מלחמת האזרחים בלבנון – הבדלי גרסאות

דעותיהם של המנהיגות [[אסלאם סוני|הסונית]] המסורתית והממסד הדתי למלחמת האזרחים נפרדו כבר בשלב מוקדם. המנהיגות המסורתית, בראשות צאיב סלאם ו[[ראשיד כראמה]], ראתה את הגישה המהפכנית של מחנה האנטי-סטטוס-קוו כהרסנית לעדה הסונית. בדומה למארונים, פחדו הסונים, שבאופן ברור מספרם היחסי באוכלוסיית לבנון ירד (לצד גדילת [[מתואלים|קהילת השיעים בלבנון]]), מאיבוד כוחם הפוליטי במקרה של ביטול המפתח העדתי בלבנון. עם זאת, כאשר פרצה מלחמת האזרחים נדרשו, בגלל תחושת ההשתייכות העדתית שעלתה במלחמה, לשייך עצמם למחנה הרדיקלי – תוך כדי סיכון הבסיס לעוצמתם הפוליטית, בין היתר בגלל העדר [[מיליציה]] משמעותית מטעמם.{{הערה|1= (בשלב מסוים החליט סלאם על הקמת מיליציה שמרנית, אך רוב כוח האדם שבעבר אייש את חבורותיהם של המנהיגות המסורתית כבר השתייך למיליציות החדשות האחרות - בעיקר המיליציות של המפלגות הקומוניסטיות והארגונים הנאצריסטיים).}}. עמדות ההנהגה המסורתית נטו עם הזמן ל"מרכז הזירה הפוליטית" וניסו לקיים תמיכה בנשיא [[סולימאן פרנג'יה]].

רוב רובו של הממסד המארוני הדתי נמנע מהתערבות ישירה בלחימה. עם זאת, בשלב מוקדם למדי במלחמת האזרחים התפלגה דעת הממסד לשנים. הפטריארך המארוני, [[בוטרוס חריש]], גילה עמדה מתונה למדי אשר התבטאה בין היתר בהתקרבותו למארוני המתון, [[ריימונד אדה]].

לעומתו, ראש מסדר הנזירים המארוני וראש התאגדות המנזרים בלבנון, האב [[שרבל אל-קסיס]], "הכומר הלוחם", תמך בצורה נלהבת למדי בכוחות הנלחמים, השתתף בפסגה המארונית והיה חבר בחזית הלבנונית. עקב פעילותו הרבה הואשם שרבל על ידי יריביו כי הפך את הכנסיות למחסני נשק ולמקום חלוקת מזון ללוחמים הנוצריים.{{הערה|1=פילוג זה בעמדת הבכירים בממסד המארוני הדתי הביאה אנשים רבים למחשבה כי מקור הקרע בניסיון חתירה מצד קסיס תחת חריש. שמועות אלו הוכחשו על ידי קסיס אשר הדגיש את נאמנותו לפטריארך.}}.

בשעות שלאחר מכן, עבר ליד הכנסייה אוטובוס פלסטיני שלפי דיווחי העיתונים היו בו אנשי פת"ח שחזרו מאזכרה לחבריהם שנהרגו שנה קודם ב[[הפיגוע בקריית שמונה (1974)|פיגוע חבלני בקריית שמונה]]. על המאורעות המיידיים לאחר הגעת האוטובוס ישנן שתי גרסאות סותרות. אנשי הפלנגות גורסים כי באוטובוס נסעו פלסטינים חמושים אשר באו לנקום את מות חבריהם. מספר פלנגיסטים ארבו לאוטובוס וכאשר זה התקרב התפתח קרב יריות שבו נהרגו 14 פלסטינים.

