המהפכה הצרפתית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 73:
ב-10 ביוני יזם [[עמנואל סיאס]] הצעה לפיה יכריז המעמד השלישי על עצמו כ"אספה הלאומית" וכנציג הלגיטימי היחיד של העם. לאצולה ולכמורה תוענק אפשרות אחרונה להצטרף לאימות משותף, ואם יסרבו, תמשיך האספה הלאומית להתנהל עצמאית מבלי להמתין להם. תוכניתו התקבלה ברוב סוחף. כשהאצולה והכמורה לא ענו להזמנה, התכנסו פשוטי העם ב-12 ביוני והחלו לפקוד את ציריהם. פעולה זו של אנשי המעמד השלישי בנטילת הסמכות לידיהם, סימנה את ראשיתה של המהפכה.{{הערה|דויל, עמ' 103-105.}}
 
ב-13 ביוני, הצטרפו אליהם שלושה כמרים שהתקבלו בתשואות, ואחריהם ערקו במהרה עוד שישה-עשר. ב-17 ביוני אימצו את השם "האספה הלאומית." שני נציגים מברטאן הצליחו להביא לקבלת צעד חריף, בשם [[זכות המרד]]. כל המיסים הוכרזו כלא-חוקיים, מאושררים זמנית בלבד עד להסכמה על חלופות, ונתונים לפקיעת תוקפם אם האספה תחדל מלהתכנס. הייתה זו קריאת תיגר ישירה על המלך. חלק מהשרים רצו בפשרה, בעיקר נקר, אך המלכה [[מרי אנטואנט]] ואחי המלך [[שארל העשירי, מלך צרפת|שארל הדוכסהרוזן מארטואה]] דחפו זה מכבר למדיניות נוקשה. נקר המליץ למלך לכנס ישיבה משותפת של כל הצירים, והלה הסכים – אך לא טרח להודיע להם על כך. שטף האירועים החמיר את הפילוג בתוך הכמורה, וב-19 ביוני החליטה מחציתה, 147 כמרים, לחבור לאספה.
הצירים שהגיעו למחרת, ב-20 ביוני, מצאו את האולם נעול תחת משמר, וכרוזים שהודיעו על ישיבה כוללת שהמלך יכנס בעוד יומיים. האופן המגושם בו התבצע המהלך הדאיג וקומם את הנאספים, שחששו מעריצות הכתר. הם עזבו את המקום בסערה ופלשו למבנה סמוך ששימש למשחק [[טניס#היסטוריה מוקדמת|טניס אולמות]] (Jeu de paume). בלהט הרגע, קרא [[ז'אן-ז'וסף מונייה]] לנוכחים להישבע שהאספה לא תתפזר עד שייענו קובלנותיה. ביי קרא הצהרה: "אנו נשבעים לא להתפזר עד שיושגו ויובטחו חוקה לממלכה ותקנת הציבור", והנאספים הריעו וחתמו עליה. הישיבה שתוכננה ל-22 ביוני נדחתה ברגע האחרון, אך במקום הכינוס הצטרפו לצירי האספה הלאומית עוד מספר גדול של כמרים, וחשוב יותר, שני אצילים מדופינה מן המיעוט הפטריוטי בתוך שדרתם, ששברו בכך את האחדות בתוך המעמד השני.{{הערה|דויל, עמ' 106-110.}}
 
שורה 89:
מעט לפני עשר בבוקר התקבץ המון סביב כלא [[הבסטיליה]] המבוצר. מקץ ארבע שעות של מצור מבולבל, ולאחר שהמשמר החלש נבהל וירה למוות בכמאה אזרחים, השתלטו הפריזאים על המצודה הידועה לשמצה בה שהו רק שבעה אסירים. ראשו של המרקיז דה לוניי, מפקד האתר, נערף והושם על שיפוד. הידיעה על נפילת המבצר השמור, למרות ערכה המעשי הפעוט, חוללה זעזוע קשה. בארמון ורסאי התמוטטו עצביהם של המלך ומועצתו החדשה, "ממשלת מאה השעות" כפי