המשלחת הצפונית – הבדלי גרסאות

השלב הראשון הסתיים בפיצול פוליטי בשנת [[1927]] בין שני פלגים של מפלגת העם הלאומית: פלג ננג'ינג הימני, בהנהגתו של צ'יאנג, והפלג השמאלי של ווהאן, בראשות [[וואנג ג'ינגוויי]]. <ref>{{הערה|Taylor, Jay (2009). ''The Generalissimo''. Cambridge: Harvard University Press. p.68</ref>}} הפיצול נוצר בחלקו עקב טיהור ה[[קומוניזם|קומוניסטים]] שביצע צ'יאנג בתוך הקואומיטנג שסימן את סוף החזית המאוחדת. במאמץ למנוע את הפילוג, צ'יאנג קאי-שק התפטר מתפקידו כמפקד הצבא הלאומני באוגוסט 1927, ויצא לגלות ב[[יפן]]. <ref>{{הערה|Taylor, Jay (2009). The Generalissimo. Cambridge: Harvard University Press. p.72</ref>}}

בנו, [[ג'אנג זואליאנג]], תפס את מקומו כמנהיג חבורת פנגטיאן, בדצמבר [[1928]] הוא הכריז ​​כי מנצ'וריה תקבל את סמכותה של הממשלה הלאומנית ב[[נאנג'ינג]]. מבצע ״המשלחת הצפונית״ הסתיים בהצלחה וסין התאחדה, והייתה זו תחילת ״[[עשור נאנג'ינג]]״. <ref>{{הערה|Taylor, Jay (2009). The Generalissimo. Cambridge: Harvard University Press. p.83</ref>}}

בשנות ה -20, ממשלת בייאנג. שבסיסה ב[[בייג'ינג]] זכתה להכרה בינלאומית כממשלה הסינית הלגיטימית. אך חלק ניכר מן הארץ לא היה בשליטתה, ונשלט כמובלעות על ידי [[תקופת המצביאים|מצביאים שונים]]. הקואומיטאנג, שבסיסו היה ב[[גואנגג'ואו|גואנגזו]] (קנטון), שאף להיות המפלגה לשחרור לאומי. במקביל חיזקה המפלגה ה[[קומוניזם|קומוניסטית]] הסינית את שורותיה כדי להתכונן למסע נגד השליטים המצביאים בצפון סין, במטרה לאחד את המדינה מחדש. הכנה זו כללה שיפור הכוח הפוליטי והצבאי של הקואומיטנג. [[סון יאט-סן|סון יאט סן]] (מייסד הרפובליקה הסינית) לפני מותו במרץ [[1925]] תמך בשיתוף הפעולה הסיני-סובייטי, שהיה מעורב ביצירת חזית מאוחדת עם המפלגה הקומוניסטית של סין. <ref>{{הערה|Wilbur, Clarence Martin; How, Julie Lien-ying (1989). Missionaries of Revolution: Soviet Advisers and Nationalist China, 1920-1927. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. p .11</ref>}} הזרוע הצבאית של הקואומיטנג, הייתה ״הצבא המהפכני הלאומי״ NRA. .<ref>{{הערה|Kwong, Chi Man (2017). War and Geopolitics in Interwar Manchuria. Zhang Zuolin and the Fengtian Clique during the Northern Expedition, pp. 149-160</ref>}} [[צ'יאנג קאי שק|צ'יאנג קאי-שק]], שהפך לבן חסותו של סון כבר בשנת [[1922]], מונה למפקד ה[[אקדמיה צבאית|אקדמיה הצבאית]] של [[וומפואה]] ב -[[1924]], והפך במהירות כמועמד לרשת את סון. <ref>{{הערה|Taylor, Jay (2009). ''The Generalissimo''. Cambridge: Harvard University Press., p.41</ref>}}

