אריאדנה סקריאבינה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
קובץ על יד (שיחה | תרומות) מ הוספת קישור לחסיד אומות העולם |
קידוד קישורים, תיקון כיווניות הערת שוליים, החלפה (בגיל), ויקינתונים |
||
שורה 28:
אריאדנה סקריאבינה נולדה ב[[בוליאסקו]] (Bogliasco) שליד [[ג'נובה]] שב[[איטליה]] ב-26 באוקטובר 1905{{הערה|שם=Lexicon|Мария Гринберг, [http://www.lexicon555.com/voina2/skryabina.html Скрябина Ариадна Александровна (1905 — 1944)], Лексикон, Март 2010}}. היא נולדה מחוץ לנישואין למלחין הרוסי [[אלכסנדר סקריאבין]] ולבת זוגו, טטיאנה שלצר. אף שבאופן רשמי היה סקריאבין נשוי באותה עת לוורה איבנובנה סקריאבינה, עמה היו לו ארבעה ילדים, תוך שנה הוא ניהל חיי משפחה עם טטיאנה שלצר אותה הכיר ב-1902{{הערה|[[#Samohin|Самохин, 2015]], с. 14—16.}}. אריאדנה, בתם הראשונה של סקריאבין ושלצר, קיבלה בלידתה את שם משפחתה של אמה — שלצר, כיוון שאשתו של אביה מעולם לא הסכימה להתגרש ממנו{{הערה|שם=הערה 1|[[#Hazan2001|Хазан, 2001]], с. 240.}}. אף על פי שאביה היה בן זוגה של שלצר עד סוף ימיו, קיבלה אריאדנה את שם משפחתו רק לאחר מותו.
המצב הכלכלי של המשפחה היה קשה. לאחר שנה שבה ניהל חיים של [[מוזיקאי]] נודד, הידרדרו יחסיו של סקריאבין עם ההוצאה לאור אשר פרסמה את יצירותיו{{הערה|[[#SkriabinLet|Скрябин, Письма (סקריאבין, מכתבים), 2003]], с. 402, 432}}{{הערה|[[#Samohin|Самохин, 2015]], с. 16.}}. הם גרו בבית צנוע ליד פסי הרכבת בבוליאסקו{{הערה|שם=הערה 1|ימין=כן}}. שמה של אריאדנה ניתן לה על ידי הוריה בהשראת דמותה של [[אריאדנה]] מ[[המיתולוגיה היוונית]], המסמלת תקווה ויכולת להשתחרר ממצבים מסובכים{{הערה|[[#Khanon|Юрий Ханон, 1995]], с. 527.}}.
באותה עת היה סקריאבין שקוע בעבודתו על ה[[סימפוניה]] "פואמת האקסטזה" {{אנ|The Poem of Ecstasy}}, יצירה שחיבר בין השנים 1905–1908. [[ירמיהו הלפרן]], איש [[בית"ר]] והציונות הרוויזיוניסטית, היה סבור שצלילי הסימפוניה השפיעו על אופייה של אריאדנה:
שורה 35:
==== אירופה, אמריקה ====
[[קובץ:Sara Knout 1.jpg|אריאדנה בגיל שתיים או שלוש. אמסטרדם|ממוזער|שמאל|200px]]
בסוף ינואר 1906 עבר סקריאבין עם טטיאנה שלצר ואריאדנה הפעוטה ל[[ז'נבה]]{{הערה|[[#Prianishnikova|Скрябин, Жизнь и творчество, 1985]], с. 143.}}, וכבר בסתיו 1906 — ל[[אמסטרדם]], שם התגוררו אצל דודותיה של שלצר{{הערה|[[#Prianishnikova|Скрябин, Жизнь и творчество, 1985]], с. 147.}}. כעבור זמן קצר עזב סקריאבין את אמסטרדם וערך סיבוב הופעות ב[[בלגיה]]{{הערה|[[#Samohin|Самохин, 2015]], с. 21.}} וב[[ארצות הברית]]. טטיאנה שלצר הצטרפה לבעלה בארצות הברית ונסעה עמו ל[[פריז]]{{הערה|[[#Samohin|Самохин, 2015]], с. 21—23.}}, בהותירה את אריאדנה עד קיץ 1907 עם הדודות באמסטרדם. בקיץ 1907 הביאה אמה של טטיאנה שלצר (סבתה של אריאדנה) את אריאדנה לכפר השווייצרי באטנברג {{אנ|Beatenberg}}, לשם הגיעו גם הוריה של אריאדנה{{הערה|[[#SkriabinLet|Скрябин, письма, 2003]], с. 475.}}{{הערה|שם=Beatenberg|Scriabin Association, [http://www.scriabin-association.com/articles/alexander-scriabins-use-of-french-directions-to-the-pianist/ Alexander Scriabin’s Use of French Directions to the Pianist]}}. בספטמבר עברה המשפחה ל[[לוזאן]], שם נולד כחצי שנה מאוחר יותר אחיה הצעיר של אריאדנה, [[יוליאן סקריאבין]] (הוא טבע למוות
==== רוסיה ====
ב-1910, לאחר חמש שנות נדודים ב[[אירופה]] ובאמריקה, שבה המשפחה ל[[רוסיה]] והשתקעה ב[[מוסקבה]]. זמן קצר לאחר חזרתם עברה אריאדנה טקס [[טבילה (נצרות)|טבילה]] [[נצרות אורתודוקסית|אורתודוקסי]]{{הערה|המסמך המאשר זאת נמצא בארכיון במוסקבה (ברוסית ЗАГС), תעודה מס' 8391|ימין=כן}}. שנה לאחר מכן נולדה אחותה הצעירה מרינה. המשפחה עברה מספר דירות במוסקבה, ולבסוף השתקעה בשנת 1912 ב[[ארבאט]], בבית שהפך למוזיאון הנצחה לאחר מותו של אלכסנדר סקריאבין{{הערה|[[#Sabaneev|Сабанеев, 1925]], с. 16, 20.}}.
ביתו של סקריאבין שימש כמרכז למוזיקה ושירה וכמקום מפגש למשוררים, ציירים, אנשי תיאטרון ופילוסופים, ושלושת הילדים גדלו באווירת ה[[אמנות]] וה[[יצירתיות]] שאפפה את המקום.
