העיר העתיקה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←כיום: תיקון קישורים |
זה קישור פרסומי |
||
שורה 17:
העיר העתיקה מחולקת ל-4 רבעים: [[הרובע המוסלמי]], [[הרובע היהודי]], [[הרובע הנוצרי]] ו[[הרובע הארמני]]. כיום מתגוררים בה כ-39,000 בני אדם. ב[[חומת ירושלים העות'מאנית|חומת העיר העתיקה]] שמונה שערים: [[שער יפו]], [[שער שכם]], [[שער ציון]], [[שער הרחמים]] (סגור), [[שער האריות]], [[שער הפרחים]], [[השער החדש]] ו[[שער האשפות]].
העיר העתיקה מהווה מוקד משיכה מרכזי לתיירים בני דתות ואומות שונות, הבאים מרחבי העולם לבקר באתרים הקדושים הנמצאים בה, ובהם: [[הר הבית]], [[הכותל המערבי]] ו[[כנסיית הקבר]].
העיר העתיקה במתכונת ובגבולות המוכרים לנו כיום, נבנתה [[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|בתקופה העות'מאנית]]. ברם, "צורת העיר העתיקה, מערך השטח הבנוי שלה, חומתה הנוכחית, שעריה, רחובותיה, שווקיה ורבעיה, הם פרי יצירה של תקופות חשובות שקדמו לה בהרבה".{{הערה|יהושע בן-אריה, '''עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה''', עמ' 27.}} רבים מהאתרים המצויים בתחומה על פני מפלס החיים ומתחת לו, מקורם מן [[העת העתיקה]]. העיר העתיקה בנויה על חורבות בתים, קמרונות ושפכי הריסות אשר נבנו ונהרסו לסירוגין במשך אלפיים שנה. תחת בתים רבים יש בורות מים ומעברי ניקוז קדומים. מפלס החיים בעיר העתיקה בימינו הוא כ-4–8 מטר מעל מפלס הרחוב בעיר בימי הבית הראשון, וכ-2–4 מטר ממפלס [[ירושלים בתקופה הרומית|העיר בתקופה הרומית]] במאות הראשונות לספירה הכללית.{{הערה|מיכאל טרנר, שיקום ושימור העיר העתיקה, '''ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו''', גיליון '''אריאל''', 45-44, (עורך: אלי שילר), ירושלים 1986, עמ' 129-128.}}
שורה 43:
ממלכת בבל נכבשה על ידי [[האימפריה הפרסית]], והעומד בראשה [[כורש]] הודיע בשנת [[538 לפנה"ס]] על [[הצהרת כורש|החזרת הגולים לארץ ישראל]]. בתקופת [[שיבת ציון]], בהנהגתם של [[עזרא]] ו[[נחמיה]], נבנתה מחדש העיר היהודית והוקם בית מקדש, בשנים 520-515 לפנה"ס, במתכונת צנועה, שנקרא לימים [[בית המקדש השני]], ואחר כך נבנתה חומת העיר בשנת 444 לפנה"ס.
בשנת [[332 לפנה"ס]] נכבשה ארץ ישראל על ידי גייסות [[אלכסנדר מוקדון]]. משנת [[301 לפנה"ס]] נשלטה על ידי [[בית תלמי]] שמרכזו ב[[מצרים]], ואחר כך, משנת 198 לפנה"ס נשלטה על ידי [[בית סלאוקוס]] ב[[סוריה]]. השלטונות היוונים השפיעו וגם כפו את תרבותם, והעבודה בבית המקדש בירושלים הייתה למוקד התנגשויות בין התרבות והנוהג היווני ה[[פגניות|פגני]] לבין המסורת והאמונה היהודית [[מונותיאיזם|המונותיאסטית]]. הכנסת התרבות היוונית האלילית לבית המקדש על ידי [[אנטיוכוס הרביעי]], הייתה הזרז [[מרד החשמונאים|למרידה יהודית]] בהנהגת [[חשמונאים|בית חשמונאי]], מתתיהו ובניו.