שנקראה בדיעבד, שהורכבה בחופזה והתיאום בין חבריה היה לקוי. שר המלחמה ברולי {{צר|Victor-François de Broglie (1718-1804)}}, שימים ספורים קודם לכן עוד היה שותף למדיניות ההכלה והפיוס של נקר וטרם גיבש תוכנית כלשהי לדכא בכוח את אוכלוסיית פריז, הודיע שאינו יכול לערוב לנאמנות הגייסות במקרה שהדבר יגיע לעימות חריף. הצבא היה עייף מהמסע, המוראל שלו ירוד והמתח בין הקצינים לחיילים גבר עקב תנאי הדחק והפניות הרבות של תושבים לא להשתתף במתקפה על עירם. האווירה שהניעה את העריקות המרובות בקרב חיל המצב הקבוע, החלה להתפשט גם בקרב התגבורות. לואי החל להבין שמנוף הכוח שעליו קיווה להישען אבד.{{הערה|פרייס, 34-36.}} השמרן הקיצוני אנטואן דה ריברול {{צר|Antoine de Rivarol}} כתב מאוחר יותר על הלך הרוח בקרב הגייסות: {{ציטוטון|עריקת הצבא לא הייתה אחת הסיבות למהפכה, '''היא המהפכה עצמה'''... נטישתו את הכתר בהשפעת רעיונות המעמד השלישי החריבה את המלוכה.}} כמה מהשרים עמלו עתה לשכנע את המלך לעזוב ל[[מץ]], הרחק ממוקד התסיסה, אך ברולי הכשיל זאת באותו הטיעון. לימים התלונן לואי שזה היה הסיכוי האחרון להשתלט על המאורעות.
 
המלך חזר בו באחת והודיע כי הוא מסיג את הצבא ומחזיר את נקר. [[הקומונה של פריז (1792)|הקומונה של פריז]], שהוקמה בחופזה מתוך האספות העירוניות החדשות ונטלה לעצמה את השלטון במהומה, מינתה את ביי לראש העיר הראשון של פריז. כעבור שבוע נתפס שר האוצר הנמלט דה דואה והואשם במזימה להרעיב את אנשי העיר. הוא וחתנו נתלו מפנסי רחוב. השנאה לכל מי שנחשד כ"אריסטוקרט" – כפי שהעיר פטריוט פריזאי ביומנו, כינוי זה הודבק "לכל מי שלא מוצא חן בעיניך" – או תומך בסדר הקיים, תורגמה לעוד מעשי לינץ'. אל תוך הריק השלטוני זינק במהרה [[המרקיז דה לה פאייט]], שניצל את המוניטין שלו כפטריוט כדי להתמנות כבר ב-15 ביולי למפקד המיליציה הפריזאית החדשה, "המשמר הלאומי", שרבבות נהרו אליה. הפטריוטים לבשו על בגדיהם מקלעת אדומה-כחולה, צבעי העיר, שלה פאייט הוסיף להם מאוחר יותר את הלבן ויצר את ה[[טריקולור]] הצרפתי. ב-16 ביולי הוזמן נקר שוב לראשות המועצה המלכותית. ב-17 בא לואי השישה-עשר אל הקומונה ב[[אוטל דה ויל]], הכיר בז'אן ביי כראש העיר ובלה פאייט כמפקד המשמר, וקיבל מהם מקלעת אדומה-כחולה אותה הצמיד לבגדו. השכם באותו הבוקר, עזב הדוכסהרוזן מארטואה את ורסאי ויצא מצרפת – כנראה באישור לואי, שהעדיף שיהיה גורם עצמאי מטעם בית-המלוכה בעודו נאלץ להיענות למהפכנים. כמה חצרנים בכירים עשו כמוהו, ובמהרה פנו רבים מנאמני מה שכונה כבר באותם ימים "המשטר הישן" להגירה.{{הערה|דויל, עמ' 109-112.}}
 
