תעוקת לב – הבדלי גרסאות

טיפול על ידי [[צנתור לב|צנתור כלילי]] נשקל במצבים בהם התסמינים לא נעלמים, יש בעיה בתפקוד החדר השמאלי, אין תגובה טובה לתרופות או שיש איסכמיה חריפה. הצנתור נעשה באמצעות החדרת [[צנתר]] המלווה בבלון ובהנחת תומכן כדי לפתוח את העורק החסום. ההחלטה בין [[ניתוח מעקפים]] לבין צנתור קשורה למידת החסימה ומיקומה, וכן מספר כלי הדם המעורבים. כיום נהוג כי חולים אשר מציגים חסימה של שלושה כלי דם לפחות, או חסימה של העורק הכלילי השמאלי הראשי, במיוחד חולים הסובלים בנוסף מסוכרת וכן מתפקוד לקוי של החדר השמאלי, הם חולים המועמדים לניתוח מעקפים, בעוד שחולים המציגים תמונה קלה יותר יכולים לעבור צנתור לבבי. חשוב לציין כי אצל חולים הסובלים מתעוקת לב יציבה, לא הוכח כי טיפול באמצעות צנתור הראה עדיפות על פני טיפול אופטימלי תרופתי, כלומר לא מפחית את שיעור המוות או האוטם הלבבי. זאת לעומת חולים עם תעוקת לב לא יציבה, אשר צנתור אצלם הדגים שיפור בתוצאה הכוללת. עד כה דווחה הצלחה בפתיחת העורקים החסומים בכ-95% מן המקרים, אולם חסימה מחודשת מתרחשת בתוך חצי שנה אצל כ-20% מהמקרים (ותסמינים תעוקתיים יהיו אצל כ- 10%). כיום השימוש בתומכנים המשחררים תרופה (drug eluting stent) הביא לירידה של מתחת ל-10% בסיכון להיצרות מחודשת של העורקים (restenosis). על מנת להפחית את הסיכון להיווצרות קריש על גבי התומכן מומלץ טיפול באספירין במשך לפחות שנה לאחר הצנתור.