דג'מבה – הבדלי גרסאות

למרות העניין הרב שמגלים בתוף, מעט מאוד מכירים את הרקע של התוף: האופן בו משתמשים בו באפריקה, מי מנגן עליו, באילו אירועים, באילו מדינות ובאילו הרכבים מוזיקליים. ישנן סיבות רבות לכך: הבדלי תרבות, הבדלי שפה ושיטות לימוד שונות מאפריקה. שיטת הלימוד לניגון בג'מבה באפריקה היא: צפייה, חיקוי, תיקון וביצוע מחדש. קיים קושי בהעברת שיטת הלימוד האפריקאית, שבה נגן מלווה רקדן, בשיעורי תיפוף במדינות מערביות, שבהן השיעורים מתקיימים אחת לשבוע בלבד.

מורי הג'מבה נאלצו לגלות יצירתיות בנוגע לאופן העברת חומר הלימוד לתלמידים הלא אפריקאים וכתוצאה מכך, מקצבים פלואידים הפכו לפשוטים ותבניתיים יותר, פחות אלתורים נוגנו בשיעור והקצב, שנקבע כמעט תמיד על ידי מהירות הריקוד שהכתיב הרקדן, הפך לקצב קבוע, ללא צורך ברקדן. באותו האופן הותאם גם מסע ההופעות של הבלט האפריקאי בעולם.

באותו האופן, גם סוגים שונים של כלי נגינה, שרק לעיתים נדירות ניגנו עליהם יחדיו, ומקצבים מאזורים שונים ומרוחקים, שבתנאי הכפר לא היו מנגנים אותם יחדיו, אוחדו לכדי יצירה אחת המציגה את המגוון המוזיקלי והתרבותי של מדינה מסוימת. תפקידם של מנהלי הבלט היה לקחת את התרבות האפריקאית ולהתאים אותה לבמות האירופאיות, דבר שיצר זן חדש של [[מוזיקה אפריקאית]].