גירוש גרמנים בתום מלחמת העולם השנייה – הבדלי גרסאות

עם תום המלחמה נעצרו פליטים אלהאלו בכמה מאות מחנות מעצר ברחבי דנמרק, כשהם נתונים תחת משמר של הצבא הדני. מצבם של הפליטים הוקל לאחר ש-60 אנשי כמורה דנים יצאו בפומבי להגנת הפליטים, במכתב שפרסמו, וב-6 בספטמבר 1945 נטלה לידיה ממשלת דנמרק את ניהול המחנות. בשנת 1945 מתו בדנמרק 13,492 פליטים גרמנים, בהם כ-7,000 ילדים מתחת לגיל חמש. על פי הרופא וההיסטוריון הדני קירסטן לילוף, מקרי מוות אלה אירעו בחלקם בגלל מחסור בסיוע רפואי, הסתדרות הרופאים הדנים ו[[הצלב האדום]] הדני סירבו להעניק טיפול רפואי לפליטים החל מחודש מרץ 1945. אחרוני הפליטים הגרמנים עזבו את אדמת דנמרק ב-15 בפברואר 1949. ב[[אמנת לונדון (1953)|אמנת לונדון]], שנחתמה בין [[גרמניה המערבית]] ודנמרק ב-26 בפברואר 1953, הוסכם כי גרמניה המערבית תפצה את דנמרק בעבור הוצאותיה בגין הפליטים בסך של 160 מיליון כתר דני, אותם שילמה גרמניה בין השנים 1953-1958.