בין אם כך ובין אם כך, מאורעות אלה, אשר נודעו בשם מאורעות עין-רומאנה, גררו אחריהם קרבות נוספים בביירות ובסביבתה ותפיסת צמתים ואזורי שליטה אסטרטגיים על ידי הכוחות המזוינים, גם בערים נוספות. למרות מילוי בקשתו של [[יאסר ערפאת]] להסגרת האחראים להרג החמושים הפלסטינים, עין-רומאנה הופגזה במשך שלושה ימים על ידי הפלסטינים. הכוחות נחלקו במהרה ל[[#המחנות במלחמה|שני אגפים]], השמאל יחד עם הפלסטינים מול הימין והשמרנים.

הסכסוכים הבין עדתיים משכו אליהם את תשומת לבן של חלק ממדינות העולם. כחלק ממדיניות החוץ שלה סיפקה [[ברית המועצות]], ביחד עם [[לוב]] ו[[עיראק]], נשק וסיוע כלכלי לפלסטינים ולתומכיהם במטרה להחליש את השפעת [[ארצות הברית]] בלבנון. סוריה גם כן סיפקה נשק ותחמושת לתנועת ה[[פת"ח]] על מנת לבסס את שליטתה על המיליציות השונות שפעלו בשטח וניהלה דו-שיח מתמיד עם קבוצות כוח אחרות.

ב-[[6 בדצמבר]] [[1975]] נהרגו ארבעה נוצרים במערב ביירות. בתגובה, [[הפלנגות הנוצריות]] הקימו מחסומים ברחבי העיר, בהן בדקו את מסמכיהם של העוברים והשבים, כדי לקבוע את זהותם הדתית.{{הערה|1=הפלסטינים לא החזיקו בתעודות זיהוי לבנוניות מתוקף מעמדם כ[[פליט]]ים. בנוסף, תעודות הזיהוי הלבנוניות מציינות את השיוך הדתי, וכך זוהו המוסלמים. בעקבות מקרים דומים של בניית מחסומים בידי מיליציות, התפתחה תעשיית זיוף תעודות רחבה בלבנון.}}. כל פלסטיני או מוסלמי שנתפס, נרצח בעריפת ראש. המיליציות של המחנה הרדיקלי פעלו בתגובה, וכ-600 מוסלמים ונוצרים נרצחו באירועים שזכו לשם "[[השבת השחורה (לבנון)|השבת השחורה]]". אירועים אלו גרמו למלחמת האזרחים להתפרץ ביתר שאת, והפסקת האש שנשמרה במקומות מסוימים, פסקה מלהתקיים לחלוטין.

מ-1975 ואילך, החלה [[סוריה]] לבסס את שליטתה בלבנון באמצעים דיפלומטיים ועל ידי החדרת יחידות של צש"פ בהנהגת קצינים סוריים לשטח לבנון ותמיכה שוטפת במחנה הרדיקלי. לאחר מעורבות עקיפה וניסיונות תווך, הועברו בספטמבר 1975 שני גדודים כדי להפסיק התנגשויות בין גורמים פלסטינים באזור טריפולי שבצפון לבנון.

ב-[[14 בפברואר]] שבוע לאחר פגישה עם [[חאפז אל אסד|אסד]], הודיע פרנג'יה על יישום רפורמה, שנודעה בשם "'''מסמך הרפורמות'''" (או "המסמך החוקתי"). השינוי המרכזי המוצע במסמך הרפורמות הוא שינוי המפתח העדתי שנקבע באמנה הלאומית של 1943: מעתה ואילך יקבלו הנוצרים 50 אחוזים מן המושבים בבית הנבחרים (לעומת 55 אחוזים שקיבלו על פי האמנה הלאומית) וביטול החלוקה העדתית במשרות הפקידותיות הזוטרות. כמו כן הציע המסמך להרחיב את סמכויותיו של [[ראש ממשלת לבנון|ראש הממשלה]] על חשבון סמכויות ה[[נשיא לבנון|נשיא]] המארוני, לשנות את החוקה כך שראש הממשלה ייבחר על ידי [[הפרלמנט הלבנוני]] ולהקים בית דין עליון לענייני חוקה ומועצה עליונה לתכנון.{{הערה|1=המסמך גם כלל מספר "תזכורות" לכוחות הלוחמים כדוגמת התזכורת ללבנונים כי לבנון היא "מדינה ערבית, ריבונית, חופשית, עצמאית" והתזכורת לפלסטינים כי ה"ועידת הפסגה הערבית ברבאט מסרה לידי ללבנון את ההגנה על בעייתם".}}. רבים תלו במסמך תקווה להפסקת העימות המתמשך.