מאז פתיחת האספה המכוננת, ניסו הפטריוטים לקדם הצהרה כללית על [[זכויות האזרח]] (ולא ה[[נתינות|נתין]]). הם נתקלו בהתנגדות מהאצולה ומהכמורה וכן ממספר ניכר של צירים מתוך המעמד השלישי, שיצירת שוויון בתוך האומה הייתה פוגעת בזכויות-היתר שלהם. כמה מהמנהיגים החלו להרהר בביטול הפריבילגיות כולן כצעד מקדים הכרחי לפני שאפשר יהיה לשבור את הקיפאון באספה ולגבש חוקה.{{הערה|שם=סאת1|סאת'רלנד, עמ' 68-71.}}
שורה 167:
הצטברות המשברים גרמה לתמורה בתוך היעקובינים. לאחר "מועדון 1789", גם מנהיגי הזרם המרכזי כמו דופור וברנאב נרתעו מההפרזות וההקצנה: אנשי דת סרבנים הוכו ברחובות; ה[[קורדליירים]] הרבו לטעון למזימה של המשפחה המלכותית להגר וערכו הפגנות קבועות ליד משכנות קרוביה. דופור, ברנאב ואלכסנדר הדוכס דה לאמט, מגדולי הפטריוטים בראשית המהפכה, הפכו בהדרגה לשמרנים ועמם הרוב היעקוביני. המפנה אצל "הטריומווירט", כפי שכונו, הותיר ריק בשמאל היעקוביני, אך זה התמלא מיד על ידי קבוצה בראשות [[מקסימיליאן רובספייר]] וז'רום פטיון; מירבו הגוסס, שמותו ב-2 באפריל הותיר את האספה ללא אחד ממפשריה הגדולים, כינה אותם "שלושים הקולות". הם העבירו שורת הצעות מרחיקות-לכת דווקא בתמיכת הימין הקיצוני באספה. הקפוצ'ינים-לשעבר תיעבו את הטריומווירט ולה פאייט, והיו משוכנעים שתמיכה ברדיקלים תבטיח שכל הסדר החדש יתמוטט.{{הערה|דויל, עמ' 150–152, 301-303.}}
 
מאז קיץ 1789, ניהל לואי השישה-עשר – שהיה לכוד בסבך של אינטרסים מנוגדים – מדיניות מורכבת כלפי התקדמות המהפכה. הוא היה נכון להסדר חוקתי בכנות, לפי עמדת רוב ההיסטוריונים, אך הלחץ הגובר ייאש אותו. מארי אנטואנט עצמה הייתה קרובה לעמדת ארטואה הגולה ונטתה להגר בהזדמנות הראשונה. מירבו, יועצו הסודי, המליץ עוד בפברואר שעליו להימלט מפריז ומאחיזת החנק של אוכלוסייתה הרדיקלית, ולנהל משא ומתן בתנאים משופרים. ב-18 באפריל נקלעה המשפחה להפגנה סוערת, ומרגע זה תכנן לואי הימלטות. בני הזמן וחוקרים רבים סברו שרצה לצאת מחוץ לצרפת ולנסות לחזור בראש צבא, בסיוע אחי המלכה, הקיסר לאופולד השני; הוא עצמו טען, וחלק מההיסטוריונים מקבלים זאת, כי ביקש אך ורק מתווה מעין זה שמירבו הציע ועדיין האמין בפשרה ובמשא ומתן. מכל מקום, נוצר קשר חשאי עם גנרל בּוּיֶיה. התוכנית שנרקמה הייתה הימלטות בדרכון מזויף למונטמדי על גבול [[לוקסמבורג]], שחיל-המצב שלה נחשב למהימן. המלך שקד בינתיים על ניסוח הצהרה מפורטת בה הוקיע את כל מה שנעשה בשמו מאז המצעד על ורסאי, האשים את האספה ואת היעקובינים בפשעים ובליבוי אנרכיה, והצהיר על עצמו ככלי-שרת מאונס בידם. בליל 20 ביוני חמקה המשפחה המלכותית מהטווילרי, אך בליל 21 ביוני הם זוהו בדרך ונעצרו בעיירה וארן, משם הושבו לבירה למחרת. בניגוד להם הצליח אחי המלך, [[לואי השמונה עשר, מלך צרפת|הדוכסהרוזן מפרובנס]], להימלט ולחבור לארטואה.