בתום שלוש שנות מרידה, בשנת 164 לפנה"ס כבשו גייסות [[יהודה המכבי]] את ירושלים וחנכו את בית המקדש מחדש. [[מצודת החקרא]] נכבשה מידי הגייסות היוונים בשנת 141 לפנה"ס בידי חייליו של [[שמעון התרסי|שמעון]], אחיו של יהודה. בתקופת [[ממלכת החשמונאים]] ירושלים הייתה למרכז התרבותי והלאומי של יהדות ארץ ישראל והתפוצות. הם שלטו בארץ ישראל הרחיבו בהדרגה את גבולות העיר בצד מערב. אחרי שמעון מלך בנו [[יוחנן הורקנוס הראשון]], נכדו [[אלכסנדר ינאי]] ורעייתו [[שלומציון אלכסנדרה|שלומציון]].
השפעתה של האימפריה הרומית בארץ ישראל ובירושלים החלה ב[[המאה ה-1 לפנה"ס|מאה ה-1 לפנה"ס]]. המצביא הרומאי [[פומפיוס]] נקרא להתערב בסכסוך בין בניו של אלכסנדר ינאי: [[הורקנוס השני]] ו[[יהודה אריסטובולוס השני]]; הוא הגיע לירושלים וכבש אותה; ומאז התגברה דריסת הרגל הרומית בעיר.
המלך [[הורדוס]] אשר שלט בארץ ישראל ובירושלים בשנים 4-37 לפנה"ס, ניהל מיזמי בנייה גדולים וחסרי תקדים בירושלים וברחבי הארץ, וזאת לצד התקימותה של ממלכתו בחסות רומא ותחת ההגמוניה הפוליטית והצבאית שלה.
הורדוס יזם מפעלי בנייה ברחבי ארץ ישראל ובירושלים; סביב להר הבית הקים קירות תמך רחבים אשר הועילו להרחבת בית המקדש והחצר שסביבו, וכך היה לאחד המקדשים המפוארים בתקופתו. בעיר התגוררו, לפי אומדני היסטוריונים, כ-60,000-40,000 בני אדם; מאות אלפים עלו לרגל אל המקדש בירושלים, בעיקר בשלושת המועדים: [[פסח]], [[שבועות]] ו[[סוכות]]. ובכדי לאכסן אותם בנוחות, הורחב מערך [[אספקת המים לירושלים|אספקת המים]] אל העיר ו[[מקווה|המקוואות]] בה, והאדריכלות הייתה חפה מציורים וסמלים אסורים על פי ה[[הלכה]]. בנוסף, בנה הורדוס בעיר העליונה ארמון לשבתו שהוקף במגדלים, [[היפודרום]] ו[[תיאטרון]] ברוח התרבות הרומית. הוא הרחיב את גבולות העיר צפונה (עד לשער שכם כיום).
לאחר מותו של הורדוס נטלה רומא את השליטה בירושלים ובארץ ישראל באמצעות שלטון נציבים, שמקום מושבם ב[[קיסריה]], עד שנת [[66]]. אחד מהם היה [[פונטיוס פילטוס]] אשר בחג הפסח [[30]] הוציא להורג את [[ישו]] ב[[צליבה]], כמו רבים אחרים באוכלוסייה הארצישראלית. תקופת שלטונו של [[אגריפס הראשון]], הפסיקה לשנים אחדות את שלטון הנציבים הרומאים. הוא יזם את הקמת "[[החומה השלישית]]" בעיר, שהגיעה אז לשיא התפתחותה.
האוכלוסייה היהודית סלדה מהשלטון הרומאי, וראתה בו גורם נוכרי וללא סמכות בארץ ישראל. המתחים בין מגזרים שונים בקרב היהודים, כמו גם השנאה לרומאים הלכה וגברה. ובשנת [[66]] בעקבות ניסיונות של הנציב הרומי [[פלורוס]] להוציא אוצרות מהמקדש, התעורר [[המרד הגדול|מרד נרחב]] כנגד השלטונות. תגבורת צבאית רומאית שהגיעה מסוריה ספגה תבוסה, והעיר הייתה בשלטון יהודי עצמאי כשלוש שנים.
אבל בהנהגת השלטון היהודי נוצרו שסעים והוקמו מחנות יריבים; המורדים פתחו במלחמת אחים שכללה שוד, הרס והרג. וכך, כילו המורדים את משאביהם ברוח ובחומר וניצבו מוחלשים מול [[הצבא הרומאי|הגייסות הרומאים]], בראשותו של [[טיטוס]] בנו של הקיסר [[אספסיאנוס]], אשר באו אל העיר לדכא את המרד. לאחר מצור כבד על חומות העיר פרצו הגייסות הרומאים מצד צפון.