בלחץ סורי כבד, שנבע מן המחשבה כי בחירת נשיא חדש תקל על השגת הסכם [[הפסקת אש]], בחר הפרלמנט ב-[[8 במאי]], בלי שאף ציר מן המחנה הרדיקלי נוכח כמחאה על הלחץ הסורי, ברוב של 66 צירים מתוך 69 צירים שנכחו, ב[[אליאס סרכיס]], נשיא הבנק המרכזי, לנשיא המדינה. למרות בחירתו של נשיא עתידי חדש וקריאות רבות, פרנג'יה לא התפטר ומעמדו כשליט המשיך להידרדר.

תוך לחימה בין עדתית אינטנסיבית, כשהמארונים עמדו על סף תבוסה, קרא הנשיא לשעבר (הנוצרי) [[סולימאן פרנג'יה]] להתערבות סורית, בתואנה כי הלחימה מונעת את פתיחת נמל ביירות, דרכו סוריה ייבאה מוצרים רבים. במהלך חודש מאי ושלושת החודשים שלאחריו, החדירו הסורים כוחות רבים אל תוך לבנון ופתחו במלחמה, שלא בעוצמה מלאה, נגד המחנה הרדיקלי ובעיקר נגד פעולות אש"ף. ב-[[1 ביוני]] 1976 נכנס כוח סדיר סורי ללבנון בכוונה לשים קץ ללחימה ולכפות בכוח הזרוע את "הסדר הסורי" על הצדדים היריבים. הניסיון להטיל את הדיוויזיה המשוריינת 3 מתוגברת בכוחות נוספים ועוד כוחות מיוחדים למתקפת בזק משוריינת לעבר אזורי מפתח בלבנון נכשל משנבלמה התקדמותם באזור ההר. הכוח הסיר את המצור של אחמד ח'טיב מעל הכפרים הנוצריים. אבל נתקל בהתנגדות הפלסטינים והרדיקלים ובביקורת מבית ומחוץ (העולם הערבי, בפרט [[מצרים]] ו[[עיראק]]). נוכח זאת, אפשרו הסורים למחנה השמרני - שכוחו גדל בעקבות יצירת פיקוד משותף בשם "[[הכוחות הלבנוניים]]", שכלל למעשה את כל המיליציות הנוצריות, למעט אלו של היוונים-אורתודוקסיים - לתקוף מובלעות בתוך שטחם. מחנה הפליטים תל אל-זעתר שהיה תחת מצור במשך זמן רב, עוד מינואר 1976, הותקף על ידי המחנה השמרני, בראשות הפלגנות, נרצחו, ולדעת רבים נטבחו, כ-2,000 מתושביו הפלסטינים.{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=Jean Shaoul and Chris Marsden|כותרת=The bitter legacy of Syria's Hafez al-Assad|כתובת=http://www.wsws.org/articles/2000/jun2000/assa-j16.shtml|תאריך=16 ביוני 2000|שפה=אנגלית}}}}. הפלסטינים הטילו את האחריות ל[[טבח תל אל-זעתר]] על הסורים.

ישראל החלה לסייע לכוחות המארוניים באימונים, חימוש וטנקים מחודש מאי.{{הערה|1=Charles D. Smith, Palestine and the Arab Israeli Conflict, עמ' 354.}}. החל מחודש יוני, נוצרה רצועת כפרים מארוניים בגבול הדרומי עם ישראל שביקשו וקיבלו חסות מישראל. החסות הישראלית התבטאה בעיקר בסיוע הומניטרי ובהמשך גם בהיתרי עבודה בישראל לתושבי הדרום. כעבור זמן קצר נודע הגבול, הן בקרב הנוצרים בלבנון והן בישראל, בשם "[[הגדר הטובה]]". כמו כן, עזרה ישראל בארגון ובאימון [[צבא דרום לבנון|צבא נוצרי]] באזור דרום לבנון.

