דניפרו – הבדלי גרסאות

 

מהעשור השני של המאה העשרים כיהן כרב העיר הרב [[לוי יצחק שניאורסון]], אביו של הרבי מליובאביץ' עד לגלותו בסוף שנות ה-30. למרות מאסר הרב בעיר נשאר בית כנסת אחד שפעילותו לא הופסקה אפילו עד לשנות ה-90. בשנת [[1939]] היו בעיר 85,529 יהודים. רוב יהודי העיר הספיקו להימלט לסיביר. לאחר כיבוש העיר על ידי הגרמנים ב26 באוגוסט 1941 התחילו רדיפות היהודים, בתחילתם כל יהודי העיר רוכזו בגטו. ב2 באוקטובר אותה שנה היהודים אולצו לשלם קנס בגובה 3 מיליון מרק. לאחר מכן התחילו רציחות המוניות, ב13 באוקטובר אותה שנה 10-12 אלף יהודים נורו בגבעה ליד המכון לתחבורה. בין דצמבר [[1941]] לינואר [[1942]] כ5 אלפי איש, הנותרים בגטו נרצחו. בשנת [[1959]] ישבו בעיר 53,400 יהודים. ב[[1970]] היו 50,422 יהודים. לאחר נפילת ברית המועצות חודשה פעילות הקהילה. נציג [[חב"ד]] הרב שמואל קמנצקי (נולד 1965) משמש כרב העיר. הוא פתח את בית הספר היהודי "אור אבנר לוי יצחק", ומכללה לבנות "בית חנה", לשם באות בנות יהודיות מכל רחבי אוקראינה. כמו כן יסד את ישיבת נחלת לוי בשנת 1991. ב-1997 הוחזר לקהילה היהודית בית הכנסת המרכזי.

 

==מקורות==