 
הימלטות המלך, והצהרת הגינוי הקשה שהותיר מאחוריו, זעזעו לחלוטין את האספה: {{ציטוטון|המנוסה לווארן הייתה נקודת המפנה הגדולה השנייה של המהפכה. כמו שבועת הכמורה, היא אנסה את כולם לבחור ברורות בשאלות שהרוב היו מעדיפים שלא להתייצב מולן}}, כתב דויל. הצירים התלבט ארוכות ובחרו לשקר ולטעון שהשליט נחטף בידי אויבי המהפכה. העמדת פנים זו, שתוחזקה בדי עמל, שכנעה רק מעטים. כשלואי שב לפריז, הוא נותר ראש מדינה סמלי אך הושעה בפועל מכל סמכויותיו הביצועיות. אזכורו הושמט אף משבועת האמונים הצבאית. ב-24 בחודש הגישו ה[[קורדליירים]] עצומה להדיחו, כשקהל של רבבות מלווה אותם. התביעות לחיסול הכתר ולהקמת [[רפובליקה]] עדיין היו מהוססות, אך לפני וארן מגמה כזו לא עלתה כמעט על הדעת. הארץ נשטפה בהיסטריה מגל שמועות על פלישה אוסטרית בגיבוי של מזימה אריסטוקרטית מתוך צרפת.{{הערה|דויל, עמ' 153-157.}}
שורה 318:
ב-20 במאי, או 1 בפרריאל III, יצאו אלפי סנקילוטים וכמה פלוגות משמר מורדות אל הקונבנט, כשהם תובעים לחם ואת חוקת 93'. הם רצחו את הציר פֶרוֹ {{צר|Jean-Bertrand Féraud}} והניפו את ראשו על כידון. רבבות חמושים משני הצדדים, עם תותחים, הקיפו את הוועידה. הצירים חששו מטבח והתחייבו לספק לפחות לחם. אחד-עשר מצירי "הפסגה" החלו להעביר הצעות לרוח הסנקילוטים, והנוכחים הנפחדים אישרו אותן בזו אחר זו. ההמון המתקומם התרצה והתפזר. כשנעלמו, הוועידה חזרה בה מיד. אחד-עשר המונטניארדים האחרונים נעצרו וזה היה סופה של סיעתם. למחרת עצר הצבא אלפים והחרים את כל הנשק ברבעי הסנקילוטים. עשרות הוצאו להורג. העיתונות הפכה את "התקוממות פרריאל" למין היפוך של [[נפילת הבסטיליה]] ב-1789: אז הואדרו ההמונים כגיבורים והוכשר תפקידם הפוליטי בשנים הבאות, ועתה תוארו כרוצחים צמאי דם. פעילות השטח הסנקילוטית, שהוחלשה מאוד עוד בימי רובספייר, מוגרה סופית. זו הייתה הפעם האחרונה בה מילא האספסוף הפריזאי תפקיד פעיל במהפכה.{{הערה|דויל, עמ' 294-297.}}
 
ב-8 ביוני מת בכלאו [[לואי השבעה עשר, מלך צרפת|לואי השבעה-עשר]] הילד. דודו הרוזן מפרובנס הגולה הכריז על עצמו מיד כ[[לואי השמונה עשר, מלך צרפת|לואי השמונה-עשר]], אך סירב להתפשר: ב"הצהרת [[ורונה]]" מה-24 ביוני 1795 הוא הכריז שישיב את החלוקה למעמדות ואת יתר הסדרים הקדם-מהפכניים. למרות המיאוס הנרחב בציבור מן המשטר הקיים, מיליוני אזרחים הרוויחו יותר מדי מהפקעת הקרקעות וביטול השדרות מכדי להסכים לכך. למרות שהמלוכנים המוכים החלו לצבור שוב תנופה אפילו בפאריז הרפובליקנית, הם נותרו מיעוט, ולוועידה התרמידורית נותר גב פוליטי איתן, גם אם בלב ולב.{{הערה|1=סאת'רלנד, עמ' 262.}}