*מערב ביירות והשטח שבין ה[[נהר הזהראני|זהראני]] לליטני – שטחים בשליטת המחנה הרדיקלי. אזורים אלו הפכו לבסיסים של אש"ף ושאר מיליציות בעקבות ההסכם שהושג בוועידת ריאד. קו העימות שחילק את ביירות נודע בשם "[[הקו הירוק (ביירות)|הקו הירוק]]".

התקפות אש"ף מלבנון לעבר ישראל ב-1977 ו-1978 החמירו את היחסים בין המדינות. באירוע שזכה לכינוי [[פיגוע כביש החוף]] ב-[[11 במרץ]] [[1978]], 11 מחבלים מה[[פת"ח]] עגנו בחוף [[מעגן מיכאל]] בצפון [[ישראל]], חטפו שני אוטובוסים מלאי נוסעים בקו [[חיפה]] - [[תל אביב]], וירו על מכוניות עוברות ושבות. הם הרגו 35 ופצעו 71 ישראלים לפני שנהרגו עצמם מאש [[צה"ל]]. פלישתה של ישראל ללבנון ארבעה ימים לאחר מכן, כונתה מבצע ליטני. צה"ל כבש את השטח שנמצא דרומית ל[[נהר הליטני]], וגרמו למותם של בין 700{{הערה|{{קישור כללי|כותרת=Lebanese war chronology - 1977|כתובת=http://www.111101.net/facts/history/chronology/index.html?http://www.111101.net/facts/history/chronology/phase.php?year=1977}}}} ל-2,000 לבנונים.{{הערה|1=המספר שניתן אצל רוברט פיסק ב-Pity the Nation הוא בין 1,100 ל-2,000. המספר הלבנוני הוא גבוה יותר.}}. [[מועצת הביטחון]] של האו"ם, העבירה את [[החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם|החלטה 425]] שקראה לישראל לסגת באופן מיידי מלבנון, ויצרה את הכוח האו"ם הזמני בלבנון ([[יוניפי"ל]]), שנועד להיות כוח שמירת שלום בדרום המדינה.

