פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 238 בתים ,  לפני 8 חודשים
מ
תיקון כיווניות הערת שוליים
הרעיון לפיו הבנה של תנועה היא השער לפילוסופיה של הטבע לא היה רעיון חדש בתקופתו של הובס, ולמעשה [[אריסטו]] עצמו טען כי הטבע כולו מוגדר על ידי עיקרון של תנועה. אולם, הובס שילב בגישתו מספר אלמנטים שנוגדים את הגישה האריסטוטלית. ראשית, אריסטו חשב על תנועה, לא במונחים של מקום בלבד, אלא במונחים של שינוי - כל שינוי, כמו למשל שינוי ממצב של קור למצב של חום, מהווה תנועה מסוג מסוים. שנית, אריסטו חשב שמקור התנועה הוא בפוטנציאל שקיים בדבר עצמו. לדברים יש פוטנציאל והם נעים כיוון שהם שואפים לממש את הפוטנציאל הזה ולהגיע לשלמות; כאשר הדבר מממש את הפוטנציאל והתכלית שלו, התנועה נפסקת ללא צורך בהתערבות של גורם כלשהו. מכאן, שהגישה הזו היא גם [[טלאולוגיה|טלאולוגית]] בבסיסה.
 
עקרונות אלה הפכו להנחות בסיסיות של הגישה הסכולסטית, זאת על אף שהן הובילו לבעיות מוכרות - כמו הבעיה של מתן הסבר לאופן נפילתם ותאוצתם של גופים - שהיו מקור לוויכוחים רבים.{{הערה|שם=ספרגנס|Thomas A. Spragens Jr., '''The Politics of Motion''', Lexington: The University of Kentucky Press (1973), pp. 56-60.}} בתקופתו של הובס, [[גלילאו גליליי]] חולל מהפכה בהבנת טיבה של התנועה. ראשית, גלילאו הציע את העיקרון לפיו גוף הנע בקו ישר ימשיך את תנועתו באותו הכיוון כל עוד אין כוח שמפריע לו; שנית, הוא הראה שהבנה בגאומטריה יכולה לשמש להבנה של תנועה. שתי התובנות האלה הפכו מרכזיות לחשיבה של הובס לגבי תנועה.{{הערה|שם=ספרגנס|ימין=כן}} [[ג'ון אוברי]], שהיה חברו של הובס וכתב את הביוגרפיה הראשונה שלו, "חייו של מר תומאס הובס ממלמסברי", טען שהובס פגש את גלילאו באופן אישי בעת שביקר בעיר [[פירנצה]] בשנת [[1636]], אך הובס עצמו לא מזכיר פגישה כזו בכתיבתו האוטוביוגרפית.{{הערה|Quentin Skinner. '''Reason and Rhetoric in the Philosophy of Hobbes''', Cambridge: Cambridge University Press (1996), pp. 254.}}{{הערה|שם=סטאנפורד_הובס|ימין=כן}}
 
בנוסף לגילוי זה של גלילאו, התפתחויות אחרות בהבנה של תנועה הובילו לספקנות כלפי גישות אריסטוטליות. כך למשל התחוללו התפתחויות בתחום ה[[אסטרונומיה]] ובהבנה של [[גוף האדם]] ו[[מחזור הדם]]. בהקדשה לספרו De Corpore, מציין הובס את ההתפתחויות המדעיות שנראו לו חשובות ביותר עד זמנו: הגאומטריה האוקלידית שמקורה ביוון העתיקה, האסטרונומיה המודרנית שתחילתה בתגליתו של [[ניקולאוס קופרניקוס]], גילוייו של גלילאו גליליי שפתחו אופקים חדשים לידע המבוסס על הבנת טבעה של התנועה, והגילויים של [[ויליאם הארווי]] - שהיה גם חבר טוב של הובס - אשר פתחו צהר להבנת התנועות בתוך גוף האדם. גילויים אלו, הובס טוען, הם אלו שאפשרו את התפתחותה של פילוסופיה של הטבע המבוססת על ידע אמיתי, ובמיוחד הוא מציין את ההתקדמות המדעית שחוללו [[יוהאן קפלר]], [[פייר גסנדי]], ו[[מרן מרסן]].{{הערה|Thomas Hobbes, De Corpore, in '''The English Works''', Vol. 1, pp. viii-ix.}}
 