ב-8 ביוני מת בכלאו [[לואי השבעה עשר, מלך צרפת|לואי השבעה-עשר]] הילד. דודו הדוכס מפרובנס הגולה הכריז על עצמו מיד כ[[לואי השמונה עשר, מלך צרפת|לואי השמונה-עשר]], אך סירב להתפשר והכריז שישיב את החלוקה למעמדות. מצב החירום הסתיים למעשה, אך לא הייתה כוונה להחיל את חוקת 93'. הבטחותיה לשוויון חברתי נראו עתה כפנטזיות מנותקות, קידוש [[זכות המרד]] של העם כמעודד אנרכיה, והשלטון הריכוזי כמועד לדיקטטורה. מכל העברים עלתה דרישה למתינות ויציבות, והוסכם שרק בעלי-רכוש שיחששו מזעזועים יוכלו לערוב לכך. ה"תרמידוריים" האופורטוניסטים נדחקו עתה מפני קבוצה מגובשת יותר שדגלה בגישה זו, בראשות ז'ירונדינים-לשעבר כמו פייר דונו {{צר|Pierre Daunou}} וז'אן-דני לנז'ינה.{{הערה|ישראל, עמ' 597.}} אבל שלהי הריאקציה לא היוו שיבה לעקרונות הימין מן העבר. למעשה, התמיד הקונבנט במפעל המונטניארדי של דיכוי האופוזיציה מימין ומשמאל וריכוז הכח בידו.{{הערה|Laura Mason, '''Thermidor and the Myth of Rupture''', בתוך: אנדרס, Handbook, עמ' 521–523. }} ב-23 ביוני הנחיתו הבריטים צבא מלוכני במפרץ [[קיברון]] שב[[ברטאן]], שתוגבר במורדים אך נהדפו במהרה. בשנה שלאחר מכן, שילוב בין זהירות והימנעות מהפרזות נגד האוכלוסייה לביעור חסר-רחמים של מורדים חמושים הביא שלום לוונדה המורדת.{{הערה|שם=ד7}}
 
ב-8 ביוני מת בכלאו [[לואי השבעה עשר, מלך צרפת|לואי השבעה-עשר]] הילד. דודו הדוכס מפרובנס הגולה הכריז על עצמו מיד כ[[לואי השמונה עשר, מלך צרפת|לואי השמונה-עשר]], אך סירב להתפשר והכריז שישיב את החלוקה למעמדות. מצב החירום הסתיים למעשה, אך לא הייתה כוונה להחיל את חוקת 93'. הבטחותיה לשוויון חברתי נראו עתה כפנטזיות מנותקות, קידוש [[זכות המרד]] של העם כמעודד אנרכיה, והשלטון הריכוזי כמועד לדיקטטורה. מכל העברים עלתה דרישה למתינות ויציבות, והוסכם שרק בעלי-רכוש שיחששו מזעזועים יוכלו לערוב לכך. ה"תרמידוריים" האופורטוניסטים נדחקו עתה מפני קבוצה מגובשת יותר שדגלה בגישה זו, בראשות ז'ירונדינים-לשעבר כמו פייר דונו {{צר|Pierre Daunou}} וז'אן-דני לנז'ינה.{{הערה|ישראל, עמ' 597.}} אבל שלהי הריאקציה לא היוו שיבה לעקרונות הימין מן העבר. למעשה, התמיד הקונבנט במפעל המונטניארדי של דיכוי האופוזיציה מימין ומשמאל וריכוז הכח בידו.{{הערה|Laura Mason, '''Thermidor and the Myth of Rupture''', בתוך: אנדרס, Handbook, עמ' 521–523. }} ב-23 ביוני הנחיתו הבריטים צבא מלוכני במפרץ [[קיברון]] שב[[ברטאן]], שתוגבר במורדים אך נהדפו במהרה. בשנה שלאחר מכן, שילוב בין זהירות והימנעות מהפרזות נגד האוכלוסייה לביעור חסר-רחמים של מורדים חמושים הביא שלום לוונדה המורדת.{{הערה|שם=ד7}}
