הבדלים בין גרסאות בדף "דיני חיובים"

נוספו 17 בתים ,  לפני שנה
מ (בוט החלפות: לעיתים)
 
הדמויות המרכזיות בדיני החיובים הן ה'''נושה''' וה'''חייב'''. נושה (creditor) הוא מי שמגיע לו חיוב; חייב (debtor) הוא מי שמוטל עליו חיוב. לנושה יש זכות ולחייב יש חובה.
 
השימוש במושגים אלו מתפרש על פני כל דיני החיובים, ללא תלות במקור החיוב. כך, למשל, מי שביצע עוולה בנזיקין הופך לחייב ומי שהעוולה בוצעה נגדו הופך לנושה. בחוזים, כאשר אדם מלווה כסף לחברו, המלווה הופך לנושה [[הלוואה|והלווה]] הופך לחייב. בדיני עשיית עושר ולא במשפט, המתעשר נעשה חייב והמזכה נעשה נושה.
 
לעיתים קרובות, כל אחד מהצדדים הוא גם נושה וגם חייב: כל צד נושה בחברו את חלקו של האחר בחיוב וחייב לו את חיובו-שלו. לדוגמה, עם כריתת חוזה למכירת חפץ, המוכר נושה את התשלום מהרוכש ואילו הרוכש נושה את החפץ עצמו מהמוכר. חיובים יכולים להיות לא-מוניטריים (נעדרי יסוד [[כסף (אמצעי תשלום)|כספי]]), לדוגמה, כאשר הנושה זכאי לדרוש מהחייב שיעשה דבר או שיחדל מעשייתו. קיימות אבחנות רבות נוספות בין חיובים שונים; כך, בין היתר, חיוב יכול להיות מובטח על ידי [[משכון]]. במצב זה, עומדת לנושה זכות קניינית הקשורה וכרוכה עם זכותו האובליגטורית.
31

עריכות