הובס הסתמך על התפתחויות אלה כאשר פיתח גישה אשר מתמקדת בתנועה של גופים ואשר שוללת את עיקרי הגישה האריסטוטלית. ראשית, הובס שלל את הרעיון שהמושג תנועה מתייחס באופן כללי לשינויים בין מצבים, והוא ראה את המושג כמתאר שינוי במקום של גופים בלבד.{{הערה|שם=ספרגנס63|Thomas A. Spragens Jr., '''The Politics of Motion''', Lexington: The University of Kentucky Press (1973), pp. 63-67.}} כל דבר שקיים בעולם הוא גוף וכל שינוי שקורה בעולם הוא תוצאה של תנועה של גופים ממקום למקום:{{הערה|תומאס הובס, '''לויתן''', תרגום אהרן אמיר, עריכה מנחם לוברבוים, הוצאת שלם, עמ' 483.|ימין=כן}}
 
:"העולם (... כוונתי ל'יקום', דהיינו לכלל המסה של הדברים שישנם) הוא גופי, רוצה לומר גוף; ויש לו ממדים של גודל - לאמור אורך, רוחב ועומק. גם כל חלק גוף, אף הוא גוף, ויש לו ממדים דומים, ולפיכך כל חלק מהיקום הוא גוף; ומה שאיננו גוף אינו חלק מן היקום. ומשום שהיקום הוא הכל, הרי מה שאינו חלק ממנו הוא 'לא כלום', ולפיכך ב'שום מקום'".
בהתאם לזאת, גם עולם המחשבה והרגש מתואר כחומרי וכתוצאה של תנועה של גופים.{{הערה|Tom Sorell, "Seventeenth Century Materialism: Gassendi and Hobbes", in '''Routledge History of Philosophy, Vol. 4''', London: Routledge (1991), pp. 238.}} היות שכך, הובס שלל גישות המניחות דואליות בין הנפש והגוף וסבר שכל תורה מדעית יכולה להתחיל במחקר הסוגים השונים של התנועה.
 
בנוסף, הובס שלל לחלוטין את הרעיון שקיים פוטנציאל בגופים עצמם, ובעקבות זאת גם את התפיסה הטלאולוגית לפיה הדברים נעים לעבר תכליות קבועות שקיימות בהם.{{הערה|שם=ספרגנס63|ימין=כן}} כל תנועה היא תולדה של תנועות אחרות, וכאשר מדברים על "גורמים", מדברים בעצם על תנועות. נקודה זו קשורה בתפיסה של הובס לפיה, לגופים אין סוכנות, או רצון עצמאי שנובע מתוך עצמם. כל תנועה או שינוי בתנועה היא תוצאה של "גורם" חיצוני, כלומר תנועה של גוף אחר. באופן זה העולם כולו יכול להיות מתואר כשרשרת של תנועות שמתקיימות לעד ברצף של גורמים ותולדות. אם כן, בניגוד לגישה האריסטוטלית, ובהתאם להצעתו של גלילאו, הובס סבר שללא התערבות של תנועות אחרות, כל תנועה קיימת תימשך לעד. עוד בהתאם לגישתו של גלילאו, הובס שאף להבנה של תנועה המתבססת על הבנה של הגאומטריה.{{הערה|שם=ספרגנס63}}
 