בשלהי הקיץ הסתיים ניסוח חוקה חדשה. רק בעלי רכוש השווה לפחות ל-100 ימי עבודה, כמיליון איש, היו זכאים להצביע ל-30,000 אלקטורים שבחרו את הרשות המחוקקת. זו נחלקה לשני בתים, 'מועצת החמש מאות' כבית תחתון שעליו הוטל ליזום חקיקה ו'מועצת הזקנים' בת 250 הצירים שנועדה להעבירה ולבקרה. מדי שנה הועמדו שליש מן הצירים לבחירה. הרשות המבצעת התגלמה בוועד בן חמישה דירקטורים שמינו את הממשלה. הם נבחרו על ידי 'הזקנים' מרשימה שהוצעה על ידי 'החמש מאות', וכחלק ממערכת האיזונים והבלמים הקפדנית שהוקמה כלקח מן הטרור נאסר עליהם להצטרף לאחד הבתים. מדי שנה היה אמור להתחלף דירקטור אחד.{{הערה|דויל, עמ' 297-298.}}
 
בשלהי הקיץ הסתיים ניסוח חוקה חדשה. רק בעלי רכוש השווה לפחות ל-100 ימי עבודה, כמיליון איש, היו זכאים להצביע ל-30,000 אלקטורים שבחרו את הרשות המחוקקת. זו נחלקה לשני בתים, 'מועצת החמש מאות' כבית תחתון שעליו הוטל ליזום חקיקה ו'מועצת הזקנים' בת 250 הצירים שנועדה להעבירה ולבקרה. מדי שנה הועמדו שליש מן הצירים לבחירה. הרשות המבצעת התגלמה בוועד בן חמישה דירקטורים שמינו את הממשלה. הם נבחרו על ידי 'הזקנים' מרשימה שהוצעה על ידי 'החמש מאות', וכחלק ממערכת האיזונים והבלמים הקפדנית שהוקמה כלקח מן הטרור נאסר עליהם להצטרף לאחד הבתים. מדי שנה היה אמור להתחלף דירקטור אחד.{{הערה|דויל, עמ' 297-298.}} ב-22 באוגוסט (5 בפרוקטידור שנת III) אושררה החוקה בקונבנט. ב-6 בספטמבר אושרה במשאל עם, על ידי 1,057,000 מתוך 1,100,000 מצביעים. אבל הקונבנט צמא-הכח לא תכנן להתפזר באמת. הם העבירו צו שקבע כי שני שלישים מן הצירים בתפקיד ימשיכו לרשות המחוקקת של הדירקטוריון. המהלך הציני עורר מיד זעם עממי מהציבור שמאס בהם. המלוכנים, שקיוו לנצח בבחירות לנוכח חולשת הרפובליקה, החליטו לצאת לרחובות.
 
ב-3 באוקטובר 1795 יצאה קריאה לנציגי כל ארבעים-ושמונה הרבעים, שהמלוכנים התחזקו בהם לאחר טיהור השמאל מאז פרריאל, לפתוח במרי. רק שבעה שלחו את פלוגות המשמר שלהם. ב-5 בחודש (13 בוונדמייר IV) צעדו למעלה מ-20,000 איש לכיוון הקונבנט. בקרב עם הצבא נהרגו מאות, לאחר שהגנרל [[נפוליאון בונפרטה]] הורה לתותחניו לירות [[קלע אשכול]] לתוך ההמון הצפוף. השלטון בחר שלא להגיב בדיכוי חמור לאחר הבסתם, מתוך חישוב שרוב תומכי המרד ישתכנעו לעבור לצדו אם המשטר החדש יספק יציבות. אבל שרידי המנגנון שאפשר את ההתפרעויות חוסלו. ב-10 פוזר המשמר הלאומי בשליטת הרבעים, והוחלף במשמר עירוני מרכזי. [[הקומונה של פריז (המהפכה הצרפתית)|הקומונה של פריז]] פורקה למחרת.{{הערה|דויל, עמ' 318–320, 334.}}