ב־[[30 במאי]] [[1925]] התכנסו ה[[סטודנט]]ים הסינים ב[[שאנגחאי|שנחאי]] והשתתפו ב[[הפגנה|הפגנות]] נגד ההתערבות הזרה בסין. <ref>{{הערה|Wilbur, Clarence Martin; How, Julie Lien-ying (1989). ''Missionaries of Revolution: Soviet Advisers and Nationalist China, 1920-1927''. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, p.22</ref>}} בתמיכת הקוואומיטנג, הם קראו ל[[אמברגו|חרם]] על סחורות זרות וביקשו לשים סוף להסדר, שנשלט על ידי ה[[בריטים]] וה[[ארצות הברית|אמריקאים]]. ה[[משטרה]] העירונית של שנחאי, שהופעלה בעיקר על ידי הבריטים, פתחה באש על קהל המפגינים. תקרית זו עוררה זעם בכל רחבי סין, והגיעה לשיאה ב[[שביתת קנטון-הונג קונג]], שהחלה ב-18 ביוני, והוכיחה את עצמה כמקום גיוס פורה לקומוניסטים. <ref>{{הערה|ordan, Donald A. (1976). The Northern Expedition: China's National Revolution of 1926-1928. Honolulu: University Press of Hawaii.p.11</ref>}}

ב־[[20 במרץ|20 במארס]] [[1926]] הוא ביצע טיהור של מתנגדיו הקומוניסטים למסע המוצע של ממשלת גואנגג'ואו וצבאה, הידוע בשם ״[[מרד קנטון]]״. במקביל, עשה צ'יאנג מהלכים פייסניים כלפי [[ברית המועצות]], וניסה לאזן את הצורך בסיוע סובייטי במאבק נגד השליטים הצבאיים, וחששותיו לגבי ההשפעה הגוברת של הקומוניסטים בתוך מפלגת העם.<ref>{{הערה|Jordan, Donald A. (1976). ''The Northern Expedition: China's National Revolution of 1926-1928''. Honolulu: University Press of Hawaii. pp. 39-40</ref>}} בעקבות המרד בקנטון, צ'יאנג ניהל משא ומתן לפשרה, שבו הוצאו חברי המפלגה הקיצוניים, כגון [[וו טייה-צ'נג]], מתפקידם. בכך הצליח צ'יאנג להוכיח את תועלתו לנותן החסות הסובייטי - [[יוסיף סטלין|ג'וזף סטלין]]. הסיוע הסובייטי לממשלת הקואומיטאנג נמשך, וכך גם שיתוף הפעולה עם המפלגה הקומוניסטית הסינית. הייתה זו [[קואליציה]] שבירה בין אנשי הימין-מרכז בהנהגת צ'יאנג לבין אנשי השמאל של המפלגה הקומוניסטית הסינית. הקואלציה הצליחה להחזיק מעמד והניחה את היסודות ל״משלחת הצפונית״. <ref>{{הערה|Jordan, Donald A. (1976). ''The Northern Expedition: China's National Revolution of 1926-1928''. Honolulu: University Press of Hawaii.pp. 42-49</ref>}}

ב־[[1926]] היו שלוש קואליציות גדולות של [[תקופת המצביאים|מצביאים צבאיים]] בכל רחבי סין, שהיו עוינות את הממשלה בגואנגג'ואו. הכוחות של [[וו פאיפו]] כבשו את מחוזות [[חונאן|הונאן]], [[חוביי|הוביי]] ו[[חנאן|הנאן]] הצפוניים. הקואליציה של [[סאן צ'ואנפנג]] שלטה על מחוזות [[פוג'יין|פוג'יאן]], [[ג'ג'יאנג]], [[ג'יאנגסו]], [[אנחווי]] ו[[ג'יאנגשי]]. הקואליציה החזקה ביותר, בהנהגתו של [[ג'אנג דזוו-לין|ג'אנג דזואו-לין]], שלטה במנצ'וריה, ב[[שאנדונג]] ובג'ילי. <ref>{{הערה|Wilbur, C. Martin (1983). The Nationalist Revolution in China, 1923-1928. Cambridge: Cambridge University Press, p.56</ref>}} כדי להתמודד עם המשלחת הצפונית, ג'אנג דזואו-לין יצר ברית של מצביאים בצפון סין.