בהקדמה לספרו De Cive, כתב הובס כי בהתאם לגישה זו כוונתו הייתה לכתוב שלושה ספרים העוסקים כל אחד בסוג אחר של תנועה. הראשון, בחלוקה של תנועות לסוגים שונים, השני, בתנועות הפנימיות של האדם ובלימוד סודות ה[[לב]] של האדם, והשלישי, בלימוד התנועות של גופים פוליטיים. על פי עדותו של הובס עצמו, האירועים הפוליטיים באנגליה שיבשו את התוכנית הזו והובס השלים את חיבוריו הפוליטיים החשובים ביותר (לויתן ו-De Cive) לפני שהשלים את המחקרים הקודמים (De Corpore ו-De Homine בהתאמה).{{הערה|J.W.N. Watkins, '''Hobbes's Sysytem of Ideas''' London: Hutchinson University Library (1965), pp. 17}}
כיוון שכל מה שקיים בעולם הוא תוצאה של תנועה, העולם כולו, כולל עולמו הפנימי של האדם, ניתן לתיאור במונחים של גורם ותולדה. [[תפיסה|התפיסה החושית]] של האדם היא תנועה הנוצרת כתוצאה של מפגש בין תנועה של גופים, איברי החישה של האדם, והתנועות הפנימיות בתוך גוף האדם.{{הערה|Susan James, '''Passion and Action: The Emotions in Seventeenth-Century Philosophy''', Oxford, Clarendon Press, pp, 128}} [[דמיון|בִּדְיוֹן]] ו[[זיכרון]] הם תחושות (ועל כן תנועה) בגופנו הנמצאות בדעיכה, וכתוצאה מכך הן מיטשטשות ככל שעובר הזמן. מחשבות הן תנועות מסוג זה העוקבות זו אחר זו, אם באופן מקרי ובלתי-מודרך, ואם באופן יותר מסודר ויציב, כאשר הן מוסדרות על ידי תשוקה לגילוי הסיבות והאמצעים שיגרמו לתוצאה מסוימת (כגון סיפוק של רעב).
 
הובס ראה את הגאומטריה – "המדע היחיד שהואיל האל להנחיל לאנושות עד כה"{{הערה|שם=תומאס24|1=תומאס הובס, '''לויתן''', תרגום אהרן אמיר, עריכה מנחם לוברבוים, הוצאת שלם, עמ' 24.}} – כמודל לכל מדע החותר לגילוי האמת. היות שכך, הוא הקנה חשיבות מיוחדת להסכמות מילוליות.{{הערה|Steven Shapin and Simon Schaffer, '''Leviathan and the Air Pump''', (Princeton University Press), pp. 100-101}} תכליתה של האמת, על פי הובס, הוא "סידורם הנכון של השמות במשפטי החיווי שלנו".{{הערה|שם=תומאס24|ימין=כן}} באמצעות ה[[שפה]] האדם מקנה שמות לדברים ולתוצאות של מחשבות. השפה מאפשרת גם את יצירתן של הגדרות - [[אקסיומה|אקסיומות]] - המהוות הסכמות לגבי הוראתן של המילים ולגבי עקרונות המקובלים על כולם ואינם זקוקים להוכחה. מדע מתאפשר רק כאשר קיימת קהילה מדעית המסכימה על הגדרות אלה, מהן יכולים בני האדם להתחיל לחשב את חישוביהם, כפי שחוקרי הגאומטריה עושים בהתייחס לצורות.
 
עבור הובס, השפה אינה רק מאפשרת רק את קיומו המדע והחתירה אחר האמת, אלא גם את כל המבנים החברתיים ההכרחיים לשם יצירת שלום. ללא דיבור, הובס טוען, "לא היו מתקיימים בין בני האדם לא מדינה ולא חברה, לא חוזה ולא שלום, ממש כשם שאין קיום להללו בקרב אריות, דובים וזאבים" .{{הערה|תומאס הובס, '''לויתן''', תרגום אהרן אמיר, עריכה מנחם לוברבוים, הוצאת שלם, עמ' 21.|ימין=כן}} ללא שפה, גם [[מוסר]] לא היה יכול להתקיים. אולם, השפה היא גם זו שמאפשרת לבני האדם לטעות, להסית, לרמות, ולפתח רגשות ותשוקות כגון קנאה, שנאה, רדיפת כבוד, בלבול וכו'.
 
