המוות בשפה העברית – הבדלי גרסאות

* '''נאסף אל אבותיו''', '''שכב עם אבותיו''', '''נאסף אל עמיו''': ביטויים המופיעים פעמים רבות ב[[תנ"ך]] (למשל: {{תנ"ך|בראשית|כה|ח}}; {{תנ"ך|בראשית|מט|לג}}; {{תנ"ך|שופטים|ב|י}}; {{תנ"ך|מלכים א|יא|כא}} ומקומות נוספים). מקור הביטוי הוא במנהגי הקבורה ב[[תקופת בית ראשון]]. למשפחות ממעמד גבוה הייתה מערת קבורה. את המת היו מכניסים לתוך המערה ומחכים עד שכל הבשר יעלם. כאשר היו צריכים לקבור במערת הקבורה מת נוסף, היו אוספים את עצמות המת הקודם למאספה יחד עם עצמות בני משפחתו הקודמים וחוזר חלילה. ומכאן הביטוי נאסף אל אבותיו. מערות קבורה שבהן היה נוהג זה בשימוש ניתן לראות עד היום באזור [[כתף הינום]] ב[[ירושלים]].

* '''נפח את נשמתו''', '''הוציא את נשמתו''': יש בביטוי זה הד לתפיסה הדואליסטית (ראו לעיל), שעל-פיה המוות הוא הפרדת הנשמה (הנפש) מן הגוף.

* '''הלך בדרך כל חי''', '''הלך בדרך כל בשר''': וריאציות של "הלך בדרך כל הארץ".

* '''הוציא את ימיו''': בביטוי זה יש הד לאמונה כי ימיו של האדם קצובים מלידתו, וכי המוות מתרחש כשמספר הימים הקצוב כלה.