יהדות חרדית – הבדלי גרסאות

הקצב האיטי שבו הגיעה המודרנה בתחום כלשהו ל[[מזרח אירופה]], שם גם לא ניתנה כלל אמנציפציה עד לאחר [[מלחמת העולם הראשונה]] והיהודים סבלו מאפליה קשה, איחר מאוד את הופעתם של תהליכים כאלה ב[[פולין הקונגרסאית]], ב[[תחום המושב]] וברומניה. החברה היהודית נותרה מסורתית במידה רבה והחינוך הישן נשאר חזק: בעוד שמאות ישיבות פעלו, ב-1880 היו בקרב יהודי רוסיה ופולין רק 21,308 תלמידי בית-ספר, מתוך אוכלוסייה של קרוב לחמישה מיליון{{הערה|Steven G. Rappaport, '''Jewish Education and Jewish Culture in the Russian Empire, 1880-1914''', Standford University Press, 2010. עמ' 52. 14,150 בבתי"ס יהודיים, 7,158 בכלליים.}}. אפילו ב-1897, 97% מ-5.2 מיליון היהודים תחת שלטון הצאר הצהירו על [[יידיש]] כשפת אמם, ורק 26% היו מסוגלים לקרוא [[רוסית]] ברמה מינימלית{{הערה|Aaron D. Rubin, Lily Kahn, Handbook of Jewish Languages, Brill, 2015. עמ' 594.}}. גם באזורים הנחשלים של [[האימפריה האוסטרו-הונגרית]] – [[גליציה]], [[בוקובינה]] ו[[יהדות אונטרלנד|צפון-מזרח הונגריה]] – הביאו שיעורים נמוכים של [[עיור]], והצלחה חלקית בלבד של השלטונות לכפות חינוך מודרני, לכך שנותרו כיסים גדולים שבהם שרד אורח החיים הישן. ריכוזים אלה, שהשתמרו די זמן כדי לסגל לעצמם השקפת עולם וצורות ארגוניות שיבטיחו אותם מהתפוררות בתנאים המשתנים, היוו את רוב מניינו של העולם החרדי. בין היתר, הושם דגש חזק במיוחד על בלעדיות לימוד התורה. בחברה המסורתית, שבה הייתה עליונות הלימוד הזה מובנת מאליה, לא הייתה התנגדות לחכמות חיצוניות בבחינת "פרפראות לתורה"; רבים מרבני אירופה במאה ה-18 למדו מדעים ושפות כ[[אוטודידקט]]ים. אך רצונם של משכילים כמו [[נפתלי הרץ וייזל]] להשוות בין "תורת השם" ו"תורת האדם", וניסיונות הממשלות לכפות הכשרה בסמינרים על הרבנים, הביאו לריאקציה ולשלילה גמורה של לימודי חול{{הערה|ראו למשל: Michael K. Silber. The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of Tradition. התפרסם בתוך : Jack Wertheimer (עורך), The Uses of Tradition: Jewish Continuity since Emancipation, Harvard University Press, 1992. עמ' 31.}}.

 

 

לאחר [[מלחמת העולם השנייה]] התבססו השרידים שנותרו לפליטה סביב הרבנים, בעיקר בישראל ובארצות הברית. הם הקימו מסגרות חדשות, הומוגניות, שהתבססו על הצטרפות וולונטרית, בניגוד לקהילות הישנות במזרח אירופה שנשמר בהן בדרך כלל מגע קרוב בין כלל היהודים – ואפילו מהעדות האורתודוקסיות הנבדלות במרכזה{{הערה|ראו לדוגמה: יואל פינקלמן, "משטעטל למובלעת: הרב אהרן קוטלר וצמיחתה של אורתודוקסיה בדלנית בארצות הברית", בתוך: '''אורתודוקסיה יהודית: היבטים חדשים''', הוצאת מאגנס, 2006.}}. בתוך גופים אלה התפתחה חברה נבדלת בעלת מאפיינים סוציולוגיים משלה. בישראל התבסס הציבור החרדי כמגזר המוגדר על ידי הצבעה למפלגת אגודת ישראל וענפיה (למעט קבוצות קנאיות שסירבו להשתתף בבחירות), קיום מערכת חינוך נפרדת ועצמאית, בידוד יחסי משאר החברה, הימנעות של הנשים ורוב הגברים מגיוס לצה"ל ועוד. לאחר השואה עודדה החברה החרדית את הגברים להקדיש את זמנם ללימוד תורה, מתוך ניסיון לשקם את עולם הישיבות שחרב, בעוד הנשים מופקדות על הפרנסה – מודל שהתקיים בתקופה הקדם-מודרנית רק בקרב האליטה הרבנית המצומצמת באירופה, שבה נשים פרנסו את בעליהן הלמדנים{{הערה|על כך: {{אנצ ייווא|Gender|מגדר}}}}. מגמה זו, שכונתה לימים "[[חברת הלומדים]]", התעצמה ברביע האחרון של המאה ה-20. התפתחויות דומות אירעו בארצות הברית ובקהילות הקטנות יותר באירופה, אם כי היעדרם של העימות האידאולוגי החריף עם הציונות ושל המבנה הפוליטי-חברתי הסקטוריאלי של ישראל תרמו לפתיחות יחסית לעולם החיצון. "חברת הלומדים" נותרה שם בגדר תופעה מצומצמת ורוב הצעירים פנו לשוק התעסוקה לאחר הנישואין{{הערה| Simeon D. Baumel, Sacred Speakers: Language and Culture among the ultra-Orthodox in Israel. Berghahn Books, 2006. עמ' 178-179.}}.