שורה 52:
==== אנטישמיות במשפחה ====
בקרב הוריה של אריאדנה שררו הלכי רוח [[אנטישמיות|אנטישמיים]] שבאו לידי ביטוי בעיקר מצד האם. לאחיה הקטן [[בוריס שלצר]] {{אנ|Boris de Schlözer}}, שהיה לימים [[מוזיקולוג]] ו[[סופר]] צרפתי מפורסם, היה מראה יהודי בולט ומבטא יהודי אופייני, שהזכיר את מבטאה של אריאדנה כאשר דיברה רוסית{{הערה|[[#Tompakova98|Томпакова, 1998]], с. 21}}. קיימות שתי גרסאות באשר למוצאה של משפחת שלצר. לאוניד סבנייב סבר שטטיאנה ובוריס היו יהודים. הוא כתב שלא ידע זאת בוודאות וחשב כך בתום לב{{הערה|שם=סבנייב-196|[[#Sabaneev|Сабанеев]], с. 196.}}. לעומת זאת, הגרסה המקובלת באשר למוצאה של האם היא כי הייתה מ[[בלגיה]], וכי מוצאו של האב מקרב המיעוט הגרמני ברוסיה{{הערה|[[#Tompakova94|Томпакова, 1994]], с. 4.}}. על פי זיכרונותיו, טטיאנה שלצר התביישה בשורשיה, שאפשר שהיו יהודים, ועשתה ככל יכולתה כדי להסתיר זאת. היא התרחקה אפילו מאחיה, בשל החשש כי הקרבה אליו תפגע במוניטין שלה. סקריאבין היה שותף להלך הרוח האנטישמי של אשתו, אך היה פחות קיצוני ממנה. הוא האמין כי ליהודים יש שליחות היסטורית חשובה. עם זאת, סבר שאין לאפשר להם לכהן בתפקידים בכירים{{הערה|שם=סבנייב-196|ימין=כן}}.
=== אריאדנה סקריאבינה ===
שורה 59:
==== אוקראינה ====
[[קובץ:Tatiana_de_Schloezer_with_children.jpg|טטיאנה שלצר עם ילדיה ב[[מוסקבה]]. 1918.|ממוזער|left|270px]]
שתי [[המהפכה הרוסית (1917)|המהפכות של שנת 1917]] החמירו שוב את המצב, וב[[מוסקבה]] החל לשרור [[רעב]]{{הערה|שם=הערה 2|[[#Hazan2001|Хазан, 2001]], с. 242.}}. בינואר 1919 עזבה משפחת סקריאבין את מוסקבה ועברה ל[[קייב]], שם המצב היה מעט טוב יותר, אם כי גם שם הם לא זכו לשלווה בשל [[מלחמת האזרחים ברוסיה|מלחמת האזרחים]] המתמשכת ומעבר השלטון מיד ליד{{הערה|שם=הערה 3|[[#Shestova|Баранова-Шестова, 2001]], с. 160.}}. בקייב התגוררו טטיאנה שלצר וילדיה בביתו של דניאיל בלחובסקי, חבר טוב של משפחת סקריאבין. תוך זמן לא רב הצטרפו אליהם אחיה של טטיאנה - בוריס שלצר, ואמם{{הערה|שם=הערה 4|[[#Shestova|Баранова-Шестова, 2001]], с. 161.}}. בעת הגעתם של השלצרים והסקריאבינים לקייב, משפחת בלחובסקי כבר עזבה את הבית (בסתיו 1918), והתגוררה ב[[אודסה]]. מאוחר יותר היגרה משפחת בלחובסקי לפריז. בביתם גרו חבריו של בלחובסקי: משפחתו של הפילוסוף [[לב שסטוב]], המוזיקאי [[ניקולס סלונימסקי]]{{הערה|שם=הערה 3|ימין=כן}} ועוד אדם אחד{{הערה|שם=הערה 2|ימין=כן}}.
על פי מכתבים של שסטוב לקרובי משפחתו, החיים בקייב היו קשים, אך לא היה רעב של ממש, כמו ב[[מוסקבה]] ו[[סנקט פטרבורג]]. מחירי המזון היו גבוהים מאוד, וגם היה מחסור בדלק לחימום{{הערה|[[#Shestova|Баранова-Шестова, 2001]], с. 165, 167.}}. בכל פעם כשהשלטון החדש כבש את העיר, הוא ניסה להחרים את הבית של בלחובסקי. ניקולס סלונימסקי וטטיאנה שלצר הקימו חברה מוזיקלית על שם סקריאבין כנימוק נגד החרמת הבית. סלונימסקי אף שלח תלונה ל[[ולדימיר איליץ' לנין|לנין]]{{הערה|שם=הערה 4|ימין=כן}}. בכל זאת, במרץ 1919 השלטון ה[[סובייט]]י החרים שני חדרים{{הערה|[[#Hazan2001|Хазан, 2001]], с. 243.}}. למרות כל הקשיים, למד יוליאן ב[[קונסרבטוריון]] אצל [[ריינהולד גליאר]]{{הערה|[[#Shestova|Баранова-Шестова, 2001]], с. 160, 162.}}.
ביוני 1919 התרחשה טרגדיה נוספת במשפחת סקריאבין: יוליאן סקריאבין, אחיה הקטן של אריאדנה, טבע ב[[דנייפר]]{{הערה|[[#Sabaneev|Сабанеев, 1925]], с. 368.}}{{הערה|שם=Stepanova|Розалия Степанова, [http://www.ulita.net/gost_v10_b22.htm Путеводная нить Ариадны Скрябиной], "Евреи и иудеи", выпуск 10, 2007}}{{הערה|שם=Dukelsky|Владимир Дукельский, [http://www.vtoraya-literatura.com/pdf/mosty_13-14_1968_text.pdf Об одной прерванной дружбе], "Мосты", выпуск 13—14, с. 254, 1968}} בהיעדר אמו, שנסעה למוסקבה לזמן קצר{{הערה|[[#Hazan2001|Хазан, 2001]], с. 242—244.}}{{הערה|[[#Shestova|Баранова-Шестова, 2001]], с. 160—162.}}. נטליה ברנובה-שסטובה, בתו של לב שסטוב, מספרת בספרה על האסון על סמך זיכרונות של סלונימסקי. המורה בבית הספר בקייב הביאה את קבוצת הילדים, בהם יוליאן סקריאבין, לפיקניק בחוף הדנייפר. יוליאן התרחק מהילדים האחרים, וכשהגיע הזמן לחזור, לא מצאו אותו. המורה הביאה את הילדים הביתה וחזרה לחפש את יוליאן באי באמצע הנהר. סלונימסקי ועוד שני מלחים מנוסים הצטרפו לחיפושיה. הם מצאו את גופתו של יוליאן במפרץ קטן עם מים עמוקים יותר{{הערה|[[#Shestova|Баранова-Шестова, 2001]], с. 162.}}. אריאדנה נהגה לומר לחברותיה שיוליאן היה אף יותר מוכשר מאביו{{הערה|שם=טומפקובה22|[[#Tompakova98|Томпакова, 1998]], с. 22.}}. לאחר מותו חששה להיכנס למים עד סוף ימיה{{הערה|[[#Lazaris|Лазарис]], с. 229.}}.