ההצלחה של הובס בניסיונו לפתח פילוסופיה, [[פילוסופיה מכניסטית|מכנית]] [[מטריאליזם|מטריאלית]] של האדם הייתה תלויה ביכולתו לתאר את הפסיכולוגיה האנושית כמונחים פיזיים. ב"האלמנטים של החוק" ובפרק 6 ב"לויתן", הובס מספק מעין מילון מונחים עם הגדרות של תשוקות כגון אהבה ושנאה, אדישות, הנאה וכאב, תקווה וייאוש. הובס מגדיר תשוקות אלה כתנועות פנימיות ("מאמץ") המוכוונות לעבר דבר המעורר אותן. תנועות אלה מכונות תאווה (appetite) כאשר הן מוכוונות לעבר הדבר, ודחייה (aversion) כאשר הן מכוונות להתרחקות מהדבר. חלק מהרגשות הם צירופים של תאווה או דחייה וסברה או מחשבה כלשהי. כך למשל, "[[פחד]]", שהוא רגש התופס מקום מרכזי בכתיבתו של הובס, הוא "דחייה, בצירוף סברה בדבר נזק מהמושא".{{הערה|תומאס הובס, '''לויתן''', תרגום אהרן אמיר, עריכה מנחם לוברבוים, הוצאת שלם, עמ' 39.|ימין=כן}}
 
הובס ניסה ליצור את הרושם של קשר הדוק בין תפיסתו את מדע הטבע לבין תפיסתו הפוליטית, אולם אין הסכמה בין חוקרים בני זמננו לגבי מידת וטיב הקשר הזה. ההנחה כי שני התחומים קשורים בעבותות זה לזה הביאה חוקרים רבים לטענה כי הובס הוא ממייסדיו של [[מדע המדינה]] ה[[מודרנה|מודרני]] ואף נציג מוקדם של [[פוזיטיביזם|הפוזיטיביזם החברתי]], גישה שהתפתחה מאוחר יותר במדע המדינה וב[[סוציולוגיה]].{{הערה|Alan Ryan, '''The Philosophy of the Social Sciences''', London: Palgrave, 102-103}} אולם רבים החוקרים כיום שטוענים לקשר חלש יותר בין שני סוגי המדע אשר שונים במושא המחקר שלהם, ודומים במתודה שלהם.{{הערה|Noel Malcolm, Hobbes's Science of Politics and his Theory of Science, '''Aspects of Hobbes''', Oxford University Press, 2002, pp. ch.5}} גם אם הקשר בין שני המדעים הוא חלש, אין ספק שתפיסתו המדעית של הובס השפיעה על האופן בו הבין מושגים מתחום הפוליטיקה והמוסר. כך למשל, הובס טען כי המושג "[[רצון חופשי]]" הוא אבסורד, כיוון שמלבד אלוהים אין בעולם דבר שאינו תולדה סיבתית של גורם פיזי אחר.
 
=== תפיסת החירות של הובס ===
הובס מגדיר "[[חופש|חירות]]" כהיעדר גורמים חיצוניים אשר עשויים לעכב או ליטול מהאדם חלק מכוחו לעשות כחפצו על פי שיפוטו ותבונתו. הגדרתו של הובס נחשבת לדוגמה פרדיגמאטית ל[[חירות שלילית]], כיוון שההגדרה של אדם כחופשי במצב מסוים אינה תלויה במימוש (חיובי) של פוטנציאל מוסרי או חברתי כלשהו, אלא אך ורק בהיעדר (שלילה) גורמים חיצוניים העשויים לעכב אותו מלפעול על פי רצונו.{{הערה|Isaiah Berlin, "Two Concepts pf Liberty", in '''Four Essays on Liberty''', Cambridge: Cambridge University Press (1958), Ch. 1}}{{הערה|שם=סקינר_חירות|ימין=כן}}
 