בשינוי מדיניות נוסף, סוריה שבעבר תמכה בפלנגות, החלה להתעמת עם המיליציה הנוצרית (בחסות [[כוח ההרתעה הערבי]]), בשל ניסיונות המיליציה לערער את השליטה הסורית בלבנון, שכעת נשענה על כוח של כ-24,000 חיילים סורים.{{הערה|1=המספר מתבסס על הצהרת שר החוץ הסורי ב-[[5 בנובמבר]] [[1976]] ותוספת נוספת של אלפיים חיילים ב-[[18 בנובמבר]]. לטענת מתנגדי סוריה בלבנון המספר היה גדול בהרבה, בהצהרת [[כמאל ג'ונבלאט]] מ-[[29 בספטמבר]] היו בלבנון 60,000 חיילים סורים.}}. באפריל [[1981]] ניסו [[הכוחות הלבנונים]] (שבעת זו הורכבו בעיקר מלוחמי הפלנגות{{הערה|1=זאת בשל מאמצי בשיר ג'ומאייל לאחד את שורות הלוחמים הנוצרים. מאמצים אלו הוכתרו בעימותי דמים בין [[בריגדת מרדה]] של משפחת פרנג'יה, שבשיאם נרצח [[טוני פרנג'יה]] ביולי 1978, שלאחריו פרשה הבריגדה מהכוחות. לאחר "[[יום הסכינים הארוכות]]" ביולי 1980 נטמעו לוחמי [[הנמרים]] וחדלו לקבל את פקודותיהם ממשפחת שמעוּן.}}) להשתלט על בירת מחוז הבקאע, העיר [[זחלה]] במרכז לבנון. מתוך כ-150,000 תושבי העיר, מרביתם היו נוצרים יוונים-קתולים, העיר התנגדה לכיבוש הסורי סביבה, והוחזקה בידי קומץ לוחמי "הכוחות הלבנונים" לאורך תקופת הכיבוש. לאור חשיבותה האסטרטגית של העיר, הממוקמת בהרים המשקיפים על ביירות, ועל הכביש בין [[דמשק]] ל[[ביירות]], החליטו הסורים להשליט את מרותם על העיר, ולהציב בה את חייליהם. מנהיג "הכוחות הלבנונים", בשיר ג'ומאייל, מצידו, ראה חשיבות עצומה בניצחון צבאי בעת זו, כדי למנוע את סוריה מלהורידו מכס הנשיאות, ולשים שם במקומו את עושה דברם, [[סולימאן פרנג'יה]]. במהלך הלחימה על העיר, שפרצה בתחילת אפריל, והסתיימה כחודשיים לאחר מכן, קרא בשיר ג'ומייל לסיוע אווירי ישראלי נגד הפגזות הסורים. ב-[[28 באפריל]] התכנס הקבינט הישראלי, ואישר את בקשת ג'ומייל. מטוסי קרב ישראליים הפילו מסוקים סורים שהעבירו חיילים נוספים לאזור הלחימה. בעקבות מקרה זה, הציבה סוריה נשק נגד מטוסים בהרים הגבוהים של הבקאע, זאת בניגוד ל[[הסכמה בשתיקה]] במסגרתו סוריה לא הציבה נשק [[נ"מ]] בבקאע, ולא מנעה גיחות מודיעין ישראליות. סוריה המשיכה להתנגד לניסיונות המיליציות הנוצריות להשתלט על אזורים בבקאע, במספר קרבות עקובי דם נוספים.

לאור המשך התקפות הטרור, פעל [[שר הביטחון]] דאז [[אריאל שרון]] לגיבוש מתקפה שנייה על לבנון. ברצונו היה לגרש באופן סופי את אש"ף מבסיסיו בלבנון ולחסל את הנהגת אש"ף, ולצורך זה להגיע עד מערב ביירות, בה שכנו הבונקרים של הארגון. שרון גם היה מעוניין להבטיח את בחירתו של בשיר ג'ומייל לנשיאות, שבתורו עתיד היה להסכים לחתום הסכם שלום עם ישראל.{{הערה|1=Palestine and the Arab-Israeli Conflict, fourth edition, Charles D. Smith op. cit., p. 377|שמאל=כן}} . הצעתו של שרון הועלתה ב[[הכנסת|כנסת]] בדצמבר 1981, אולם היא זכתה להתנגדות רבה, וראש הממשלה דאז, [[מנחם בגין]] דחה אותה.

ב-[[26 ביוני]] הועלתה הצעה נוספת על שולחן מועצת הביטחון של האו"ם, שקראה ל"נסיגה מיידית של הכוחות הישראלים, המעורבים (בלחימה) סביב ביירות, ולהתרחקות של 10 ק"מ מפרבריה של העיר, ונסיגה בו זמנית של הכוחות הפלסטיניים החמושים מביירות, שצריכים לעזוב למחנותיהם הקיימים (מחנות הפליטים בלבנון)".{{הערה|1=ראו [http://domino.un.org/UNISPAL.NSF/0/d441628eb0b68ad205256531005fa3eb?OpenDocument כאן]}}. ארצות הברית הטילה וטו גם על החלטה זו, מאחר ש"מדובר בניסיון ברור להשאיר את אש"ף ככוח פוליטי בר קיימא", בראייתם.{{הערה|1=New York Times, 27 June 1982, cited in Chomsky, op. cit., p. 198|שמאל=כן}}.

עם כניסת צה"ל למערב ביירות, ב-[[15 בספטמבר]], הכוחות ספגו אש מכיוון מחנות הפליטים בפאתי ביירות.