שורה 69:
==== חזרתה למוסקבה ====
בחורף 1920 למדה אריאדנה ב[[בית ספר תיכון]] במוסקבה. בכיתות היה קר, והתלמידים לבשו מעילים במהלך הלימודים. אריאדנה הגיעה לבית הספר עם מעיל לא אופנתי, ולמרות עונייה התנהגה ביהירות עם הסובבים אותה. רבים מחבריה לכיתה לא אהבו אותה; אך בשל אישיותה הבוגרת, היא ידעה להתעלם מכך. אופייה בעת ההיא היה מגובש: היא הייתה חסרת פשרות, אמביציוזית ו[[פרפקציוניזם|פרפקציוניסטית]]{{הערה|שם=טומפקובה22|ימין=כן}}. בגיל 15 היא אהבה [[ספרות]] ו[[שירה]], וכתבה שירים בעצמה. חוקרת הספרות ריבקובה התייחסה לדפים שהשתמרו ובהם שירים שכתבה בכתב יד ילדותי. היא ציינה ששירים תמימים אלה הושפעו על ידי שיריה של הסופרת והמשוררת מתקופת [[תור הכסף בשירה הרוסית]] [[מרינה צבטייבה]]{{הערה|[[#Ribakova|Рыбакова, 1994]], с. 10, 11.}}.
המשפחות סקריאבין וצבטייבה היו מקורבות מאוד{{הערה|[[#Ribakova|Рыбакова, 1994]], с. 20—21}}. מרינה צבטייבה עזרה בעת הצורך לטטיאנה שלצר. צבטייבה עשתה לילות כימים ליד מיטת חברתה החולה{{הערה|[[#, 20Ribakova|Рыбакова, 1994]], с.4—7, 20}}. למרינה צבטייבה הייתה בת בשם אריאדנה {{רו|Эфрон, Ариадна Сергеевна}}. שתי האריאדנות, צבטייבה וסקריאבינה, היו חברות{{הערה|[[#Ribakova|Рыбакова, 1994]], с. 12}}. אריאדנה סקריאבינה חתמה בעת ההיא על שיריה "אריאדנה אורליצקיה". השם הבדוי "אורליצקיה" קשור כנראה למחזה "L'Aiglon" (ברוסית "אורליונוק") של [[אדמון רוסטאן]], שהיה אהוב על אריאדנה. הוא תורגם לרוסית על ידי מרינה צבטייבה ב-1910—1911{{הערה|[[#Ribakova|Рыбакова, 1994]], с. 15—17}}.
שורה 76:
==== פריז ====
ממכתבי ידידיה אפשר להבין שמצבה הכלכלי של סקריאבינה היה קשה כשהגיעה לפריז. למשל, [[מיכאיל גרשנזון]] {{אנ|Mikhail Gershenzon}} כתב ל[[לב שסטוב]] על המאמצים שלו ושל [[אלכסנדר גולדנווייזר]] {{אנ|Alexander Goldenweiser (composer)}} לארגן קונצרט במטרה לאסוף כסף עבור סקריאבינה{{הערה|שם=חזן245|ימין=כן}}. עם הגעתה לפריז היא נרשמה לפקולטה לבלשנות ב[[סורבון]], אך הלימודים לא עניינו אותה. היא אהבה [[תיאטרון]], ערבי [[ספרות]] ו[[מוזיקה]], ולעיתים קרובות הלכה לקונצרטים{{הערה|[[#Lazaris|Лазарис]], с. 231.}}. ב-1923 היא הצטרפה לחוג המשוררים הרוסים "צֶ'רֶז" ("מֵעֶבֶר", ב[[רוסית]]: "Через"). [[דוד קנוט]], לימים בעלה האחרון של סקריאבינה, השתתף אף הוא באותו חוג, אבל לא ידוע האם הם נפגשו אז{{הערה|[[#Hazan2001|Хазан, 2001]], с. 246, 247.}}.
==== ספרה הראשון ונישואיה הראשונים ====
שורה 101:
[[דוד קנוט]] היה יהודי מ[[בסרביה]] שגדל ב[[קישינב]] והיגר לפריז ב-1920. כמו סקריאבינה, ובניגוד לבעליה הקודמים, הוא לא בחל בעבודות קשות או לא מכובדות: קנוט עבד בבית חרושת, היה פועל פשוט ועסק בצביעת בדים. לאחר מכן פתח מסעדה זולה ב[[הרובע הלטיני|רובע הלטיני]] בה הועסקו גם אחיותיו ואחיו הצעיר כמלצרים. בתחילת שנות ה-30 עבד כשליח בחברה מסחרית גרמנית ורכב ימים שלמים על [[תלת-אופן]] לצורך העברת הסחורה. עם זאת, קנוט התמיד והשתתף בחיים הספרותיים של פריז "הרוסית", ואגודות וחוגי משוררים רבים בעיר הוקמו ופעלו בשיתופו{{הערה|[[#Lazaris|Лазарис]], с. 238 —240.}}.
כבר בקישינב החל קנוט לכתוב שירים ולפרסמם, אך רק בפריז זכה לתהילה. שיריו, הגדושים בנושאים תנ"כיים, הרשימו את סקריאבינה, שהתעניינה בנושאים אלו גם היא. הרומן ביניהם התחיל בסוף 1934, עשר שנים לאחר היכרותם הראשונה האפשרית{{הערה|שם=חזן253|ימין=כן}}.
באוגוסט 1937 נפגשו אריאדנה ודוד בבית קפה ב[[מונפרנאס]] עם רב החובל של ספינת המפרש "שרה א'", [[ירמיהו הלפרן|ירמה הלפרן]], המייסד של המחלקה הימית ב[[בית"ר]] ושל [[בית הספר הימי בצ'יוויטווקיה|בית הספר העברי הראשון לקציני ים]]. הלפרן התכוון לשוט ל[[ארץ ישראל]], והציע לקנוט להשתתף בהפלגה כמלח, הצעה שקנוט קיבל בשמחה. כיוון שבאותו זמן עגנה "שרה א'" ב[[נמל ג'נובה]] לצורך שיפוצים קלים, הציע הלפרן לסקריאבינה ולקנוט לבלות על הספינה שבוע לפני ההפלגה. הם השאירו את הילדים עם ידידתם יווה צירינסקי ושהו שבוע בג'נובה; במשך היום טיילו בעיר, ובלילה חזרו לספינה. הם ביקרו גם בכפר בוליאסקו, שבו נולדה סקריאבינה. לפני חזרתם לפריז אמרה אריאדנה שלעולם לא תשכח את הימים והלילות הללו{{הערה|[[#Halpern|הלפרן]], עמ' 77.}}.
