אדוארד בלאמי – הבדלי גרסאות

אדוארד בלאמי Edward Bellamy נולד ב Chicopee Falls , מסצ'וסטס. אביו היה רופוס קינג בלאמי (1816-1886), כומר בפטיסטי וצאצאיו של יוסף בלאמי. [2] אמו היתה קלווניסטית, בתו של כומר בפטיסטי בשם בנימין פוטנאם, שנאלץ לעזוב את תפקידו הדתי בסאלם, מסצ'וסטס, בעקבות הצטרפותו לבונים החופשיים. [4]

בלאמי למד בבית הספר הציבורי בעיר מולדתו, ועבר לקולג׳ במדינת ניו-יורק, שם למד רק שני סמסטרים. עם עזיבתו את הקולג׳, בלאמי עשה את דרכו לאירופה למשך שנה, ובילה זמן רב בגרמניה. [2] בלאמי למד משפטים אבל נטש את התחום בלי שעסק כעורך דין, במקום זה הוא נכנס לעולם העיתונות. בתפקיד עיתונאי שירת זמן קצר את צוות ה"ניו יורק פוסט" לפני שחזר אל מסצ'וסטס.

בגיל 25, בלאמי חלה במחלת השחפת - המחלה שבסופו של דבר תהרוג אותו. [2] הוא סבל מהשפעותיה לאורך כל חייו הבוגרים. במאמץ לשקם את בריאותו, בילה בלאמי שנה באיי הוואי (1877 עד 1878). [2] בשובו לארצות הברית, החליט לנטוש את העיתונות היומיומית לטובת יצירה ספרותית, אשר תשפיע פחות על זמנו ועל בריאותו. [2]

בלאמי נישאה לאמה אוגוסטה סנדרסון בשנת 1882. לבני הזוג נולדו שני ילדים.

הרומנים הראשונים של בלאמי, כולל ״ששה לאחד״ (1878), ״התהליך של ד״ר היידנהוף״ (1880) ו״אחותה של מיס לודינגטון״ (1885) היו יצירות בלתי-מובנות, תוך שימוש במזימות פסיכולוגיות סטנדרטיות. [5]

פנייה למדע בדיוני אוטופי עם ספרו ״מבט לאחור, 2000-1887,״ שפורסם בינואר 1888, תפס את הדמיון הציבורי והזניק את בלאמי לתהילה ספרותית. [2] הוצאת הספרים לא ייכלה לעמוד בביקוש. הוא מכר למעלה מ 200 אלף עותקים, ורק שני ספרים בארה״ב של סוף המאה ה-19 מכרו יותר: ״אוהל הדוד תום״ ו״בן-חור״. בלאמי אסף גם כמה סיפורים קצרים שכתב במשך הזמן, ופרסם אותם בשנת 1898.

אף על פי שבלאמי טען בדיעבד כי לא כתב את הספר ״מבט אחורה״ כמתווה לפעולה פוליטית, אלא ביקש לכתוב "פנטזיה ספרותית, אגדה של צדק חברתי" [7] הספר עודד הקמת מה שנקרא ״מועדונים לאומיים״, שהחלו להיווסד בבוסטון בסוף 1888. [8]. בלאמי בספרו מתאר את ארה״ב העתידית כזונחת את הרעיון של תחרותיות דבר היוצר רווחה חברתית ויחסי אנוש שונים לגמרי ממה שהכיר בתקופתו. רעיון זה תפס את החוגים האינטלקטואלים בארצות הברית והוקמו מועדונים חברתיים שקראו ליישם רעיון זה. בשנת 1891 היו 162 מועדונים לאומיים. [9]

בלאמי השתמש במונח "לאומיות" ולא במונח "סוציאליזם״ כמתאר את החזון, זאת מתוך מחשבה שבדרך זו הוא יגביר את המכירות של הספר, והרעיון עצמו לא יידחה על הסף מבחינה פוליטית. [10] במכתב משנת 1888 למבקר הספרות ויליאם דין האוולס כתב בלאמי:

כל אדם רגיש יכול להודות שנושא השם הוא בעל חשיבות גדולה במיוחד ברושם הראשוני.. מנקודת מבט רדיקלית, אני עשוי להחשב כסוציאליסט, אבל עם הכינוי ״סוציאליסט״ מעולם לא חשתי טוב. מלכתחילה - היא מילה זרה בפני עצמה וזרה גם בכל משמעותיה. לכל אמריקאי היא מעלה דימויים של ריח של נפט עם דגל אדום, ועם כל מיני חידושים מיניים. כמו כן מעלה בעיניו נימה המתעלמת מאלוהים ומהדת. בארץ הזאת (ארה״ב) מתייחסים אליהם לפחות בכבוד. ... מה שיכולים להרשות לעצמם הרפורמים הגרמנים והצרפתים - לקרוא בארצם לתנועות חברתיות בשם סוציאליסטיות, באמריקה הוא נשמע ככינוי שלילי לתנועה פוליטית. אף מפלגה כזו לא יכולה להצליח באמריקה כי איננה משדרת רוח התלהבות ופטריוטיזם.

בלאמי עצמו הצטרף לתנועה הפוליטית שהופיעה בסביבות 1891 כאשר ייסד את עיתונו "האומה החדשה", והחל לקדם פעולות ושיתף פעולה בין המועדונים ״הלאומיים״ השונים לבין ״מפלגת העם״ שתהווה באותה העת. במשך שלוש וחצי השנים הבאות נתן בלאמי את כולו לפוליטיקה, פרסם את כתב העת שלו, השפיע על מצע ״מפלגת העם״, ופירסם את ״התנועה הלאומית״ בעיתונות הפופולרית. שלב זה בחייו של בלאמי הגיע לסיומו ב- 1894, כאשר עיתונו "האומה החדשה" נאלץ להפסיק את הופעתו בשל קשיים כלכליים. [13]

כאשר הפעילים המרכזיים של תנועתו הלאומית נבלעו בתוך המנגנון של ״מפלגת העם״, בלאמי נטש את הפוליטיקה כדי לחזור לספרות. הוא החל לעבוד על המשך לספרו העתידני - ״מבט לאחור״, שכותרתו היתה ״שוויון״. זאת בניסיון להתמודד בפירוט רב יותר עם החברה האידיאלית העתידנית הפוסט-מהפכנית. הספר ראה אור ב-1897 ונחשב ליצירתו האחרונה של בלאמי.

 

אדוארד בלאמי מת משחפת בעיר הולדתו במסצ'וסטס.הוא היה בן 48 במותו.

ביתו בצ'יקופי פולס, שנבנה על ידי אביו, [15] נקבע כאתר היסטורי לאומי בשנת 1971. [16]

 

״בלאמי רואד״, רחוב מגורים בטורונטו, נקרא על שמו של אדוארד בלאמי.