הממשלה הלאומנית מינתה את צ'יאנג קאי שק, כמפקד העליון של הצבא הלאומני ב-[[5 ביוני]] [[1926]]. מינוי שסימן את ההתחלה הפורמלית של המבצע הצבאי ״המשלחת הצפונית״, אם כי היו כבר עימותים צבאיים קודם.<ref>{{הערה|Wilbur, C. Martin (1983). The Nationalist Revolution in China, 1923-1928. Cambridge: Cambridge University Press p.56</ref><ref>}}{{הערה|Hsi-Sheng, Ch'I (1976). ''Warlord Politics in China: 1916 - 1928''. Stanford, California: Stanford University Press</ref>}}

ה[[אסטרטגיה צבאית|אסטרטגיה]] הראשונית להתקדמות המשלחת הצפונית נגד קואליציית ז'ילי, עוצבה ברובה בידי היועצים הסובייטיים [[מיכאיל בורודין]] [[ואסילי בלייהר]]. על פיה, צריך היה להתמקד להביס את [[וו פאיפו]] תוך התעלמות מ[[ג'אנג דזוו-לין|ז'אנג דזואו-לין]] ומקואליצת הפנגטיאן. <ref>{{הערה|Fischer, Louis (1930). ''The Soviets in World Affairs: A History of Relations Between the Soviet Union and the Rest of the World''. '''2'''. London: J. Cape.pp 661-62</ref>}} לאחר שעברו מ[[הגנה (צורת קרב)|מגננה]] ל[[התקפה (צורת קרב)|מיתקפה]], כוחות הקואומיטאנג התקדמו במהירות מבסיסם ב[[גואנגדונג]] למחוז [[חונאן|הונאן]] שנשלט על ידי וו, ותפסו את [[צ'אנגשו|צ'אנגשה]] ב -[[11 ביולי]]. באותו זמן, רוב כוחותיו של וו פאיפו היו עסוקים בלחימה ב[[נאנקו פאס]], ליד בייג'ינג, נגד [[הגו-מיניג'ון]], מקואליציית ג'ילי.

עם לכידת נמל היאנג-צה ב -22 באוגוסט, [[חונאן|הונאן]] הייתה תחת שליטה מלאה של הקוומיטאנג. כאשר כוחותיו של וו פאיפו נסוגו צפונה. בתקופה קצרה, וו הפסיד 8,000 חיילים. לפחות 5,000 מהם נלקחו ב[[שבוי|שבי]], יחד עם נשקם. כישלונו מול הצבא הלאומני, הותיר שברים מאחיזתו בשלטון. מה שנותר מצבאו יתפורר בחודשים הבאים. <ref>{{הערה|Jowett, Philip S. (2013). China's Wars. Rousing the Dragon 1894–1949. Oxford: Osprey Publishing.p.31</ref>}}

עם התקדמות המבצע ״המשלחת הצפונית״, צ'יאנג התקשר לממשלה בגואנגז'ואו ודרש לסיים את השביתה הקנטונית-הונג קונגית המתמשכת, שהמשיכה לסכל את שרשרת האספקה ​​שלו. <ref>{{הערה|Jordan, Donald A. (1976). The Northern Expedition: China's National Revolution of 1926-1928. Honolulu: University Press of Hawaii. p.84</ref>}} המשא ומתן עם ה[[בריטים]] החל ב -23 בספטמבר, והסתיים ב-10 באוקטובר. הדבר הקל על הגישה לאספקה ​​עבור הצבא, ושיחרר כוח אדם, להמשך המתקפה צפונה. <ref>{{הערה|Wilbur, Clarence Martin; How, Julie Lien-ying (1989). Missionaries of Revolution: Soviet Advisers and Nationalist China, 1920-1927. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press pp.331-332</ref>}}

