צ'ארלס גורדון – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט החלפות: \1מיסים
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: \1\2-\3, אלוף-משנה
שורה 44:
גורדון חזר לאנגליה ב-[[1865]] ופיקד במשך שש שנים על כוח ההנדסה המלכותי שבנה מבצרים להגנת נהר ה[[תמזה]] ב[[גרייבסנד]] שב[[קנט]]. בתקופה זו הוא גם הקדיש מזמנו לעזרת ילדי העניים של העיר בהקמת [[בית ספר של יום ראשון]], ובמזון ובביגוד שאותם קנה ממשכורתו הצבאית.
 
באוקטובר [[1871]] מונה גורדון לנציג הבריטי ב[[הוועדה האירופאית לדנובה|וועדה האירופאית לדנובה]], שמטרתה קביעת זכויות השיט בשפך ה[[דנובה]], שמרכזה ב[[גאלאץ]]. ב-[[1872]] נשלח גורדון לבחון את מצבם של [[בית קברות צבאי|בתי הקברות הצבאיים]] הבריטים ב[[חצי האי קרים]], וכאשר עבר בדרכו ב[[איסטנבול]] הוא נפגש עם ראש ממשלת [[מצרים]] נובאר פאשה, שהציע לו לעבוד עבור שליט מצרים ה[[כדיב]] [[איסמעיל פאשה]]. ב-[[1873]] הגיעה מהכדיב הצעת עבודה מוגדרת שגורדון נתן לה את הסכמתו לאחר שקיבל את אישור הממשל הבריטי, ולכן הפליג למצרים בתחילת [[1874]]. גורדון מונה לקולונל (אלוף -משנה) בצבא המצרי.
 
המצרים הרחיבו את תחום שלטונם דרומה משנות ה-20 של [[המאה ה-19]]. משלחת צבאית מצרית בפיקודו של סר [[סמואל בייקר]] האנגלי נשלחה במעלה [[הנילוס הלבן]] והגיעה ל[[חרטום]] בפברואר 1870 ול[[גונדוקורו]] (ליד העיר [[ג'ובה]] ב[[סודאן]] קרוב לגבול עם [[אוגנדה]]) ביוני 1871. בייקר נתקל בקשיים מרובים והצליח להקים כמה מוצבים לאורך ה[[נילוס]] בלבד. הכדיב ביקש מגורדון שיחליף את בייקר כמושל מחוז [[אקווטוריה]] (השם ניתן למחוז בשל קרבתו ל[[קו המשווה]]). לאחר שהות קצרה ב[[קהיר]] הפליג גורדון לחרטום דרך סַוַכּין שלחוף [[הים האדום]] ובּרְבּר. מחרטום הוא המשיך במעלה הנילוס הלבן לגונדוקורו.
שורה 80:
גורדון ארגן את הגנת חרטום כש-30,000 מלוחמי המהדי החלו את המצור על העיר ב-[[18 במרץ]] [[1884]]. חרטום, המצויה בנקודת המפגש בין [[הנילוס הלבן]] ו[[הנילוס הכחול]], הייתה מוגנת משלושה עברים על ידי הנהרות, ובהוראת גורדון נחפרה תעלה בין הנילוס הלבן לנילוס הכחול שהפכה את חרטום לאי. גורדון השרה תחושה של ביטחון בעיר בחודשי המצור הראשונים, קידם קצינים בדרגות, אישר הקצבות מזון מיוחדות בחגים ויישב סכסוכים. הוא הציע הצעת פשרה למהדי אך היא נדחתה בתביעה לכניעה מוחלטת.
 
הבריטים החליטו לנטוש את סודאן, אך היה ברור כי במצב שנוצר לא ניתן לפנות את חיל המצב המצרי ולכן דרש הממשל הבריטי מגורדון שיתפנה בעצמו. אלא שגורדון קורץ מחומר אחר - או שכל חיל המצב מפונה או שגם הוא נשאר. בינתיים הלכה והתגברה הדרישה הציבורית לחילוצו. ב-[[8 באוגוסט]] החליטה הממשלה הבריטית לנקוט צעדים לחילוצו. כצעד ראשון הקים רב -סרן צעיר בשם [[הוריישו קיצ'נר]], שעתיד היה למלא תפקיד חשוב בעתידה של סודאן, מוצב חוץ בדאבּה (הנקודה שבה פונה הנילוס מזרחה). קיצ'נר שמר על קשר עם גורדון בעיר הנצורה באמצעות שליחים. רק בתחילת נובמבר, ארבעה חודשים אחרי שהתקבלה החלטת החילוץ, היה כוח החילוץ הבריטי העיקרי מוכן לצאת לדרך.
 
ב-[[10 בספטמבר]] התפנו מחרטום כל האירופאים, למעט גורדון והקונסול ה[[אוסטריה|אוסטרי]], בספינה "עבאס". ב-[[18 בספטמבר]] עלתה הספינה על [[שרטון]] ובעלי בריתו של המהדי רצחו את כל יושביה וביניהם סגנו של גורדון, הקולונל סטיוארט. בין השאר היו בספינה גם מסמכים שפירטו במדויק את מצבת הכוח המצרי בחרטום ואת תביעותיו של גורדון להושטת עזרה. המידע שכנע את המהדי כי יקל עליו לכבוש את חרטום, וב-[[21 באוקטובר]] הביא את עיקר כוחותיו לחרטום. בתחילת נובמבר הצליחו שליחיו של קיצ'נר להעביר לגורדון חבילת מכתבים שנעטפה בגיליון של העיתון "סטנדרד" מלונדון ובו גילה גורדון את הידיעה כי מטרת כוח החילוץ היא גורדון לבדו. על כך כתב ביומנו: "אני מצהיר, אחת ולתמיד, שלא אצא מסודאן עד אשר כל אדם שיבקש לצאת את הארץ תינתן לו אפשרות לעשות זאת... אם יגיעו לכאן שליח או הוראה בכתב, שאני מצווה לצאת את הארץ '''לא אציית אלא אשאר כאן; ארד שאולה עם העיר, וכל האחריות תחול עלי'''".