ב[[תשעה באב]] העלו הרומאים את בית המקדש באש. העיר נחרבה, רוב תושביה נהרגו, השאר הוגלו ממנה, ונאסרה כניסתם של [[נימול]]ים (קרי: יהודים) אל מתחם העיר.
==== התקופה הרומית ====
[[קובץ:Bar Kochba coins.jpg|שמאל|ממוזער|200px|מטבעות בר כוכבא ובהם דימוי [[ארבעת המינים]] על פי שיטת [[רבי עקיבא]]]]
בשנת [[130]], שישים שנה אחרי חורבנה של העיר החליט הקיסר הרומאי [[אדריינוס]] להקים על חורבותיה עיר חדשה בשם: [[איליה קפיטולינה]] (ב[[לטינית]]: ÆLIA CAPITOLINA). התוכנית עוררה זעם רב באוכלוסייה היהודית, והייתה אחת הסיבות להתעוררות [[מרד בר-כוכבא|מרד בהנהגתו של בר-כוכבא]]. בעקבות המרד הייתה העיר, כמו חלקים מארץ ישראל, בשנים [[132]]–[[135]], בשלטון יהודי עצמאי, אשר אף הנפיק [[מטבעות בר כוכבא|מטבעות]] משלו, וחודשה עבודת הקורבנות בהר הבית במקום המקדש.
אולם [[התקופה הרומית בארץ ישראל|הרומאים]] דיכאו את המרד; [[ירושלים בתקופה הרומית|התוכנית לעיר הרומאית החדשה]] התממשה בשנת [[136]], ובהר הבית הוקם [[מקדש]] לאל הרומי [[יופיטר (מיתולוגיה)|יופיטר]].
שורה 106:
==== התקופה הממלוכית ====
[[קובץ:TM bab alkattanin.jpg|ממוזער|210px|מבנה [[ממלוכים|ממלוכי]] בשער מ[[הר הבית]] אל [[שוק הכתנים]]]]
[[התקופה הממלוכית בארץ ישראל|הכובשים הממלוכים]] תפסו את השלטון בארץ ישראל לאחר שהדפו ב[[קרב עין ג'אלות]] את הגייסות ה[[מונגולים]] שפשטו בארץ ישראל, ב-3 בספטמבר [[1260]]. השליט הממלוכי הראשון [[בייברס]] המשיך לרדוף את הצלבנים ולגרשם מארץ ישראל. בשנת [[1219]] נהרסו חומות [[העיר העתיקה]]
לטעמם של השליטים הממלוכים לא הייתה לירושלים חשיבות כלכלית או אסטרטגית, אלא דתית. הם בנו עשרות מבני מרהיבים בעיר [[אדריכלות ממלוכית|וסגנונם]] ביטא את השאיפה האיסלאמית: "לעשות את ירושלים מרכז מוסלמי רב-לאומי לתפילה ולימודי דת".{{הערה|דוד קרויאנקר, '''אדריכלות בירושלים, הבנייה בעיר העתיקה''', ירושלים 1993, עמ' 58.}} הכלכלה המקומית התבססה על חקלאות ובמיוחד גידול [[כותנה]] ועיבודה לאריגים, וכן על המסחר והשירותים לתנועת התיירים והצליינים מאמיני שלוש הדתות.
בתמיכתם של השלטונות הממלוכים התקבצה בירושלים קהילה של מלומדי ה[[אסלאם]] אשר הפכו את העיר למרכז [[תאולוגיה|תאולוגי]] איסלאמי. הנוצרים האירופאים בירושלים סבלו לעיתים מיחס עוין של השלטונות; כך אירע עם בואם של הנזירים ה[[פרנציסקנים]] אל העיר, בשנת [[1334]], ומינוים כ"שומרי המקומות הקדושים בארץ הקודש" מאת האפיפיור היושב ב[[רומא]].
ליהודים הותרה הכניסה והמגורים בעיר; ובשנת [[1267]], הגיע אל העיר ה[[רמב"ן]] שהנהיג את חידוש חיי הקהילה היהודית בירושלים.
