, יש הקושרים זאת ביישום קיצוני של מדיניות נאו-ליברלית, שהטיבה עם קבוצה מצומצמת של אנשי הון, תעשיינים ועובדים, בעיקר במגזרי ההייטק והפיננסים. כדי לעודד את הייצוא, [[ממשלת ישראל]] סיפקה הקלות מס והטבות למספר קטן של חברות גדולות, בעיקר בתעשיית ההייטק, המאופיינת ב[[פריון עבודה]] גבוה ובשכר גבוה. מדיניות זו חיזקה את המגמה של ריכוזיות הייצוא: רוב הייצוא בארץ נעשה על ידי מספר קטן של חברות במגזר ההייטק שנהנות מתמיכה ממשלתית מסיבית. מדיניות זו יוצרה העדפה לא רק לחברות אלא גם לעובדים במגזר היצוא, כך שגדל משמעותית הפער בין ענפי הייצוא, המאופיינים בפריון ייצור גבוה ובשכר גבוה, ובין ענפי הייצור לצריכה מקומית, המאופיינים בפריון ייצור נמוך ובשכר נמוך. כתוצאה מכך, קבוצה קטנה של תעשיינים ועובדים נהניתה משגשוג כלכלי בעוד שאר המגזרים נותרו מאחור.{{הערה|שם=קרמפף|}}
 
על אף שרבים מהפוליטיקאים בישראל, בימין ובשמאל המדיני, הם בעלי תפיסת עולם ניאו לבירליתליברלית, הפוליטיקאי המזוהה ביותר עם תפיסת עולם זו הוא [[בנימין נתניהו]]. בייחוד ניתן להצביע על מדיניות הקיצוצים העמוקה שהוביל ב-2003 בימיו כשר האוצר בממשלת שרון השנייה. זאת לצד קידום עקבי של מהלכי הפרטה, צמצום המגזר הציבורי ומאבק כנגד ארגוני העובדים.
 
==ראו גם==