על פי הובס, "[[רצון (פילוסופיה)|רצון]]" הוא המאווה (appetite) האחרון או הדחייה (aversion) האחרונה בתהליך שיקול דעת (deliberation), שהוא חישוב של סך כל התשוקות, הדחיות, התקוות והפחדים בהקשר לדבר מסוים. הבנה זו של הרצון שוללת את הגישה הסכולסטית לפיה רצון הוא איווי מושכל או רציונלי. בהתאם להגדרה זו הובס שולל את המונח "[[רצון חופשי]]" כביטוי ריק מתוכן. כל רצון הוא תולדה סיבתית של גורמים אחרים, ומלבד [[אלוהים]] אין דבר בעולם שאינו תוצאה של גורמים אחרים.
מהשוויון במצב הטבע נגזר כי מצב זה מתאפיין במלחמה של כל אחד בכל אחד. מלחמה זו מונעת גם משלושה מניעים המאפיינים את האדם: תחרות, שגורמת לבני האדם לפגוע באחרים על מנת להשיג רווחים; חוסר אמון המוביל את בני האדם לפגוע באחרים למען ביטחונם; ותאוות תהילה (גיאיון) המניעה את בני האדם לפגוע באחרים על מנת להשיג [[מוניטין]].
 
במצב מלחמת הכל בכל בני האדם לא מסוגלים לעסוק בשום פעילות הדורשת שיתוף פעולה ואמון הדדי. מכאן הובס גוזר את קביעתו המפורסמת כי חייו של האדם במצב הטבע הם "חיי בדידות, דלים, מאוסים, חייתיים, וקצרים".{{הערה|תומאס הובס, '''לויתן''', תרגום אהרן אמיר, עריכה מנחם לוברבוים, הוצאת שלם, עמ' 88.|ימין=כן}}
 
על אף שמצב הטבע בתורתו של הובס משמש כמכשיר אנליטי ורטורי ולא כתיאור של מצב היסטורי, הובס מספק שתי דוגמאות לקיומו של מצב הטבע.{{הערה|J.W.N Watkins, '''Hobbes's System of Ideas''', ibid, pp. 72.}} הדוגמה הראשונה היא מצבם של ה[[אינדיאנים|ילידים באמריקה]]. הדוגמה השנייה היא המלחמה המתקיימת כל הזמן בין מדינות הנמצאות זו ביחס לזו במצב הטבע.
 
במצב הטבע אין חוק מדינה ולכן שום דבר לא יכול להיחשב לבלתי-צודק. על פי הובס "במקום שאין כוח כללי אין חוק, ובמקום שאין חוק אין אי-צדק" .{{הערה|תומאס הובס, '''לויתן''', תרגום אהרן אמיר, עריכה מנחם לוברבוים, הוצאת שלם, עמ' 90.|ימין=כן}} כמו כן, אין במצב הטבע מוסד מוסדר של קניין ועל כן אין הבחנה ברורה בין מושגי [[קניין]] כמו "שלי" ו"שלך". ניתן לפרש את חוסר ההסכמה לגבי מושגים של מוסר וסדר כתוצאה של היעדר כוח ריבוני שבסמכותו להכריע לגבי מושגים אלה; לחלופין, ניתן לראות את היעדר השלטון הריבוני כתוצאה של התפרקות חברתית והיעדר הסכמה לגבי מושגים.{{הערה|שם=וולין230|Sheldon Wolin, 2006, '''Politics and Vision''', expanded edition, pp. 230-231}}
 
==== משפט הטבע ====
המילה '''ברית''' היא התרגום העברי למילה האנגלית covenant, שלה [[משמעות לוואי|קונוטציות]] תאולוגיות בתקופה שבה הובס פעל. הובס מבחין בין "ברית" לבין "חוזה" או "אמנה" (contract).
 
הובס מדגיש שמשפט הטבע בפני עצמו אינו מאפשר את הביטחון הדרוש לשלום, וזאת כיוון ש"בריתות ללא החרב אינן אלא מילים, וחסרות הן כל חוזק [מכדי] לתת ביטחון לאדם בכלל".{{הערה|תומאס הובס, '''לויתן''', תרגום אהרן אמיר, עריכה מנחם לוברבוים, הוצאת שלם, עמ' 117.|ימין=כן}} כמו כן, הביטחון הדרוש אינו יכול להיווצר מהתקבצותן של משפחות, או מהתקבצותם של אנשים רבים מבלי שהוכרז על שופט מוסכם. הובס סותר את עמדתו של אריסטו לפיה האדם, כמו יצורים חברתיים אחרים כגון הדבורים או הנמלים, הוא יצור פוליטי מטבעו.
 
