יהדות רבנית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: לעיתים
אין תקציר עריכה
שורה 2:
'''רבניים''' (או '''רבנים''' ובהקשרים מחקריים גם '''יהדות רבנית''') הוא כינוי ל[[יהודים]] הנוהגים על פי ה[[הלכה]] הנלמדת מה[[תורה שבעל פה]] (ה[[משנה]] וה[[תלמוד]]). הכינוי נפוץ בעיקר בתקופה שבה הייתה נוכחות לא מבוטלת של ה[[יהדות קראית|קראים]] ([[המאה ה-9]] - [[המאה ה-13]]). משקיעתה של היהדות הקראית, נעשה שימוש הולך ופוחת בכינוי "רבניים", מאחר שכמעט כל היהודים היו רבניים, כך שהוא נותר בשימוש רק בהקשרים פולמוסיים או מחקריים. הדומיננטיות המוחלטת של היהדות הרבנית מביאה לכך שהביטויים "[[יהדות]]" ו"[[יהודי]]" מתייחסים, אם לא צוין במפורש אחרת, לבני עדה זו.
 
במחקר המונח משמש לתיאור ממשיכיהם של ה[[פרושים]], מאז הפיכתם לקבוצה הדומיננטית ביהודה והגליל במאות הרביעית והחמישית לספירה, במקביל ולאחר [[הפילוג היהודי-נוצרי|הפילוג עם הנצרות]].{{הערה|Martin Goodman, '''The Oxford Handbook of Jewish Studies''', [[הוצאת אוניברסיטת אוקספורד]], 2002 עמ' 36-37;{{כ}} James D. G. Dunn, '''Jews and Christians: The Parting of the Ways, A.D. 70 to 135''', Mohr Siebeck, 1992, עמ' 3.}} ההנהגה הרבנית התגבשה בארץ ישראל ובבלו[[יהדות בבל|בבל]] אם כי ככל הידוע, השפעתה על [[יהדות הלניסטית|התפוצה היהודית הגדולה דוברת-היוונית במערב]] הייתה מוגבלת ביותר. הידיעות על עליית הרבנים מועטות ונשאבות בעיקר מהמקורות שכתבו בעצמם, אך נראה כי למרות ההשפעה הפרושית המכרעת עליהם, אין לראות בהם המשך סתם לכיתה הפרושית בימי בית שני אלא תופעה בפני עצמה; וכי במאה השנייה ואפילו השלישית היוו עדיין כח קטן וחלש יחסית, ורק בהדרגה השיגו מעמד בכורה בעולם היהודי שכל מבנהו וזהותו ספגו מהלומה עקב חורבן המקדש. תהליך התפשטותם בכל התפוצה היה איטי וממושך: אפילו במאה התשיעית, ישנם דיווחים על יהודים שלא קיימו הנהגות רבניות (ואין מדובר על קראים) באירופה הנוצרית.
 
הקראים, שדחו את ה[[תורה שבעל פה]], ולא קיבלו את פסיקות ה[[גאונים]], היוו קבוצה קטנה יותר בקרב היהודים ביחס לרבניים. מרבית היהודים היו רבניים, והם נחלקו באותה תקופה בין שני מרכזים - המרכז ה[[בבל]]י, על שתי [[ישיבה|ישיבותיו]], והמרכז ה[[ארץ ישראל|ארצישראלי]], שהיוו שתי חטיבות הלכתיות ומנהלתיות. היהדות הרבנית המשיכה את זרם ה[[פרושים]] של [[תקופת בית שני]], ומתאפיינת בהתבססות ההלכה על ה[[תורה שבכתב]] והתורה שבעל פה, הכוללת את ה[[משנה]], ה[[תוספתא]], [[תלמוד ירושלמי|התלמוד הירושלמי]] ו[[תלמוד בבלי|התלמוד הבבלי]], [[מדרשי הלכה|מדרשי ההלכה]] ו[[מדרשי אגדה|מדרשי האגדה]].