הסבה – הבדלי גרסאות

'''הֲסִבָּה''' (בכתיב מלא: '''הֲסִיבָּה'''){{הערה|כך הן הצורות הנהוגות בלשון חז"ל. הצורה הסטנדרטית בעברית המודרנית היא '''הֲסָבָה'''. ראו האקדמיה ללשון העברית: [https://hebrew-academy.org.il/topic/hahlatot/grammardecisions/formation-and-vocalization/2-1-משקלים/#target-2794 משקל הַפְעָלָה בגזרות ע"ו והכפולים]}}. היא [[תנוחת גוף|תנוחה]] שבה [[אדם]] [[ישיבה (תנוחה)|יושב]] או [[שכיבה|שוכב]], על פי רוב על [[מיטה]] עם [[כר]]ים, כאשר הוא נשען בעיקר על צידו השמאלי. התנוחה נפוצה ב[[תרבות ערבית|תרבות הערבית]] כיום{{מקור}}, הייתה נפוצה ב[[העת העתיקה|עת העתיקה]] ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]], והייתה נהוגה בעיקר בזמן ה[[אכילה]]. ה[[יהדות רבניתהלכה|יהדותהלכה הרבניתהיהודית]] אימצה את התנוחהההסיבה כאחת ממצוות [[ליל הסדר]], כשהיא מסמלתככסמל חירותלחירות.

היהדותההלכה הרבנית אימצהקבעה את תנועת ההסיבה כתקנה מרכזית שתקנו [[חז"ל|חכמים]] בהלכות ליל הסדר, והיא באה להמחיש את היציאה לחירות משעבוד מצרים. זאת בהתאם לעיקרון ש"חייב אדם לראות את עצמו כאילו '''הוא''' יצא ממצרים". המשנה ב[[מסכת פסחים]]{{הערה|1={{משנה|פסחים|י|א}}}} מדגישה ש"אפילו עני בישראל לא יאכל עד שיסב" - כדי לבטא את חירותו, אף על פי שבדרך כלל אינו רגיל להסב.

יש להסב בזמן [[מצה#מצוות אכילת מצה בפסח|אכילת המצה]], ה"[[מרור#מרור וכורך|כורך]]" ושתיית [[ארבע כוסות|ארבע הכוסות]], אך לא בשעת אכילת המרור, כיון שמנהגשאכילתו אכילתוהיא מייצגעל שם השיעבוד ועל שם שמיררו המצרים את השעבודחיי בני ישראל. הידור [[מצווה]] הוא להסב בכל שעת אכילת הסעודה. בשעת אמירת ההגדה - אין להסב, אלא יש לשבת בכובד ראש.