הדרך היחידה שבה ניתן להשיג שלום וביטחון על פי הובס היא באמצעות ברית שבמסגרתה כאילו היה אומר כל אדם לכל אדם:{{הערה|שם=תומאס120|1=תומאס הובס, '''לויתן''', תרגום אהרן אמיר, עריכה מנחם לוברבוים, הוצאת שלם, עמ' 120.}}{{הערה|'''De Cive''', פרק 6, פסקה 20.}}
==== המדינה ====
 
הובס משתמש במילה האנגלית Commonwealth (קהילייה או מדינה) לתיאור הגוף שנוצר כתוצאה מהברית. מתוך הברית בין כל הפרטים נוצרת המדינה והריבון, אותם הוא מדמה לאל בן תמותה ול[[לווייתן (מיתולוגיה)|יצור המיתולוגי לויתן]]: "זוהי הולדתו של אותו לויתן אדיר או מוטב (אם נדבר ביתר יראת כבוד) אותו אל בן תמותה אשר לו אנו חבים – [כאשר אנו] תחת האל האלמותי – את שלמונו ואת הגנתנו".{{הערה|שם=תומאס120|ימין=כן}}
 
מטרתה של המצומצמת של המדינה היא היציאה ממצב המלחמה, השמירה על השלום, וכינונו של כוח מוחשי אשר דרך הטלת הפחד מעונשים יגרום לכל הפרטים לכבד את הבריתות שכרתו ולשמור על חוקי הטבע. במקומות שונים הובס מתאר מטרה רחבה הכוללת גם אלמנטים שונים של רווחה.{{הערה|Peter Steinberger, "Hobbesian Resistance", '''American Journal of Political Science''', Vol. 46, Issue 4, pp. 857-858.}} הגדרתה של המדינה היא:
 
"איש [Person] אחד, אשר המון גדול, בתוקף הבריתות ההדדיות שבין כל אחד עם האחר, עשו עצמם – כל אחד – היוזם לפעולותיו, לתכלית זו שיוכל להשתמש בעוצמתם ובאמצעיהם שלהם כולם, כפי שימצא למועיל, למען שלומם ולמען הגנתם הכללית".{{הערה|שם=תומאס120|ימין=כן}}
 
סוג המדינה נקבע על פי סוג הריבון: מדינה עם ריבון אחד היא [[ממלכה]]; מדינה עם אספה ריבונית המורכבת מכולם היא [[דמוקרטיה]]; מדינה עם אספה ריבונית שבה רק חלק מהפרטים משתתפים היא [[אריסטוקרטיה]]. הובס מונה יתרונות רבים לממלכה, הוא קובע כי הבדלים אלה הם הבדלים של נוחות בלבד.
הספר כתוב כ[[דיאלוג]] בין מורה ותלמיד, שני אזרחים אנונימיים, הנקראים A ו-B. ההבדל המרכזי בין הדמויות הוא גילם. בעוד ש-A, המבוגר, חווה את המהפכה כאדם בוגר, B הצעיר חווה אותה כנער. שתי הדמויות הם אזרחים נאמנים שמתנגדים למרד ותומכים בגישתו של הובס. הדיאלוג בין השניים מחולק לארבעה פרקים הדנים באופן כרונולוגי בשלבים שונים של המהפכה. החלק הראשון דן בנסיבות לפרוץ המלחמה ובחלקה של הכנסייה. החלק השני דן בתקופה שבין 1640 – עת כינוסו של הפרלמנט הארוך – לבין 1642 – השנה בה הפרלמנט הכריז על מלחמה. החלק השלישי דן בתקופה עד הוצאתו להורג של צ'ארלס הראשון בשנת 1649. החלק הרביעי דן בתקופתו של [[אוליבר קרומוול]] ובסיום המלחמה.
 