ב-[[17 במאי]] [[1983]] חתמו נשיא לבנון [[אמין ג'ומאייל]], ישראל ו[[ארצות הברית]] על הסכם{{הערה|1=ראו [http://www.lebanese-forces.org/lebanon/agreements/may17.htm את הטקסט המלא באנגלית]}} שקבע כי עם נסיגת הכוחות הישראליים, סוריה גם כן תסיג את כוחותיה; נטעןהיו שטענו כי ישראל וארצות הברית הפעילו מכבש לחצים על ג'ומאייל כדי שישלים עם ההסדר. ההסכם קבע כי "מצב המלחמה בין ישראל ללבנון הסתיים, ואינו קיים עוד", וכך כביכול היווה הסכם שלום בין המדינות. מוסלמים לבנוניים רבים, ראו בהסכם ניסיון של ישראל לזכות בשליטה קבועה על דרום לבנון, וההסכם הצטייר בעולם הערבי כהסכם כניעה כפוי.{{הערה|1=ראו [http://www.washington-report.org/backissues/030584/840305003.html בדיווח אמריקני זה מה-8.3.1985 ]}}. אמין ג'ומאייל הואשם בבגידה בעמו, המתחים בלבנון התעצמו עוד יותר. סוריה התנגדה בחריפות להסכם, וסירבה לדון בסוגיית הנסיגה, וכך מנעה התקדמות ביישום ההסכם.

במהלך תקופה כיאוטית זו, החלו התקפות הטרור נגד גופים אמריקניים ומערביים, כדוגמת התקפת הטרור ב-[[18 באפריל]] [[1983]] על [[שגרירות]] ארצות הברית במערב ביירות שגרמה למותם של 63 איש. לאחר ההתקפה, [[נשיא ארצות הברית]] [[רונלד רייגן]] הורה על הפצצת עמדות הדרוזים, שגרמו לפגיעתם של רבים, מרביתם אזרחים; בתגובה לתקיפה זו בוצע פיגוע נוסף.{{הערה|1=Palestine and the Arab-Israeli Conflict, fourth edition, Charles D. Smith (2001) op. cit., 383|שמאל=כן}}. ב-[[23 באוקטובר]] 1983, [[הפיגועים בבסיסי הכוח הרב-לאומי בביירות|פיגוע טרור קטלני בבסיסי הכוח הרב לאומי בביירות]] (מהראשונים של הארגון בהתהוות - [[חזבאללה]]), גרם למותם של 241 נחתים ו-58 חיילים צרפתיים,{{הערה|1=ראו [http://www.cnn.com/2003/LAW/05/30/iran.barracks.bombing/ דיווח זה של CNN] המראה כי קבוצות שנתמכו על ידי [[איראן]] היו מבצעות המתקפה.}}, בתגובה צרפת תקפה מהאוויר עמדות של [[משמרות המהפכה האיראניים]] בבקאע. פיגועי טרור אלו ונוספים, גרמו לנסיגת הכוח הרב לאומי בפברואר [[1984]]. עם זאת, ההתקפות נגד מטרות מערביות נמשכו.

בין [[1985]] ל-[[1989]], הסכסוך העדתי התעצם, ומספר ניסיונות לפיוס לאומי כשלו. קרבות עזים התנהלו ב[[מלחמת המחנות]] בשנים 1985–[[1986]], בעת ש[[קואליציה]] של מיליציות בתמיכת סוריה, בהובלת [[אמל]] ניסו לגרש את לוחמי [[אש"ף]] ממאחזיהם. אלפי פלסטינים נהרגו בקרבות אלו, והמחנות סברה, שתילה, ובורג' אל-ברנג'ה נחרבו כמעט עד היסוד.{{הערה|1=Pity the Nation: Lebanon at War Fisk, Robert (2001) עמ' 609}}.