לאחר סדרה ארוכה של קרבות באזורים השונים, שנמשכו בסתיו ובחורף 1926/7, בהן נוצרו בריתות, או התפרקו אחרות, מצביאים אזוריים נכנעו או נשבו, הצליחו הלאומנים להרחיב את שליטתם לשבעה מחוזות, עם אוכלוסייה של כ -170 מיליון נפש.<ref>{{הערה|Wilbur, C. Martin (1983). ''The Nationalist Revolution in China, 1923-1928''. Cambridge: Cambridge University Press. p.62</ref>}} חיסולם של מספר רב של מצביאים וצבאותיהם, חיזק את הצבא הלאומני ושורותיו והוא מנה כ־700,000 חיילים. <ref>{{הערה|owett, Philip S. (2013). China's Wars. Rousing the Dragon 1894–1949. Oxford: Osprey Publishing. p. 26</ref>}}

לאחר תבוסתם, צבאות השליטים התרכזו בהגנה על נאנגינג ושנחאי, תוך שהם חוצים את היאנגה צה.<ref>{{הערה|Kwong, Chi Man (2017). ''War and Geopolitics in Interwar Manchuria. Zhang Zuolin and the Fengtian Clique during the Northern Expedition''. pp.164-66</ref>}} צ'יאנג קאי-שק הורה על פתיחת מתקפה על שתי הערים באמצע חודש מרץ. לאחר כיבוש שנחאי, הפנה הצבא את כוחותיו לנאנג'ינג. הוא התקדם מדרום-מזרח, בעוד [[צ'נג צ'יאן]] הגיע מדרום-מערב. לאחר נסיגת הכוחות של השליטים מהעיר, היא נכבשה ללא התנגדת. <ref>{{הערה|Worthing, Peter (2016). ''General He Yingqin: The Rise and Fall of Nationalist China''. Cambridge: Cambridge University Press, p. 75</ref><ref>}}{{הערה|Taylor, Jay (2009). The Generalissimo. Cambridge: Harvard University Press. pp. 65</ref>}} אבל מיד עם הגיעו של הצבא פרצו בעיר מהומות המוניות נגד זרים, באירוע שנודע כ"[[תקרית נאנקינג|תקרית נאנג'ינג]] ". כוחות [[הצי המלכותי הבריטי|חיל הים הבריטי]] והאמריקני נשלחו לפנות את אזרחיהם, וכתוצאה מכך הייתה הפגזה ימית שהשאירה את העיר בוערת ולפחות ארבעים בני אדם נהרגו. לבסוף הצליחו לשים קץ ל[[אלימות]].<ref>{{הערה|Jolley, Kemp (2000). Yangtze Patrol: The U.S. Navy in China. Annapolis, Maryland: Naval Institute Press, pp.150-60</ref>}}

סיעתו של צ'יאנג קאי-שק האשימה את [[לין זוהאן]] בתכנון התסיסה, וראתה בה ניסיון להפוך את דעת הקהל הבינלאומית נגד הקוומיטאנג. לין זוהאן, קומוניסט, שימש כקומיסר פוליטי של הארמייה השישית, חלק מכוחותיו של [[צ'נג צ'יאן]].<ref>{{הערה|Jordan, Donald A. (1976). The Northern Expedition: China's National Revolution of 1926-1928. Honolulu: University Press of Hawaii ,p.117</ref>}} התקרית בנאנג'ינג ייצגה את שיאו של המתח בין הפלגים הימני והשמאלי בתוך הברית הראשונה. הממשלה הלאומנית עברה מגואנגז'ואו לעיר החדשה [[ווהאן]], שהוקמה ממיזוג של ווצ'אנג ושתי ערים סמוכות אחרות. ממשלת ווהאן נסחפה בהדרגה מתמיכה בצ'יאנג והפכה לאוהדת של כוחות השמאל, תוך קבלת גיבוי מהסובייטים. התוצאה הייתה שהממשלה פעלה להגבלת סמכותו של צ׳יאנג.