מעבר לפירוט ההיסטורי של הגורמים למלחמה, החלק הראשון של הספר מחזק את הטענה של הובס בלויתן, לפיה הכנסייה מהווה סכנה לשלום כאשר היא אינה בשליטת הריבון. הובס ביקורתי במיוחד כלפי הכנסייה הקתולית ושאיפתה להוות סמכות על-מדינתית בענייני דת. בנוסף לקתולים, הובס דן גם באחריותן של קבוצות אחרות בתוך אנגליה, במיוחד אנשי דת [[פרסביטריאניזם|פרסביטריאניים]], וכתות נוצריות עצמאיות.{{הערה|שם=סקינר139|Quentin Skinner. Hobbes and Republican Freedom (Cambridge: Cambridge University Press), pp. 139-140}} הובס מאשים גם את האוניברסיטאות באנגליה ומכנה אותן [[סוס טרויאני]] הפועל כנגד המלוכה.{{הערה|Royce MacGillivray, 1970, “Thomas Hobbes's History of the English Civil War A Study of Behemoth”, '''Journal of the History of Ideas''' 31(2): 193.}} הערצה של מקורות יוונים וראייתם כסמכות היא סיבה נוספת.{{הערה|שם=סקינר139|ימין=כן}} כמו כן, הובס מונה גם סיבות [[סוציולוגיה|סוציולוגיות]], כמו התחזקותה של העיר לונדון כמוקד למסחר, העוני שמביא אנשים לחפש עבודה כשכירי חרב, והבורות של העם.{{הערה|שם=בורוט|ימין=כן}}
 
ככלל הסיבות שעליהן הובס מצביע מראות על האחריות של קבוצות דתיות שונות להתדרדרות של הממלכה. עם זאת, הן מראות גם על כשל של הריבון עצמו ויועציו, שלא השכילו למנוע את ההתדרדרות. על פי הדוברים בדיאלוג, יועצי המלך כשלו כיוון שגם הם האמינו המשטר מעורב (mixed monarchy). עוד הוא טוען כי בין יועצי המלך היו גם אנשים שהתנגדו תחילה למלוכה ושינו צד רק כאשר זיהו הזדמנות עם התערערותה של היציבות.{{הערה|Royce MacGillivray, 1970, “Thomas Hobbes's History of the English Civil War A Study of Behemoth”, '''Journal of the History of Ideas''' 31(2): 195.}} הביקורת של הובס על הרעיון של משטר מעורב באה לידי ביטוי גם בחלק השני המתאר את השלב הראשון במלחמה וההכנות לקראתה. התלמיד והמורה מראים יחד כיצד הפרלמנט חרג מגבולות תפקידו ופעל כנגד המלוכה.
בשיח אודות מקורות אי-השוויון רוסו טוען שכל הוגי מצב הטבע עד כה כשלו בכך שנתנו לאדם במצב הטבע מאפיינים של האדם בחברה האזרחית. בניגוד להוגי מצב הטבע לפניו, רוסו ביקש לתאר את חייו של האדם במצב הטבע הראשוני בו אין חברה כלל, ולכן גם אין אינטראקציה משמעותית בין בני האדם. ספציפית לגבי הובס, רוסו כותב נגד סברתו שהאדם הוא לוחמני מטבעו. תחת זאת, רוסו מאמץ את העמדה של [[שארל מונטסקייה]] לפיה האדם במצב הטבע הוא כה מפוחד שהוא תמיד נכון לברוח מכל רעש ותנועה שלהם הוא אינו מוכן. רוסו מפרש את הובס כמי שטוען שהאדם הוא מרושע מטבעו וקובע שזו טעות. הטעות נובעת, לפי רוסו, מכך שהובס ייחס לאדם במצב הטבע אהבה עצמית (amour propre) ותשוקות שניתן לפתח רק בחברה בה מתקיים מגע ותלות עם אחרים. הובס לא ראה, רוסו טען, שבדיוק מאחר שהאדם במצב הטבע לא יודע להבחין בין טוב לרע הוא לא יכול להיות רע. בנוסף, רוסו טען, הובס לא הבחין בכך שהאדם במצב הטבע מסוגל להפגין חמלה כלפי כאב של אחרים, כפי שחיות אחרות מסוגלות לחמלה מעין זו.{{הערה|Jean Jacques Rousseau, "Discourse on the Origins of Inequality or The Second Discourse", in '''The Discourses and other Political Writings''', V. Gourevitch (ed.), Cambridge: Cambridge University Press (1997), pp. 132, 145, 151ff}}
 