במשך הסתיו שהה דוד בארץ ישראל וכתב לסקריאבינה ולידידתם יווה צירינסקי מכתבים מלאי התלהבות. צירינסקי עלתה לארץ ישראל ב-1940, שינתה את שמה ל"חוה", התחתנה עם אלי קירשנר וגרה בארץ{{הערה|שם=קירשנר|ימין=כן}} עד מותה ב-2006. סקריאבינה מעולם לא הייתה בארץ ישראל, ובדמיונה, על אף סיפוריהם של דוד ויווה, נשארה הארץ בעידן התנ"ך, או לכל הפחות עתידה הייתה לחזור לאותה תקופה.
{{ציטוט|תוכן=אני מניחה שאילו אריאדנה הייתה עולה לארץ ישראל, היא הייתה דורשת שיהיה שם מלך, כמו דוד המלך. רק אז היא הייתה מרוצה.|מקור=לזריס, עמ' 231. על סמך ראיונות של לזריס עם חוה קירשנר.}}
שורה 128:
[[קובץ:Dovid Knout, Sara Knout and Eva Kirshner.jpg|אריאדנה, דוד ויווה צירינסקי.{{ש}} פריז, פברואר — מרץ 1940|ממוזער|שמאל|250px]]
עוד מקרה אופייני ליחסה של סקריאבינה לציונות היה בבית קפה בפריז באמצע [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות השלושים]]. [[זאב ז'בוטינסקי]] נכנס לחדר, ואריאדנה, שישבה לפני כן ליד השולחן, קפצה לפתע ונעמדה דום בהצדעה למנהיג הרוויזיוניסטי. לא ניתן היה לשכנע אותה לשבת ולהמשיך לאכול. היא התיישבה רק לאחר שז'בוטינסקי עזב את בית הקפה{{הערה|שם=חזן247|ימין=כן}}.
בתחילת 1939 קנוט, סקריאבינה ויווה צירינסקי הצליחו להוציא לאור את העיתון עליו חלמו במשך זמן רב. את רוב הכסף הנדרש תרמה אמה של יווה. שם העיתון היה "Affirmation" ("הצהרה") ומטרתו — לעורר תודעה לאומית יהודית. קנוט היה העורך הראשי וגם כותב [[מאמר דעה|מאמרי הדעה]], אך סקריאבינה הכתיבה את הקו האגרסיבי{{הערה|[[#Shalit|שליט]], עמ' 38.}}. הוצאת העיתון הייתה אירוע חשוב בחיי יהודי פריז, וז'בוטינסקי ביקר לעיתים במערכת העיתון{{הערה|שם=בןדוד81|[[#YehudaBenDavid|בן-דוד]], עמ' 81.}}. בהמשך שנת [[1939]] הוזמנו קנוט, סקריאבינה וצירינסקי ל[[ז'נבה]] [[הקונגרס הציוני העולמי|לקונגרס הציוני]] ה-21. כחברי מערכת העיתון "Affirmation" השתתפו שלושתם בכל המושבים של הקונגרס{{הערה|[[#Lazaris|Лазарис]], с. 291.}}.
שורה 146:
==== הקמת הצבא היהודי ====
בסוף יולי 1940 התקיימה פגישה בין דוד ושרה קנוט לבין [[אברהם פולונסקי]] {{אנ|Abraham Polonski}} ואשתו אז'ני. מאוחר יותר נזכר אברהם ביום הפגישה כיום שבו המחתרת היהודית הפכה מרעיון למציאות{{הערה|שם=בןדוד81|ימין=כן}}.
עם התגברות ה[[אנטישמיות]] ב[[אירופה]], ובפרט לאחר [[המערכה על צרפת|כיבוש צרפת]] על ידי ה[[גרמניה הנאצית|גרמנים]] והקמת [[צרפת של וישי|משטר וישי]], הגיעו בני הזוג פולונסקי, ואף שרה ודוד קנוט, למסקנה כי יש צורך להקים מחתרת יהודית לפעילות נגד הנאצים. לפולונסקי היה ניסיון בפעילות מחתרתית: במשך [[מלחמת האזרחים ברוסיה]] הוא הקים מחתרת יהודית שפעלה לצד [[הצבא האדום]] נגד המדינאי האוקראיני [[סימון פטליורה]], הצורר שחייליו ערכו [[פרעות פטליורה|פוגרומים שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים]]{{הערה|[[#YehudaBenDavid|בן-דוד]], עמ' 40.}}. בני הזוג פולונסקי השתתפו ב[[הקונגרס הציוני העולמי|קונגרס הציוני]] ה-21 באוגוסט 1939 ולא מצאו שם תשובות הולמות לשאלות הקיומיות שעמן נאלצו יהודי אירופה להתמודד באותה עת{{הערה|[[#YehudaBenDavid|בן-דוד]], עמ' 70.}}{{הערה|שם=גואטה31|[[#Gueta|גואטה]], עמ' 31.}}. במשך השנה שאחרי הקונגרס החמיר אף יותר מצבם של יהודי אירופה, ובני הזוג פולונסקי השתכנעו כי עליהם להקים את המחתרת. הם המציאו את השם "היד החזקה", שמצד אחד הזכיר את הפסוק מהתנ"ך "[[ביד חזקה ובזרוע נטויה]]", ומאידך גיסא קבע חד-משמעית שעל כל מהלומה נגד היהודים, היהודים ישיבו במהלומה משלהם{{הערה|[[#YehudaBenDavid|בן-דוד]], עמ' 73—74.}}.