במסגרת החזית המאוחדת הראשונה הצטרפו רבים מחברי המפלגה הקומוניסטית הסינית לקוומיטאנג, והם השפיעו רבות על סיעת השמאל. [[מיכאיל בורודין]], איש הקשר הרשמי עם הממשלה [[ברית המועצות|הסובייטית]] והקומוניסטים הסיניים, בילה שנים בטיפוח הברית הזאת, תוך עידוד סמוי למבצע הצבאי.<ref>{{הערה|Jacobs, Dan N. (1981). ''Borodin: Stalin's Man in China''. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. pp. 146-7</ref>}} אגף השמאלנים, המגובה על ידי הצבא הסובייטי, תפס את השלטון בממשלה בווהאן, אשר הפנה יותר ויותר את זעמו כלפי צ'יאנג קאי-שק מפקד הצבא הלאומי. ב־1 באפריל הוציאה ממשלת ווהאן, בהמלצת בורודין, צווים המסירים את הסמכויות של צ'יאנג בענייני חוץ, בעניינים כספיים ובתקשורת, והורתה לו לעזוב את עמדת הפיקוד שלו בשנחאי.

לצווים אלה לא הייתה השפעה, שכן ל[[ממשלה]] בווהאן לא הייתה כמעט שום סמכות צבאית.<ref>{{הערה|Jacobs, Dan N. (1981). Borodin: Stalin's Man in China. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. pp. 245-246</ref>}} הממשלה התכוונה לשלוח כוח קטן לנאנג'ינג במטרה לפרק את צ'יאנג מנשקו. התוכנית עמדה להתבצע לאחר שובו מהגולה באירופה של [[וואנג ג'ינגוויי]]. וואנג, שחזר לסין בהשפעת חברי הממשלה, התקבל בשנחאי על ידי צ'יאנג, שהציע עסקה לחלוקת כוח. וואנג אמר שהוא ישקול את העסקה, ועלה על ספינה בדרך לווהאן. לאחר ששמעה הממשלה מוונג את הצעתו של צ'יאנג, היא החליטה להפנות את כוחותיה המוגבלים לבייג'ינג. צ'יאנג, לעומת זאת, כבר התכונן לטיהור קומוניסטים בשנחאי. <ref>{{הערה|Worthing, Peter (2016). ''General He Yingqin: The Rise and Fall of Nationalist China''. Cambridge: Cambridge University Press, p. 84</ref>}}

בין ה -12 ל -14 באפריל נעצרו ונרצחו מאות קומוניסטים בשנחאי בהוראת צ'יאנג בפרעות שנקראות "[[טבח שנחאי|טבח שנגחאי]]", ובכך סיימו למעשה את הברית בין הלאומנים לקומוניסטים. <ref>{{הערה|Wilbur, C. Martin (1983). The Nationalist Revolution in China, 1923-1928. Cambridge: Cambridge University Press, p. 110</ref>}}