על אף ביקורתו, רוסו גם ציין לזכות חלק מהרעיונות של הובס. ב"[[האמנה החברתית (ספר)|האמנה החברתית]]" רוסו קובע שמכל הכותבים הנוצרים הובס היה היחידי שהעז להציע איחוד של המדינה והכנסייה וראה נכוחה שללא איחוד כזה אף ממשלה או מדינה אינה יכולה להתקיים.{{הערה|ז'אן ז'אק רוסו, האמנה החברתית, ספר 4, פרק 8.|ימין=כן}}
 
במכתב לרוזן [[אונורה מיראבו]] רוסו טוען כי מאז ומעולם הוא לא ראה שום אפשרות ביניים בין הדמוקרטיה הקפדנית ביותר לבין "הוביזם" מושלם. לפי מכתב זה, רוסו מסכים עם הובס על כך שהסכנה הגדולה ביותר היא סכסוכים פנים-מדינתיים והפתרון לסכנה זו הוא או העמדתו של אדם מעל החוק (על פי רוסו זו ההצעה של הובס) או העמדת החוק גבוה מעל האדם.{{הערה|Jean Jacques Rousseau, "Letter to Mirabeau", in '''The Social Contract and Other Later Political Writings''', V. Gourevitch (ed.), Cambridge: Cambridge University Press (1997), pp. 270}}
[[דייוויד יום]] ביקר את גישתו של הובס ב[[מסכת על טבע האדם]]. לפי פרשנותו של יום, התאוריה של המוסר של הובס מבוססת על [[דדוקציה]] של כללי המוסר מהעיקרון של האהבה העצמית. יום מסכים עם הטענה של הובס שהחיים בתוך סדר חברתי מועילים לאדם, אולם הוא דחה את הטענה (שייחס להובס) לפיה בני האדם רואים בחיוב רק מה שמועיל לאינטרס האישי שלהם – טענה שלפיה בני האדם רואים בחיוב אנשים שמצייתים לעקרונות הצדק רק משום שזה מועיל לאינטרס שלהם עצמם. בניגוד לטענה זו יום חשב שבני האדם מונעים גם על ידי רגשות מוסריים, כגון [[סימפטיה]]. בני אדם רואים בחיוב אנשים שמצייתים לחוקי הצדק משום שהם חשים סימפטיה כלפי אנשים אלה וכלפי התוצאות הטובות שהם מביאים לעולם. כך למשל, הורים מקריבים לעיתים קרובות את האינטרסים של עצמם למען האינטרסים של ילדיהם.{{הערה|Morris, William Edward and Brown, Charlotte R., "[http://plato.stanford.edu/entries/hume/#SelIntTheCriPhaEnq David Hume]", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Spring 2016 Edition), Edward N. Zalta (ed.), [http://plato.stanford.edu/archives/spr2016/entries/hume/ forthcoming]}}
 
יום ביקר את עצם הרעיון של אמנה חברתית בחיבורו "על האמנה המקורית" (Of the Original Contract).{{הערה|דייוויד יום, "על האמנה המקורית", בתוך '''חקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה, ומצב האדם''', ערך אסף שגיב, אור יהודה: דביר (2011).|ימין=כן}} כנגד הובס, יום טוען שבני האדם יכולים להתאגד סביב טוב משותף ולקיים חברה גם ללא ממשלה. על פי יום חברה אנושית יכולה להיווצר כתוצאה מאינטראקציה בין-אישית שאינה מהווה פרקטיקה של מתן הבטחות או כריתת בריתות.{{הערה|Stephen Buckle and Dario Castiglione, “Hume’s Critique of the Contract Theory”, ‘’’History of Political Thought’’’, Vol. 12.3 (1991): 457-480.}}
 
==== עמנואל קאנט ====