צ'ארלס גורדון – הבדלי גרסאות

גורדון חזר לאנגליה ב-[[1865]] ופיקד במשך שש שנים על כוח ההנדסה המלכותי שבנה מבצרים להגנת נהר ה[[תמזה]] ב[[גרייבסנד]] שב[[קנט]]. בתקופה זו הוא גם הקדיש מזמנו לעזרת ילדי העניים של העיר בהקמת [[בית ספר של יום ראשון]], ובמזון ובביגוד שאותם קנה ממשכורתו הצבאית.

 

 

המצרים הרחיבו את תחום שלטונם דרומה משנות ה-20 של [[המאה ה-19]]. משלחת צבאית מצרית בפיקודו של סר [[סמואל בייקר]] האנגלי נשלחה במעלה [[הנילוס הלבן]] והגיעה ל[[חרטום]] בפברואר 1870 ול[[גונדוקורו]] (ליד העיר [[ג'ובה]] ב[[סודאן]] קרוב לגבול עם [[אוגנדה]]) ביוני 1871. בייקר נתקל בקשיים מרובים והצליח להקים כמה מוצבים לאורך ה[[נילוס]] בלבד. הכדיב ביקש מגורדון שיחליף את בייקר כמושל מחוז [[אקווטוריה]] (השם ניתן למחוז בשל קרבתו ל[[קו המשווה]]). לאחר שהות קצרה ב[[קהיר]] הפליג גורדון לחרטום דרך סַוַכּין שלחוף [[הים האדום]] ובּרְבּר. מחרטום הוא המשיך במעלה הנילוס הלבן לגונדוקורו.

גורדון ארגן את הגנת חרטום כש-30,000 מלוחמי המהדי החלו את המצור על העיר ב-[[18 במרץ]] [[1884]]. חרטום, המצויה בנקודת המפגש בין [[הנילוס הלבן]] ו[[הנילוס הכחול]], הייתה מוגנת משלושה עברים על ידי הנהרות, ובהוראת גורדון נחפרה תעלה בין הנילוס הלבן לנילוס הכחול שהפכה את חרטום לאי. גורדון השרה תחושה של ביטחון בעיר בחודשי המצור הראשונים, קידם קצינים בדרגות, אישר הקצבות מזון מיוחדות בחגים ויישב סכסוכים. הוא הציע הצעת פשרה למהדי אך היא נדחתה בתביעה לכניעה מוחלטת.

 

 

ב-[[10 בספטמבר]] התפנו מחרטום כל האירופאים, למעט גורדון והקונסול ה[[אוסטריה|אוסטרי]], בספינה "עבאס". ב-[[18 בספטמבר]] עלתה הספינה על [[שרטון]] ובעלי בריתו של המהדי רצחו את כל יושביה וביניהם סגנו של גורדון, הקולונל סטיוארט. בין השאר היו בספינה גם מסמכים שפירטו במדויק את מצבת הכוח המצרי בחרטום ואת תביעותיו של גורדון להושטת עזרה. המידע שכנע את המהדי כי יקל עליו לכבוש את חרטום, וב-[[21 באוקטובר]] הביא את עיקר כוחותיו לחרטום. בתחילת נובמבר הצליחו שליחיו של קיצ'נר להעביר לגורדון חבילת מכתבים שנעטפה בגיליון של העיתון "סטנדרד" מלונדון ובו גילה גורדון את הידיעה כי מטרת כוח החילוץ היא גורדון לבדו. על כך כתב ביומנו: "אני מצהיר, אחת ולתמיד, שלא אצא מסודאן עד אשר כל אדם שיבקש לצאת את הארץ תינתן לו אפשרות לעשות זאת... אם יגיעו לכאן שליח או הוראה בכתב, שאני מצווה לצאת את הארץ '''לא אציית אלא אשאר כאן; ארד שאולה עם העיר, וכל האחריות תחול עלי'''".