בפגישה בין הזוגות קנוט ופולונסקי הוחלט להקים מחתרת צבאית ציונית{{הערה|שם=גואטה31|ימין=כן}} ונוסחו המטרות העיקריות של המחתרת — הן הגנה והן התקפה, ואופן הפעולה: הגוף יהיה חשאי לחלוטין, החברים נדרשים לנאמנות ולשמירה על משמעת מוחלטת. המחתרת תורכב מתאים, כל תא ייקרא "מבצר". חברי "מבצר" אחד לא יידעו דבר על חברי ה"מבצרים" האחרים. אחרי הפגישה אברהם הציע ללוסיין לובלין, שהיה חבר טוב שלו מסוף שנות ה-20, להצטרף לפיקוד המחתרת, ולובלין נעתר להצעה{{הערה|[[#YehudaBenDavid|בן-דוד]], עמ' 81, 82.}}. לובלין היה ציוני מסור, חבר ב[[מפא"י|מפלגת פועלי ארץ ישראל]]. החברות בין פולונסקי ללובלין החלה בעבודתם המשותפת בהסתדרות הסטודנטים היהודים שבטולוז{{הערה|[[#YehudaBenDavid|בן-דוד]], עמ' 63.}}. באמצע אוגוסט 1940 נערכה פגישה נוספת של קבוצת חברים קטנה במטרה לדון על המשך הדרך. לצורך הדיון כתבה אז'ני פולונסקי בהנחייתו של אברהם מסמך שטען כי היהודים חייבים להשיב מלחמה שערה ולהבהיר לאויב כי הפגיעה ביהודים אינה משתלמת. יתר על כן, המסמך מוכיח שהדרך היחידה לעשות זאת היא הקמת המחתרת{{הערה|[[#YehudaBenDavid|בן-דוד]], עמ' 82.}}.
בפגישה השתתפו הזוגות קנוט ופולונסקי, לובלין, אחותה של אז'ני פולונסקי, סוניה גרונר, ולאונרד (לייב) זופרנר, איש השומר הצעיר. זופרנר היה חבר טוב של פולונסקי מאמצע שנות ה-30, עת עבדו יחד במפעל החנקן בטולוז{{הערה|[[#YehudaBenDavid|בן-דוד]], עמ' 62.}}. בפגישה פורטו מטרותיה של המחתרת, שעיקריהן היו סיוע לכל יהודי להינצל מהסכנות המאיימות עליו בצרפת הכבושה, מאבק נגד הנאצים, והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל{{הערה|[[#YehudaBenDavid|בן-דוד]], עמ' 83.}}. במהלך החודש הבא הצטרפו לגוף המייסד לייבה גולנדס{{הערה|[[#Gueta|גואטה]], עמ' 32, 200.}}, אלברט כהן, בעתיד הקשר האישי של פולונסקי, וזלוצקי{{הערה|שמו הפרטי של זלוצקי לא צוין באף מקור.|ימין=כן}} (שלושתם עבדו במפעל להרכבת מקלטי רדיו "רדיה", שהקימו בני זוג פולונסקי) וגם דיקה יפרויקין, חבר קרוב של לובלין ונציג הג'וינט בצרפת. המפעל "רדיה" עתיד היה לתת כיסוי לפעולות מחתרתיות רבות ולספק מכשירי קשר לאנשי מחתרת{{הערה|[[#YehudaBenDavid|בן-דוד]], עמ' 66, 67.}}.
באוקטובר 1940 הוקם ה"מבצר" הראשון של "היד החזקה" ב[[טולוז]]. שרה קנוט הייתה המפקדת של ה"מבצר"{{הערה|[[#Gueta|גואטה]], עמ' 32, 40.}}. מטעמי חשאיות אימצו אנשי המחתרת לעצמם שמות מחתרתיים: שרה קנוט — "'''רג'ין'''", דוד קנוט — "'''הסופר X'''", אברהם פולונסקי — "'''פול'''", אז'ני פולונסקי — "'''בת מתתיהו'''", אלברט כהן — "'''בבה'''". מבנה ה"מבצרים" איפשר למדר לא רק את ה"מבצרים" אלא אף את המחלקות בתוך ה"מבצר". קשר עם המרכז התבצע באמצעות קשרים. במקביל לבניית ה"מבצר" החלו פולונסקי וקנוט לעניין קבוצות צעירים. התברר שרוב הצעירים אינם מוכנים למסגרת לוחמת חשאית – היה צורך להכשירם. דוד קנוט ו[[פאול רויטמן]] נפגשו עם צעירים יהודים בבית הכנסת בטולוז. רויטמן ארגן חוג לימודי יהדות. בין המשתתפים בחוג היו שרה ודוד קנוט ו[[קלוד ויז'ה]]{{הערה|[[#Lazaris|Лазарис]], с. 309.}}. בחוג למדו נושאים שונים שעניינו את המשתתפים: [[היסטוריה]] [[ציונות|ציונית]], קורות חייו של ההיסטוריון והמצביא היהודי בתקופת [[המרד הגדול]] [[יוסף בן מתתיהו]], תולדות בתי הכנסת באירופה, ועוד. קבוצות צעירים שעברו הכנה בחוגים כאלה נקראו "בני דוד"{{הערה|[[#Gueta|גואטה]], עמ' 36.}}. רנה פוזננסקי כותבת שבחורף 1941 "בני דוד" התגבשה כבר כתנועה לאומית לפעילות יהודית (The National Movement for Jewish Action). מאוחר יותר התנועה הצטרפה ל"צבא היהודי"{{הערה|שם=הערה 5|[[#Poznansky|Poznansky]], p. 157.}}.
שורה 159:
{{ציטוט|תוכן=בסוף 1940 היה קיים ופעיל בטולוז תא מחתרתי יהודי-ציוני, שהיה לו גרעין קשה, סודי ומסדרי, שהיה מורכב ממספר קטן של חברים שבמרכזו היו: הזוג פולונסקי, הזוג קנוט, לובלין ויפרויקין. סביב התא הזה היו מאורגנים צעירים יהודים ציונים, שגויסו על בסיס אישי, בשלב זה, על-ידי דוד קנוט, והתחייבו באמצעות שבועה לנאמנות, לסודיות ולצייתנות לעם ישראל ולארץ-ישראל.|מקור=גואטה, עמ' 44}}
בסוף [[1941]] כתב דוד קנוט את החוברת "מה לעשות" (ב[[צרפתית]] "?Que faire"), שבה הניח את היסודות האידאולוגיים והארגוניים של המחתרת היהודית{{הערה|[[#Hazan2000|Хазан, 2000]], с. 119.}}{{הערה|שם=הערה 5|ימין=כן}}:
{{ציטוט|תוכן=יהודים יבינו את משמעות החוויה הקולקטיבית שלהם כשיתכוננו לשוב להיות אומה וישימו קץ לגלותם. הם יחזרו לחיים יחדיו או ייספו בנפרד.