שורה 125:
האוכלוסייה הירושלמית התרחבה עקב ההשקעה העות'מאנית בתשתיות העיר; וגדלה מכ-5,000 נפש בעת הכיבוש העות'מאני, לכ-16,000 נפש בשנת [[1550]]. אולם ירידת עוצמתה של האימפריה העות'מאנית בתקופה מאוחרת יותר, הייתה מהסיבות להזנחתה של ירושלים; ובשלהי [[המאה ה-18]] התגוררו בעיר כ-10,000-9,000 תושבים. בראשית המאה, האוכלוסייה היהודית כללה [[מגורשי ספרד|ספרדים]] ובני קהילות [[יהדות צפון אפריקה|צפון אפריקה]] והמזרח התיכון. בשנת [[1700]] הגיעו לירושלים שיירת רבי [[יהודה החסיד (ירושלים)|יהודה החסיד]] [[יהדות אשכנז|מאשכנז]], אולם לא נקלטה בעיר.
מראשית המאה ה-19 התגברה השפעת המעצמות האירופאיות בארץ ישראל ובירושלים. ומלבד הצליינות הדתית, עלו אל העיר נוסעים ותיירים, חוקרים וארכאולוגים שחשפו את [[קשת רובינסון]] ו[[שער וורן]], ושליחי המעצמות שביקשו לתקוע בה יתד. רבים מהם פרסמו את רשמיהם על הנעשה בה בחיבורים מודפסים. ומאז מקובלת חלוקת העיר לארבעה רבעים: [[הרובע המוסלמי|המוסלמי]], [[הרובע היהודי|היהודי]], [[הרובע הנוצרי|הנוצרי]] ו[[הרובע הארמני|ארמני]], ולעיתים מציינים את [[שכונת המוגרבים]] כרובע נוסף.{{הערה|עד 1800 בקירוב, לא הייתה החלוקה לארבעת הרבעים מקובלת בספרות הנוסעים ומחקר העיר; ראו: יהושע בן-אריה, '''עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה''', עמ' 27.}}
כלכלת העיר במאה ה-19, התבססה על תעשייה ומלאכה מוגבלת, [[שוק העיר העתיקה בירושלים|ובשוקי העיר העתיקה]] הוצגו מוצרים של תעשיות [[שמן]] ו[[סבון]] מסורתית, עיבוד כותנה ו[[אריגה]] ו[[צורף|צורפות]], שנמכרו למקומיים ולצליינים ותיירים.{{הערה|יהושע בן-אריה, '''עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה''', עמ' 72-54.}}
בתקופת שלטונו של [[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]], קצין מצרי אשר שלט בארץ ישראל בשנים 1832{{כ}}-[[1840]], הונהגו רפורמות חוקתיות וכלכליות מודרניזטוריות אחדות, בין השאר בהסכמתו לשדרוג ה[[קפיטולציות]], שבמסגרתן יכלו נתיני מדינות זרות לחסות בצל הקונסולים שלהם שהוצבו בארץ ישראל. התקנות החדשות הקלו על התיישבותם של יהודים בעיר; הם הורשו להקים בתי כנסת חדשים ולתקן את הישנים והחרובים. תנועת התיירות והצליינות הנוצרית אל העיר התגברה; נבנתה בעיר כנסייה פרוטסטנטית ראשונה, ונפתחה בה לראשונה קונסוליה של [[הממלכה המאוחדת]] (ב-[[1839]]). הרפורמות של מוחמד עלי תמכו, למעשה, בחדירתן של המעצמות האירופאיות לארץ ישראל ולירושלים במיוחד; ובשל הנסיבות הפוליטיות הותירו אותן העות'מאניים על כנן, לאחר שהביסו את שלטונו של מוחמד עלי, ואף הרחיבו אותן, בהקלות חוקתיות לרכישת קרקעות ומגורים בארץ ישראל לנתינים זרים שאינם מוסלמים; בהם יהודים שבאו לירושלים כיחידים בערוב ימיהם, ובשיירות, כגון [[עליית תלמידי הגר"א]].