שינויים פוליטיים וצבאיים, הביאו מחדש את ציאנג להיות המפקד העליון של הצבא, בתחילת [[1928]]. בחורף הקפוא של צפון סין שאינו מאפשר כל התקדמות נוספת, צ'יאנג השתמש בחודשים שלאחר מינויו מחדש כדי לבסס את שליטתו ולהשיב את שלמות הממשלה לנאנג'ינג. <ref>{{הערה|Jordan, Donald A. (1976). ''The Northern Expedition: China's National Revolution of 1926-1928''. Honolulu: University Press of Hawaii,pp.151-152</ref>}} ב -18 בפברואר, צ'יאנג קיבל את התואר "המפקד העליון של כוחות המשלוח הצפוני", בשלב זה, הצבא הלאומי היה מורכב ממיליון חיילים, רובם [[עריקה|עריק]]<nowiki/>ים מצבאות של לוחמים לשעבר. <ref>{{הערה|owett, Philip S. (2013). China's Wars. Rousing the Dragon 1894–1949. Oxford, p. 28</ref>}} בהכנות לקראת חידוש המבצע בחודש מרץ, צ'יאנג הורה ל[[משרד החוץ]] שלו לנהל משא ומתן עם היפנים, כדי לנסות למנוע את התערבותם הנוספת ב[[שאנדונג]]. <ref>{{הערה|Jordan, Donald A. (1976). ''The Northern Expedition: China's National Revolution of 1926-1928''. Honolulu: University Press of Hawaii, pp. 154-55</ref>}} למרות זאת, נוצרו חיכוכים והתנגשויות בין הצבא הסיני לבין הצבא היפני, בעיקר בעיר [[ג'ינאן|ג׳ינאן]] בתחילת חודש מאי, שמהם נהרגו אלפי אזרחים סיניים ויפנים רבים.

ב -6 ביוני צעד הצבא הלאומי לתוך בייג'ינג, וסיים את כהונת ממשלת בייאנג.<ref>{{הערה|Jordan, Donald A. (1976). The Northern Expedition: China's National Revolution of 1926-1928. Honolulu: University Press of Hawaii, p.166</ref>}} שאר הכוח של הצבא הלאומי הגיעו לאזור בייג'ינג לאחר כמה ימים. לבסוף חלק מהצבאות של השליטים המקומיים, נכנעו, וחלקם כמו צבאו של [[ג'אנג צ'ואליאנג]] הכריז רשמית על נאמנותו לממשלה הלאומנית בנאנג'ינג ב־[[29 בדצמבר]] [[1928]], וסימן את הסיום הרשמי של ה״משלחת הצפונית״ ואת איחוד סין.

בעקבות כיבוש בייג'ינג, צ'יאנג וממשלתו עברו במהירות לארגון מחדש של הממשלה לימי שלום. בחודש יולי, הוא ומנהיגי ארבעת צבאות הקולקטיב נפגשו בבייג'ינג כדי לדון בשחרור ופירוק הנשק של כ -2.2 מיליון החיילים שהפכו לחלק מהצבא הלאומני. צ'יאנג ביקש להקטין את גודלו של הצבא לחצי, כדי שיוכל לשחרר כספים ממשלתיים לפיתוח מקומי. חוסר האחדות בממשל החדש התברר עד מהרה. <ref>{{הערה|Wilbur, C. Martin (1983). The Nationalist Revolution in China, 1923-1928. Cambridge: Cambridge University Press., p.186</ref>}}

אספה כללית של הקואומיטנג נערכה בנאנג'ינג בין התאריכים 8–14 באוגוסט. בה השתתפו גם אנשים שלא היו חברי המפלגה, כמו [[יאן שיאן]]. הדיון המרכזי היה בנושא [[ריכוזיות כלכלית|ריכוזיות]]. צ'יאנג השתוקק לקבל את הכוח לעצמו, על ידי צמצום כוחם של גופים פרובינציאליים שונים. הוא רצה לרכז את הכוח בממשלה המרכזית, במאמץ לצמצם את המגמות הבדלניות של תקופת המלחמות. <ref>{{הערה|Wilbur, C. Martin (1983). ''The Nationalist Revolution in China, 1923-1928''. Cambridge: Cambridge University Press.,p. 186</ref>}} שר האוצר [[ט.וו. סונג|ט. וו. סונג]] הציע כי כל ההכנסות תהיינה מרוכזות באוצר הלאומי. <ref>{{הערה|Wilbur, C. Martin (1983). ''The Nationalist Revolution in China, 1923-1928''. Cambridge: Cambridge University Press.p. 187</ref>}} אך בסופו של דבר, נודע כי ריכוזיות אמיתית יכולה להתרחש רק אם המפקדים השונים, מצביאי המלחמה לשעבר, יוותרו על כוחם הכלכלי והצבאי למען הממשלה הלאומית. בעוד שעקרונות האלה הוסכמו על ידי חברי המפלגה, בפועל המצב היה רחוק מביצוע. <ref>{{הערה|Wilbur, C. Martin (1983). The Nationalist Revolution in China, 1923-1928. Cambridge: Cambridge University Press.p. 188</ref>}}