העימות באותה התקופה החמיר עוד יותר, לאור התערבותה הגוברת של [[עיראק]] בזירה הפנים לבנונית, בשל רצונו של [[סדאם חוסיין]] להאבק ב[[איראן]], עמה [[מלחמת איראן-עיראק|ניהל מלחמה באותה העת]], גם בזירות אחרות. כדי להחליש את השפעתה של איראן בלבנון, על ידי אמל וחזבאללה, עיראק תמכה בקבוצות הנוצריות, ועאון זכה לתמיכתו בין השנים 1988–[[1990]].{{הערה|1=ראו [http://www.washingtonpost.com/wp-srv/inatl/longterm/iraq/keyplayers/saddam081290.htm בוושינגטון פוסט]}}.

ב-[[16 בינואר]] [[1990]] הורה הגנרל עאון לתקשורת הלבנונית להפסיק להשתמש במילים "נשיא" או "שר" בהתייחסות להראווי, ומשתתפים אחרים בממשלה שקמה לאחר הסכם טאיף. [[הכוחות הלבנונים]], שהפכו לכוח יריב לעאון בחלקים הנוצריים של ביירות, מחו על דרישה זו בהשעיית כל שידוריהם. עאון סגר מספר עיתונים אחרים, שסירבו להענות לדרישתו.{{הערה|1=Faces of Lebanon: Sects, Wars, and Global Extensions (Princeton Series on the Middle East) Harris William W (1997) עמוד 268}}. המתח עם הכוחות הלבנונים גבר, ועאון חשש כי המיליציה מתכננת לבוא בברית עם ממשלת הראווי.

*Bregman, Ahron (2002). Israel's Wars: A History Since 1947. London: Routledge. {{ISBN|0-415-28716-2}}

*The Breakdown of the State in Lebanon, 1967–1976 Khazen Farid El (2000) ({{ISBN|0-674-08105-6}})

*The Bullet Collection, a book by Patricia Ward, is an excellent account of human experience during the Lebanese Civil War.

*Civil War in Lebanon, 1975–92 O'Ballance Edgar (1998) ({{ISBN|0-312-21593-2}})

*Crossroads to Civil War: Lebanon 1958–1976 Salibi Kamal S. (1976) ({{ISBN|0-88206-010-4}})

*Death of a country: The civil war in Lebanon. Bulloch John (1977) ({{ISBN|0-297-77288-0}})

*Faces of Lebanon: Sects, Wars, and Global Extensions (Princeton Series on the Middle East) Harris William W (1997) ({{ISBN|1-55876-115-2}})

*The Fateful Triangle: The United States, Israel, and the Palestinians Noam Chomsky (1983, 1999) ({{ISBN|0-89608-601-1}})

*History of Syria Including Lebanon and Palestine, Vol. 2 Hitti Philip K. (2002) ({{ISBN|1-931956-61-8}})

*Lebanon: A Shattered Country: Myths and Realities of the Wars in Lebanon, Revised Edition Picard, Elizabeth (2002) ({{ISBN|0-8419-1415-X}})

*Lebanon in Crisis: Participants and Issues (Contemporary Issues in the Middle East) Haley P. Edward, Snider Lewis W. (1979) ({{ISBN|0-8156-2210-4}})

*Lebanon: Fire and Embers : A History of the Lebanese Civil War by Hiro, Dilip (1993) ({{ISBN|0-312-09724-7}})

*Pity the Nation: Lebanon at War Fisk, Robert (2001) ({{ISBN|0-19-280130-9}})

*Syria and the Lebanese Crisis Dawisha A. I. (1980) ({{ISBN|0-312-78203-9}})

*Syria's Terrorist War on Lebanon and the Peace Process Deeb Marius (2003) ({{ISBN|1-4039-6248-0}})

*The War for Lebanon, 1970–1985 Rabinovich Itamar (1985) ({{ISBN|0-8014-9313-7}})

*Palestine and the Arab-Israeli Conflict, fourth edition, Charles D. Smith (2001) ({{ISBN|0-312-20828-6}}) (paperback)