|מקור=פוזננסקי, עמ' 157
שורה 165:
|שפה=אנגלית}}
כאשר גדל מספר המשתתפים במחתרת "היד החזקה", היא קיבלה שם חדש — "הצבא היהודי". על פי האתר של [[מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה]], ארגון "הצבא היהודי" היה החשוב והמשמעותי מבין ארגוני המחתרת וההתנגדות היהודיים בצרפת{{הערה|שם=JewishFighterFrance|[http://www.jwmww2.org/
==== השבועה ====
שורה 180:
==== פעילות במחתרת ====
[[קובץ:SignboardYadVaShemFrance.jpg|שלט בכניסה לאודיטוריום לזכר המחתרת היהודית בצרפת. יד ושם.|ממוזער|שמאל|200px]]
עיקר פעילותם של אנשי "[[הצבא היהודי]]" בשנים 1940—1941 הייתה הספקת מזון לפליטים מ[[גרמניה הנאצית|גרמניה]]. עם הזמן, הם החלו לבצע משימות נוספות: השגת נשק ואיסוף מידע סודי, הסתרת ילדים יהודים, יהודים חרדים ואנשים נוספים מקבוצות סיכון בחוות מרוחקות ובמנזרים. הם גם העבירו פליטים דרך הגבול ל[[שווייץ]] ו[[ספרד]], חילקו עזרה הומניטרית שארגונים יהודיים שלחו דרך שווייץ, ביצעו מעשי חבלה נגד הנאצים, ופגעו במשתפי פעולה עם הנאצים. המשימה הקשה והמסוכנת ביותר הייתה העברת ילדים שהוריהם גורשו ל[[מחנה ריכוז|מחנות ריכוז]] בצרפת ולאחר מכן [[שואת יהודי צרפת|גורשו למזרח אירופה ונרצחו]]. שרה קנוט ביצעה משימה זאת לבד או עם עוזרת{{הערה|שם=AndreySedih}}{{הערה|[[#Lazaris|Лазарис]], с. 323.}}. בכל קבוצה היו עד 30 ילדים בגילאים 7 עד 12, שהעבירו אותם ברכבות. מטעמי סודיות לימדו את הילדים כיצד להתנהג בדרך כך שלא ייראו כקבוצה מאורגנת ולא יעוררו חשד. בנוסף הדריכו אותם להיות מוכנים למצבים בלתי צפויים. גם את הנשק העבירו ברכבות, בתוך מזוודות. בטי, בתה של שרה קנוט,
בינואר 1942 יצאה לדרכה הרכבת הראשונה שהובילה יהודים מצרפת למזרח אירופה. בקיץ 1942 התהליך של גירוש היהודים "הזרים" (שלא נולדו ב[[צרפת]]) וכן מקרים לא מעטים של יהודים צרפתים תפס תאוצה. ב-4 ביולי נתנה [[ממשלת וישי]] את הסכמתה לגירושם של כל היהודים חסרי הנתינות, שנמצאו באזור הכבוש ובאזור הלא-כבוש, וב-16 וב-17 ביולי יצאו 9,000 שוטרים צרפתים לעצור יהודים זרים על פי רשימות. במשך יומיים עצרו 12,884 איש ושלחו את כולם ל[[מחנה הריכוז דראנסי|דראנסי]]. ב-24 באוגוסט התרחשה האקציה השנייה באזור ה"חופשי". במשך כל שנת 1942 נשלחו מצרפת לכיוון המזרח 42 אלף איש{{הערה|[[#Gueta|גואטה]], עמ' 17—19.}}. "הצבא היהודי" הגדיל את כמות קבוצות הילדים להעברה דרך הגבולות. שרה קנוט עבדה במשך ימים ללא הפסקה: העבירה קבוצה אחת, קיבלה קבוצה שנייה. בסך הכול הצליחו ב-1942 להעביר לשווייץ לבדה קרוב לאלפיים ילדים יהודים{{הערה|[[#Lazaris|Лазарис]], с. 328—331.}}.
שורה 208:
ב-19—20 באוגוסט 1944 ה-Corps-franc התקיפו את הרכבת הגרמנית הצבאית ממזמה {{אנ|Mazamet}} לקסטר {{אנ|Castres}}. רכבת זו הביאה חיילים של חיל המצב של מזמה במטרה להתאחד עם הכוח העיקרי בקסטר{{הערה|[[#Latour|Latour]], p. 243.}}. בהמשך שוחררו הערים מזמה וקסטר. המבצע התבצע על ידי פלוגת "אנטונין" בפיקודו של רב-סרן איג (Hugues) ופלוגה של "הצבא היהודי" בפיקודו של [[רובר גמזון|גמזון]]{{הערה|[[#Latour|Latour]], c. 279.}}{{הערה|[[#Gueta|גואטה]], עמ' 117—120.}}. כתוצאה מההתקפה על הרכבת, הגרמנים ירדו עם דגל לבן. נלקחו חמישים ושישה שבויים, וכן שלל: כמות אדירה של נשק, תחמושת, אספקה, ושטרות כסף צרפתיים. לפלוגת "הצבא היהודי" היו ארבעה הרוגים ושנים-עשר פצועים. אנשי הפלוגה צעקו לגרמנים השבויים "אנחנו יהודים!". אותה פלוגה שחררה את העיר מזמה ולקחה מאתיים שבויים גרמנים. רובר גמזון לא השתתף בקרב זה — הוא נפגע בתאונה כמה שעות קודם. פייר קאופמן הכריז באוזני מפקד האוגדה הגרמנית כי פלוגה יהודית מבקשת ממנו להיכנע. הפלוגה השתתפה גם בקרב על קסטר, שכתוצאה ממנו נכנעו שלושת אלפים גרמנים{{הערה|[[#Gueta|גואטה]], עמ' 120.}} (על-פי לטור 3500){{הערה|[[#Latour|Latour]], p. 245.}} לשלוש מאות לוחמי מאקי, בהם מאה וחמישים אנשי "הצבא היהודי". הלוחמים היהודים נכנסו לעיר כשהם שרים את "התקווה".
