ויקטור פראנקל – הבדלי גרסאות

פראנקל שרד את השואה, אך כמעט כל משפחתו, פרט לאחותו, הושמדה. סבלו במחנות הריכוז וההשמדה העצים את תפיסתו המוקדמת שהתפתחה כבר בגיל הנעורים, כי כל אחד זקוק ליעד מרכזי בחיים, מציאת משמעות לחייו, כדי להתגבר על טראומות ומצבים קשים. בספרו המפורסם ביותר "'''האדם מחפש משמעות'''" מספר פראנקל כי כדי לשמור על [[שפיות]]ו האישית בתנאים הקשים, היה צועד לעיתים מחוץ למרפאתו ונותן הרצאה לקהל דמיוני על "החוויות הפסיכותרפיות במחנות ריכוז". כדי להמחיש שהמתיחותאת שביןהמתח בין שאיפה להגשמה חיובית, סיפר כי מה שהחזיק אותו בחיים במחנה הריכוז ועזר לו להתגבר אף על מחלת הטיפוס, היה הרצון העז לשחזר ולפרסם כתב יד של ספרו "הרופא והנפש: מבוא ללוגותרפיה" שאבד באושוויץ{{הערה|'''האדם מחפש משמעות''', עמ' 127.}}. לטענתו בני האדם הם חופשיים בבסיסם, ועל אף שהנאצים יכלו לשלוט בגופו, הם לא יכלו לשלוט בנפשו, שאת החופש שלה לא יכלו לשלול ממנו.

לטענה כאילו הוא שוגה בהערכת יתר של האדם ענה, כי הוא יודע שבני אדם הומניים הם מיעוט בעולם, וקריאתו עומדת כאתגר להצטרף למיעוט נעלה זה. הוא מעדיף לדבר על פוטנציאל האנושי במיטבו, שאם לא כן תהיה סכנה שהאדם יסחףייסחף לפוטנציאל האנושי במרעו{{הערה|'''הזעקה הבלתי נשמעת למשמעות''', עמ' 30.}}. עוד סבר, כי העובדה שהלוגותרפיה מדגישה את הממד הנאולוגי (=הרוחני) ואת יחידותו וההומניות של האדם, אין בה לסתור שבממדים הפסיכולוגיים והביולוגיים האדם עדיין בגדר חיה{{הערה|שם, עמ' 20.}}. הוא התריע כי לעומת הסיכון כביכול של הפרזה בערכו של האדם, הרבה יותר מסוכן להפחית בערכו של האדם, שכן דבר היכול להביא לידי השחתה של בני הנוער{{הערה|שם, עמ' 31.}}.