בדואים בישראל – הבדלי גרסאות

בארצות הגובלות במדבר הערבי הגדול ישנה חלוקה אופיינית במבנה החברתי של האוכלוסייה, וכך גם בארץ ישראל. תושבי הארץ הערבים מתחלקים ליישוב קבוע (כפריים ועירוניים, בערבית: "חדארה") ולנודדים (רבים: "בּדוּ", יחיד: "בּדוי"). בארץ ישראל אין נודדים-לחלוטין (בערבית: "רֻחַאל"), אלא נודדים-למחצה ("שִבְּהְ-רֻחַאל") בלבד. הנודדים-למחצה מתאפיינים בכך שאזור נדידתם הולך ונעשה מסוים ומוגדר, שבו הם קובעים לעצמם מקומות חנייה ראשיים שרק ביניהם הם נודדים, ועם הזמן הם עוברים לחיי חקלאות קבועה, אך עוברים ממקום למקום לפחות פעמיים בשנה. עם התגברות קביעותם במקום מושבם והתגברות קשריהם עם היישוב הקבוע שבסביבתם, הם מתחילים לבנות בתים, עד שהמחנה הבדואי הופך לכפר רגיל. באמצע [[שנות ה-40 של המאה ה-20]], היו בארץ ישראל בין 70 ל-90 אלף בדוים (בין 55 ל-65 אלף מתוכם בנגב), שהיוו כ-7-9% מכלל הערבים המוסלמים בארץ. כבר אז, רובם נמצאו בדרגות שונות של עזיבת חיי הנדידה ומעבר לחיי יישוב. מספרם הכולל של הבדואים, כולל הבדואים לשעבר, שכבר לא היו נוודים, הוערך אז בין 110 ל-140 אלף.{{הערה|[[יעקב שמעוני]], '''ערבי ארץ ישראל''',‫ תל אביב: [[עם עובד]], תש"ז, עמ' 133-132.}}

 

במאה ה-19 [[האימפריה העות'מאנית|הרשויות העות'מאניות]] עשו מאמצים רבים על מנת ליישב אותם ובמידה מסוימת אף הצליחו - בתחילת המאה ה-20 מרביתם של הבדואים באזור היו מיושבים או עברו מנוודות לנוודות למחצה והיו מעורבים בחקלאות. כך למשל מעיד החוקר אדוארד האל (Edward Hull) שסייר באזור [[תל הרור]] בשנת 1883 {{ציטוטון|האזור המשתרע הוא בעל טבע פורה ביותר.. המחוז מעובד באקסטנסיביות על-ידי [[תראבין|ערביי תראבין]] (Tarabin Arabs), ועל-ידי קבוצות קטנות של פלאחים המגיעות לאזור לעונה שבין הזריעה לקציר וחיים עם משפחותיהם באוהלים המוקמים בנקודות מוגנות. כאן משתמשים בגמלים בעיקר לחריש, כאשר גמל אחד שווה לשני שוורים ודמותו הכחושה והגבוהה של "ספינת המדבר" מופיעה לעיתים קרובות על קו הרקיע נעה לאיטה לפני החורש והמחרשה.. היקף הקרקע המעובדת כאן, כמו גם כל הדרך לעזה, הוא עצום, ויבול התבואות כגון חיטה, שעורה ותירס, עולה בהרבה על צרכי התושבים. למעשה, כמויות גדולות של מוצרים חקלאיים הגדלים באזור זה מיוצאים כל שנה מיפו וערים אחרות}},{{הערה|[https://archive.org/details/mountseirsinaia00hullgoog, E.(1885). Mount Seir, Sinai and Western Palestine. London: Richard Bentley] עמוד 139}} [[קובץ:בדואי חורש בנגב-JNF020762.jpeg|ממוזער|בדואי חורש בנגב]]

גם יצירתם של גבולות בינלאומיים גרמה לירידת הנוודות ועודדה השתקעות ומעבר לחקלאות. עד קום המדינה קיימו הבדואים בנגב אורח חיים נוודי למחצה - מגורים קבועים וגידולים חקלאיים בעונת החורף ונדודים עם עדרי ה[[צאן]] בעונת הקיץ. [[אליהו קראוזה]] שחיבר ב-1915 דו"ח על הפוטנציאל החקלאי באזור באר שבע מתאר את עיבוד האדמה על ידי הבדואים בצפון הנגב כלומר האזור שגבולו הצפוני בקו שבין [[אל-מג'דל (אשקלון)|אל-מג'דל]] ([[אשקלון]]) ל[[חברון]] ובדרומו בקו שבין [[רפיח]] לקצה הדרומי של [[ים המלח]] {{ציטוט|תוכן=כיצד מעבדים כעת את האדמות של אזור זה? חלקן הגדול מיושב על ידי הבדואים, אשר עם גידול הבקר מגדלים גידולי פלחה (מיני דגן: חיטה, שעורה, סורגום). שיטות העיבוד שלהם פשוטות ופרימיטיביות... הם חוזרים כל שנה, אחרי הגשמים הראשונים, לאותן האדמות, זורעים עליהן, ועל ידי חריש מרווח מאוד במחרשה פרימיטיבית מכסים את הגרגרים...דרושים להם גשמים מרובים יחסית כדי לקבל יבול בינוני|מקור=, אליהו קראוזה, תזכיר בדבר אפשרויות הגידולים במדבר סיני{{הערה|מצוטט ב"עיונים במאמצים ליישוב הנגב מאז העלייה הראשונה ועד העלייה הגדולה לישראל", שמעון רובינשטיין, 2,000}}}}