לאחר שחרור צרפת קבוצת לוחמי המאקי שפעלו באזור לה שמבון-סור-ליניון הגיעו לארץ ישראל והקימו את הקיבוץ [[נווה אילן]]. הם גם השתתפו בקרבות [[מלחמת העצמאות]]{{הערה|שם=NeveIlan|[http://www.jwmww2.org/
==== תבוסות וכשלונות של הצבא היהודי ====
שורה 220:
==== מותה של שרה קנוט ====
לאחר שרבים מקרב אנשי המחתרת נעצרו, הסיכון בהמשך הפעילות המחתרתית היה רב מאוד, אולם שרה קנוט המשיכה לפעול. כאשר נעצרו כל בעלי התפקידים ברשת המעבר ל[[ספרד]], הקימה מחדש את נתיב המעבר דרך ספרד לעבר כוחות [[בעלות הברית]]{{הערה|שם=גואטה189|ימין=כן}}. היא המשיכה גם להעביר קבוצות יהודים דרך הגבול וגם לקיים, על-פי עדותו של אלברט כהן (כינויו המחתרתי: "בבה"), את כל טקסי ההשבעה לארגון כרגיל{{הערה|שם=חזן344|[[#Lazaris|Лазарис]], с. 344.}}. הייתה לה דירה שכורה ברחוב לה פום{{הערה|שם=גואטה91|ימין=כן}}, בה גרה כתופרת צנועה{{הערה|[[#Lazaris|Лазарис]], с. 343.}}. הדירה שימשה כמקום מפגש לחברי הארגון שהצטרפו למאקי היהודי וגם לטקסי ההשבעה. ב-22 ביולי 1944 נקבעו בדירה שתי פגישות: פגישת לוחמי מאקי — קנוט, ראול לאונס וטומי באואר, וטקס השבעה של ז'ינט מושניק (כינויה המחתרתי: "פיירט"){{הערה|שם=חזן344|ימין=כן}}. פיירט הייתה מועמדת חדשה, העוזרת של אנני לטור, שהיה על אלברט כהן להציג אותה בפני קנוט. פיירט וטומי באואר עבדו ביחד, עסקו בכרטיסי מזון. טומי השתתף גם בהוצאת העיתון המחתרתי "Quand Même" ("אף על פי כן"){{הערה|[[#Latour|Latour]], p. 105—106.}}.
כאשר קנוט ולאונס הגיעו לדירה, הם נתקלו ב[[מארב]] של שניים מאנשי המיליציה של משתפי הפעולה עם הנאצים. בהתאם לכללי הסודיות, קנוט ולאונס לא היו חמושים. אחד מאנשי מיליציה כיוון אקדח לעבר אנשי המחתרת, והשני ערך חיפוש בדירה. הוא מצא במקום ציוד למעבר דרך ההרים: תרמילים רבים ונעלי סקי{{הערה|[[#Lazaris|Лазарис]], с. 343—346.}}. לאונס ניפץ בקבוק על ראשו של איש המיליציה, והלה השיב בצרור מנשק אוטומטי. שרה קנוט נהרגה במקום. בינתיים עלה טומי באואר במדרגות, ואיש מיליציה ירה בו ופצע אותו קשה בחזהו. לאונס נפגע בשתי רגליו, אך הצליח לברוח. למקום הגיעו אנשי מיליציה נוספים. הם הוציאו את טומי באואר על אלונקה והביאו אותו לבית חולים. שם, לאחר שלושה ימים של עינויים נוראים, הוא מת בלי לגלות דבר.
כשאלברט כהן הגיע לרחוב לה פום, הוא שמע יריות; רנה אפשטיין רצה אליו וצעקה "בבה, אל תיכנס!". גם פיירט הגיעה לפגישה, אך בבה סימן לה בידו שלא להיכנס והיא עזבה. בבה נשאר ליד הבניין וראה את כל המתרחש. הוא פגש את לאונס שיצא פצוע מהבניין, הביא אותו ל[[כירורג]] שהיה מכר של בבה, ולאחר ה[[ניתוח]] העביר אותו לד"ר אמריק אפשטיין, שהיה חבר ב"צבא היהודי"{{הערה|[[#Gueta|גואטה]], עמ' 93.}}. פיירט טיפלה בפצעים של לאונס בביתו של ד"ר אפשטיין ואחר כך העבירה אותו ל[[אח (מקצוע)|אחות]] מקצועית שגרה בפרבר של העיר. הייתה לו [[חום (תסמין)|קדחת]], הוא איבד את ההכרה, וכשחזר להכרה ואמרו לו שרג'ין מתה, הוא השתגע מצער ועמד לברוח, ושתי הנשים עצרו אותו בקושי. פיירט נשלחה ל[[חדר מתים|חדר המתים]] כדי לזהות את טומי באואר, ולקתה בהלם כשראתה אילו עינויים הוא עבר. הרוצח של שרה קנוט וטומי באואר נעצר ב[[איטליה]] בדצמבר 1945{{הערה|שם=חזן260|ימין=כן}}.
חייה ומותה של שרה קנוט מתוארים בכלי תקשורת רבים, כשחלק גדול מהנאמר לא תואם למציאות. הדיווחים כי היא נהרגה בגבול שווייץ כשהעבירה את הקבוצה (אנדריי סדיח, 1962); נרצחה בקרב עם פטרול גרמני (יינובסקי, 1993), בחילופי יריות ברחוב (סוסינסקי, 1990) — אינם תואמים את המציאות{{הערה|[[#Hazan2000|Хазан, 2000]], с. 120.}}. הפרסום האמין הראשון היה בעיתון "הפטריוט הרוסי" בדצמבר 1944. ב[[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות ה-90]] הופיעו בכלי תקשורת בישראל ובחו"ל כמה ראיונות עם אנשי מחתרת "הצבא היהודי", בהם ראיונות של שני המשתתפים באירוע שבו נרצחו שרה קנוט וטומי באואר — ז'ינט מושניק (פיירט) וראול לאונס. ז'ינט מושניק עלתה לארץ ישראל לאחר המלחמה, שינתה את שמה לשולמית בר מאיר, ומתגוררת בקיבוץ [[מעיין צבי]]. האירוע מתואר על סמך הריאיון שערך עמה העיתונאי הישראלי דוד שליט בכתבה "המגלב של אריאדנה" בעיתון "[[הארץ]]"{{הערה|[[#Shalit|שליט]], עמ' 38—39.}}. ראול לאונס, שביקר אצל ד"ר אפשטיין ביום מותה של קנוט, סיפר לאפשטיין את אשר קרה. עדותו של אפשטיין לעיתונים "Racines Hebdo"{{הערה|[[#Gueta|גואטה]], עמ' 147.}} ו"La Depeche du Midi"{{הערה|[[#Hazan2000|Хазан, 2000]], с. 180, 202.}} של טולוז ב-1994 מבוססת על סיפורו של לאונס. לאונס גם דיווח על מה שהתרחש למפקדה של "הצבא היהודי". העדות נמצאת בארכיון של אברהם פולונסקי ב[[יד טבנקין]]. לאחר המלחמה הגיע ראול לאונס לארץ ישראל{{הערה|[[#Lazaris|Лазарис]], с. 344, 347.}}.