הממשלה החדשה של נאנג'ינג של ימי שלום בראשות ציאנג, הושקה ב [[10 באוקטובר]] [[1928]], יום השנה השבע עשרה לתחילת מהפכת שינאשי. המדינה, לעומת זאת, נותרה למעשה מחולקת לחמישה תחומים בשליטתם של מנהיגים צבאיים.<ref name{{הערה|שם="הערה מספר 25302847:0">|Wilbur, C. Martin (1983). The Nationalist Revolution in China, 1923-1928. Cambridge: Cambridge University Press. p.193</ref>}} סיעת נאנג'ינג שלטה באזור שסביב [[נאנג'ינג|נאנג 'ינג]] ו[[שאנגחאי|שנחאי]], ואילו קבוצת [[גואנגשי]] שלטה על [[חוביי|הוביי]], [[חונאן|הונאן]] וגואנגשי. [[פואנג יאקיאנג]] המשיך לשלוט ב[[שאאנשי|שאאנשי]], [[חנאן|הנאן]], וחלקים של [[שאנדונג|שנטונג]] וז׳ילי, בעוד [[יאן שיאן]], שלט ב[[שאנשי]], [[בייג'ינג|בייג'ינג]], ואת האזור סביב [[טיינג'ין|טיאנג'ין]]. [[ג'אנג צ'וליאנג]] המשיך לשלוט ב[[מנצ'וריה]] כמדינה עצמאית למחצה, ומצביאי מלחמה מקומיים ב[[סצ'ואן|סיצ'ואן]], [[יונאן]] ו[[גוויג'ואו|גוויז'ו]] נשארו כפי שהיו לפני המשלחת הצפונית.<ref name{{הערה|שם="הערה מספר 25302847:0" />}}

המצב הזה הוכיח עד כמה רופף השלטון המרכזי של נאנג 'ינג על שטחה העצום של סין. <ref>{{הערה|Jowett, Philip S. (2013). ''China's Wars. Rousing the Dragon 1894–1949''. [[Oxford]]: [[Osprey Publishing]] pp. 195-200</ref>}} כאשר ניסה צ'יאנג לצמצם את הצבא ולרכז את כוחה של הממשלה הלאומנית בנאנג'ינג, החלו שליטי המלחמה האזוריים, עם כוחותיהם הצבאיים, לבטל את נאמנותם לצ'יאנג ולהקים ברית נגדו. המאבק הזה על העליונות, פרץ כסכסוך מזוין ב״[[מלחמת המישורים המרכזיים|מלחמת המישורים המרכזית]]״ של 1929–1930. <ref>{{הערה|Taylor, Jay (2009). ''The Generalissimo''. Cambridge: Harvard University Press. p. 132</ref>}} צ'יאנג אמנם ניצח בסופו של דבר במלחמה זו, והבטיח את מעמדו כמנהיג יחיד של כל סין, אבל אזוריות ומלחמות פנימיות נוספות ימשיכו, יחלישו את המדינה ויכינו את הקרקע ל[[מלחמת סין-יפן השנייה]] ו[[מלחמת האזרחים הסינית]]. <ref>{{הערה|Jowett, Philip S. (2013). ''China's Wars. Rousing the Dragon 1894–1949''. Oxford: Osprey Publishing, p.169-173</ref>}}<br />