האוכלוסייה הירושלמית התרחבה והתגוונה בעקבות החדירה האירופית וההתפתחות הטכנולוגית. ולקראת שלהי המאה ה-19, הוקמו מבנים בכול השטחים הפנויים בין החומות לרוב בעשרות מבני ציבור יהודיים ונוצריים. לצדה של הבנייה הממסדית-השלטונית העות'מאנית, הוקמו מבני ציבור על ידי אירופאים נוצרים בני אומות אחדות: [[רוסי]]ם, [[איטלקי]]ם, [[גרמני]]ם ואחרים שבנו על פי האופייני בארצותיהם, כדי להדגיש את נוכחותם בעיר, ובשלל סגנונות אדריכליים: [[אדריכלות נאו-קלאסית|נאו-קלאסי]], נאו-ביזנטי, [[אדריכלות נאו-גותית|נאו-גותי]], אשר לתכנונם העדכני לתקופתם הועסקו אדריכלים "ידועי שם בארצותיהם".{{הערה|דוד קרויאנקר, '''אדריכלות בירושלים, הבנייה בעיר העתיקה''', ירושלים 1993, עמ' 20–22, 159.}}
{| align="left" class="wikitable" border="2" cellpadding="5"
! colspan="6" style="text-align: center;"|'''צמיחת אוכלוסיית ירושלים במאה ה-18{{ש}} ובתחילת המאה ה-20''' (נתונים אומדניים)<small>{{הערה|על פי יהושע בן-אריה, מבוא, '''אמנות ואומנות''', עמ' 14. הנ"ל, '''עיר בראי תקופה, ירושלים במאה ה-19''', א, ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ז-1977, עמ' 318, 403}}</small>
|-
! שנה !! יהודים !! מוסלמים !! נוצרים !! לא יהודים !! סך הכול
|-
| 1800 || 2,250 || 4,000 || 2,750 || 6,750 || 9,000
|-
| 1836 || 3,250 || 4,500 || 3,250 || 7,750 || 11,000
|-
| 1840 || 5,000 || 4,650 || 3,350 || 8,000 || 13,000
|-
| 1850 || 6,000 || 5,400 || 3,600 || 9,000 || 15,000
|-
| 1860 || 8,000 || 6,000 || 4,000 || 10,000 || 18,000
|-
| 1870 || 11,000 || 6,500 || 4,500 || 11,000 || 22,000
|-
| 1880 || 17,000 || 8,000 || 6,000 ||| 14,000 || 31,000
שורה 156:
| 1910 || 45,000 || 12,000 || 13,000 || 25,000 || 70,000
|-
| 1917 || 31,147 || || || ||
|-
| 1922 || 34,400 || 13,500 || 14,700 || 28,200 || 62,600
|-
|}
שורה 171:
בסתיו [[1917]], בעיצומה של [[מלחמת העולם הראשונה]], נכנס [[הצבא הבריטי]] לארץ ישראל. הצבא העות'מאני נסוג מירושלים, וב-11 בדצמבר 1917 נכנעה העיר באופן רשמי לפני חייליו של הגנרל אלנבי. [[ממשלת המנדט|הממשל הבריטי]] שאף לטפח את המבנים העתיקים בירושלים ולשמר אותם כנכס תרבותי ופוליטי. אוכלוסיית העיר העתיקה לא התפתחה מבחינה חברתית-כלכלית בתקופה הבריטית.
העיר העתיקה, הר הבית ו[[הכותל המערבי]] היו לזירות התנגשות בין היהודים לבין הערבים בתקופת המנדט; האתרים סימלו בעיני שני הצדדים את המסורות הדתיות ארוכות השנים, וההחזקה בהם את השליטה בארץ ישראל כולה.
בראשית תקופת המנדט הבריטי התחוללו [[מאורעות תרפ"א|מהומות דמים]] בעיר העתיקה בפסח 1921; האוכלוסייה היהודית הותקפה בידי המון פורעים ערבים, וכוחות ההגנה המאולתרים בראשותו של [[זאב ז'בוטינסקי]] שסייעו לה, נעצרו על ידי הממשל הצבאי הבריטי בראשותו של [[רונלד סטורס]], שאחר כך נעשה מושלה האזרחי.
בקיץ [[1929]] פרצו [[מאורעות תרפ"ט]] בעקבות המאבק על תפילת יהודים למרגלות הכותל המערבי.
[[המרד הערבי הגדול|מאורעות הדמים בשנים 1936–1939]], גרמה ליציאתם של התושבים היהודים מרובעי העיר העתיקה, מלבד הרובע היהודי.