== עיטורים ==
לאחר מותה הוענקו לה על ידי [[ממשלת צרפת]] [[צלב המלחמה]]{{הערה|שם=גואטה189|ימין=כן}}{{הערה|[[#Hazan2000|Хазан, 2000]], с. 121.}} ו[[מדליית הרזיסטנס]]{{הערה|[[#KnoutV1|Кнут, т. 1]], с. 32, Вступительная статья Дмитрия Сегала}}{{הערה|[[#KnoutV2|Кнут, т. 2]], с. 255}}.
== הנצחה ==
שורה 236:
בישראל לא זכתה שרה קנוט להנצחה רשמית{{הערה|[[#Hazan2000|Хазан, 2000]], с. 181.}}. דוד קנוט היה סבור שמעט מאוד אנשים יודעים על מעשה גבורתה. במכתב לחוה קירשנר ב-28 בינואר 1945 הוא כתב:
{{ציטוט|תוכן=מעט אנשים, אפילו בין החברים שלנו, מבינים את חשיבות התפקיד שלה בהתנגדות היהודית. לכן דיברו עליה כל כך מעט בטקס אזכרה רשמית ([[קק"ל]] ועוד...). אילו הם ידעו, היו מיד נותנים את שמה לאחד הרחובות בפלסטינה|מקור=קנוט כרך 2, עמ' 251}}
ב-23.3.2017 הוועדה לשמות רחובות של עיריית ירושלים בישיבה מס' 17 המליצה לאשר את הבקשה לקריאת רחוב ע"ש '''שרה קנוט (אריאדנה סקריאבינה)''' (5 בעד, 1 נגד){{הערה| [https://uploaded8.jerusalem.muni.il/Vaadot/JerVaadotMNG/Site/
ב-24.4.2017 מועצת עיריית ירושלים בישיבה מס' 55 החליטה פה אחד (19 חברים בעד) לאשר את דו"ח מישיבה מס' 17 של הוועדה לשמות רחובות{{הערה|[https://uploaded8.jerusalem.muni.il/Vaadot/JerVaadotMNG/Site/
ב-12.04.2018, ב[[יום הזיכרון לשואה ולגבורה|יום השואה]], אריאדנה סקריאבינה קיבלה, לאחר מותה, את אות גיבורת ההתנגדות היהודית מארגון [[בני ברית]] בטקס ב[[יער הקדושים]]. התעודה הוענקה לצאצאיה.{{ש}}
בירושלים, בשכונת פסגת זאב, יש טיילת על שם שרה קנוט.
שורה 246:
טטיאנה-מרים (נולדה ב-3 בספטמבר 1925) התחתנה עם המלחין רוברט קורנמן והשתתפה בהופעותיו. ידועה כמרים דגן{{הערה|[http://www.archeophone.org/cornman/cveng.php Robert Kornman, official site]}}{{הערה|[http://www.archeophone.org/cornman/imgs/slides/1952_08_--_Robert_Cornman_Myriam_Degan_Andersen_Ballet_Danemark_049.html Adverticement in the newspaper with the photo of Robert and Myriam Kornman]}}. כתבה ספר בצרפתית בשם "Et c'est ma soif que j'aime" אודות אריאדנה ודוד קנוט. פרקים מהספר תורגמו לרוסית.
בטי קנוט־לזרוס (1926—1965) השתתפה בפעילות מחתרתית מגיל 14. כמו אמה, העבירה ילדים דרך הגבול ל[[שווייץ]]. ב-1944, לאחר שחרור צרפת, עבדה ככתבת צבאית מטעם העיתון "קומבה". הצטרפה לארגון המחתרת [[לח"י]], עבדה בסניף האירופי של הלח"י "האמת היא". הניחה את מטען הנפץ במשרדי הממשלה הבריטית בצרפת, ונידונה לשנת מאסר. עלתה לישראל ב-1951, התגוררה ב[[באר שבע]]. הקימה את מועדון הלילה "ההזדמנות האחרונה", הראשון בעיר, שהפך למרכז התרבות של באר שבע{{הערה|שם=MyNet}}{{הערה|{{מעריב|דן בן אמוץ|ההזדמנות האחרונה|1958/02/28|00501}}}}{{הערה|מיכל שוסטר, [http://politicallycorret.co.il/
אלי מגן (אמנואל מג'ן) (28 ביוני 1935 - אוקטובר 2018) שהה זמן רב ב[[מנזר]] [[קתולי]] במשך המלחמה. ב-1945 עלה לארץ ישראל, התחנך בקבוצת [[גבע]], סיים [[בית הספר לקציני ים עכו|בית ספר ימי]] ב[[חיפה]] והיה ל[[קצין]] [[חיל הים]], כפי שחפצה אריאדנה. לאחר שחרורו מצה"ל למד נגינה בגיטרה, השתכן ב[[ראש פינה]] ועבד כמורה לגיטרה. בראש פינה הכיר את [[אהוד בנאי]], שכתב על הפגישה עם אלי באתר הרשמי שלו: "הוא הכיר שם את אלי מגן, גיטריסט מחונן שבא מרקע קלאסי. המפגש איתו היה חשוב ומשמעותי עבור אהוד"{{הערה|[https://www.ehudbanai.co.il/he/95/29 האתר הרשמי של אהוד בנאי, הפרק "הגיטרה"]}}.
שורה 260:
* {{עוגן|Shalit|דוד שליט, '''המגלב של אריאדנה''', [[הארץ]], 29.09.1995, עמודים 37—42}}
* {{עוגן|Kapel|שמואל רנה קפל {{צר|René Kapel}}, '''מאבק יהודי בצרפת הכבושה''', הוצאה לאור יד ושם, ירושלים, 1981}}
* ד"ר צילה הרשקו, ה'''הולכים בחושך יראו אור, הרזיסטנס היהודי בצרפת שואה ותקומה: 1949-1940''', מהדורה ראשונה:
<div style="direction: ltr;">
שורה 287:
==קישורים חיצוניים==
{{ויקישיתוף בשורה}}
* צילה הרשקו {{אנ|Tsilla Hershco}}, [http://www.jwmww2.org/
<div class="mw-content-ltr">
* Tsilla Hershco {{אנ|Tsilla Hershco}}, [http://jcpa.org/article/the-jewish-resistance-in-france-during-world-war-ii-the-gap-between-history-and-memory/ The Jewish Resistance in France during World War II: The Gap between History and Memory], Jerusalem Center for Public Affairs, March 1, 2007
| |||