ב[[מלחמת העצמאות]] ([[1948]]) תפס [[הליגיון הערבי]] את עיר העתיקה והשכונות המזרחיות של ירושלים. ברובע היהודי נותרו יהודים תושביו, וכוחות הגנה מצומצמים: אנשי [[ההגנה]] ו[[אצ"ל]]. ניסיון [[חטיבת הראל]]-[[פלמ"ח]] לפרוץ אל רובע ב-[[19 במאי]] 1948 דרך [[שער ציון]] לא צלח.{{הערה|צביקה דרור, '''הראל, חטיבת פלמ"ח-הראל במערכה על ירושלים תש"ח''', תל אביב 2005, עמ' 191-185.}}
וב-[[28 במאי]] נפל הרובע היהודי בידי כוחות הלגיון הערבי, והלוחמים עם חלק מהתושבים נלקחו ב[[שבי]], ושוחררו לאחר חודשים אחדים אל מדינת ישראל.
שורה 206:
תמונה:Iturim.jpg|אריחים מעוטרים במסגד כיפת הסלע
תמונה:Jerusalem-snow-070102.jpg|חומות העיר העתיקה מוקפות בשלג
תמונה:תקרת כנסיית הקבר.JPG|תקרה מצוירת בכנסיית הקבר
תמונה:אל מול חומות העיר העתיקה.jpg|אל מול חומות העיר העתיקה
</gallery>
שורה 212:
== לקריאה נוספת ==
; ספרות כללית
* [[דן בהט]], '''אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים''', ירושלים: [[הוצאת כרטא]], 1994.
* [[מרדכי נאור]] (עורך), '''ירושלים עיר ועם - מדוד המלך עד ימינו''', תל אביב: [[הוצאת ידיעות אחרונות]].
שורה 219:
* [[אלי שילר]], [[גדעון ביגר]] (עורכים), '''ירושלים העיר העתיקה''', ירושלים 1991.
* אלי שילר, '''ירושלים, חליפות ותמורות בדורות האחרונים''', ירושלים 1977.
; מחקר העת העתיקה
* דן בהט, '''מנהרות הכותל המערבי''', ירושלים 2003.
* [[נחמן אביגד]], '''העיר העליונה של ירושלים''', ירושלים: [[הוצאת שקמונה]], 1980.
שורה 225:
* [[אילת מזר]], '''המדריך השלם לחפירות הר הבית''', ירושלים 2000.
* [[עמיחי מזר]], '''סקר אמות המים לירושלים בתוך אמות המים הקדומות בארץ ישראל''', ירושלים 1989.
; מחקר ימי הביניים
* [[זהר עמר]], [[אפרים לב]], '''רופאים ותרופות בירושלים במאות העשירית עד השמונה עשרה''', תל אביב תש"ס.
* אברהם דוד, '''שאלו שלום ירושלים, אסופת איגרות עבריות בעניינה של קהילת ירושלים ויהודיה בתקופה הממלוכית''', תל אביב 2003.
; מחקר העת החדשה
* [[מינה רוזן]], '''הקהילה היהודית בירושלים במאה הי"ז''', תל אביב תשמ"ה.
* {{עיר בראי תקופה|א}}
שורה 239:
* [[צ'ארלס וילסון]], '''ירושלים, העיר הקדושה''', ירושלים 1988.
* ג'ון פיליפס, '''הרצון לחיים, ירושלים העתיקה מניתוק לתקומה''', (מבוא: [[גולדה מאיר]], סוף-דבר: [[טדי קולק]]), ירושלים 1982.
; אדריכלות, שימור ופיתוח
* ישראל קמחי (עורך), '''אגן נחל קדרון, המרחב החזותי של העיר העתיקה בירושלים, מדיניות שימור ופיתוח''', ירושלים 2009.
* [[דוד קרויאנקר]], '''אדריכלות בירושלים הבנייה בעיר העתיקה''', ירושלים 1993.
שורה 262:
** [http://www.3disrael.com/jerusalem/kotel_prayer.CFM סיור וירטואלי בכותל המערבי]
** [http://www.3disrael.com/jerusalem/Church_of_the_Holy_Sepulcher_inside.cfm כנסיית הקבר]
* {{עונג שבת|ברוך גיאן|ברוך הבא: סתם יום של חול בעיר העתיקה|2013/10|14}}
* שחר פוני ונריה ספיר, [http://www.iaa-conservation.org.il/article_Item_heb.asp?subject_id=42&id=136 נפת העיר העתיקה של ירושלים: משרד השטח], [http://www.antiquities.org.il/default.aspx אתר רשות העתיקות] - [http://www.iaa-conservation.org.il/ מינהל שימור], 2010
| |||