יהדות קונסרבטיבית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
AddMore-III (שיחה | תרומות) חידוד קל |
AddMore-III (שיחה | תרומות) |
||
שורה 91:
התעצמות הרפורמים לאחר [[מלחמת האזרחים האמריקנית|מלחמת האזרחים]] – ב-1880, מתוך 275 קהילות מתועדות, רק קומץ לא נמנו עליהם – נבעה בעיקר ממאמציו של יצחק מאיר וייז, שהאמין כי גישה מתונה ופשרנית תאפשר לבנות יהדות אמריקנית אחת ומאוחדת לפי דרכו. וייז הרבה במחוות למסורתיים שהצטרפו ל"[[איחוד הקהילות העבריות האמריקניות]]" בראשותו, אך הרפורמים הקנאים בהנהגת איינהורן וחתנו הרב [[קאופמן קוהלר]] נשפו בעורפו בתביעה לעקביות וסילוק כל מה שראו כטקסים מיושנים חסרי ערך רוחני. בסעודה חגיגית שנערכה ב-11 ביולי 1883, לרגל סיום המחזור הראשון של הסמינר הרבני [[היברו יוניון קולג']], הוגשו מנות לא-כשרות בשל רשלנות המסעדן; וייז הקפיד לשמור על כשרות כדי לא לעורר עוינות. על פי המסופר, "נשף הטריפה" (Trefa Banquet) הביא כמה מנהיגי קהילה מסורתיים לצאת במחאה, אם כי הפרטים המדויקים מעורפלים ונראה שהתקרית נופחה בדיעבד. בעיני השמרנים המעטים, נגוזה כל תקווה שהסמינר יהיה בלתי-זרמי ומכליל. בדצמבר 1884 קרא [[שבתאי מוראיס]], מראשי המסורתיים שתמך קודם בהיברו יוניון קולג' בתקווה שיתאפשר לו לקיים סניף משלו ב[[פילדלפיה]], להקים מוסד נפרד להכשרת רבנים כדי להגן על המורשת. ב-1885 הגיע לאמריקה הרב [[חנוך יהודה קאהוט]], מתלמידי זכריה פרנקל ואיש הקו של ברסלאו. הוא פתח מיד בעימות פומבי מעל דפי העיתונים עם קוהלר, קובע ההשקפה הרפורמי הבכיר, והאשים אותו ואת הזרם כולו בהרס היהדות. מתקפותיו של קאהוט היו בין הגורמים שהניעו את קוהלר לכנס את הנהגת התנועה ולנסח את "[[מצע פיטסבורג]]" בנובמבר. המסמך לא התקבל רשמית מעולם אך ניסוחיו הבהירים שמטו את הקרקע תחת ניסיונות הפיוס של וייז: הוכרז במפורש כי "רק החוקים הנוגעים למוסר עודם מחייבים" ויישמרו "רק הטקסים שמרוממים ומקדשים את חיינו." פיטסבורג הניעה עוד מספר שמרנים לנתק את קשריהם עם איחוד הקהילות העבריות האמריקניות. מוראיס, קאהוט ותומכיהם המעטים התלכדו כדי להקים מוסד מתחרה להיברו יוניון, וב-2 בינואר 1887 נפתח [[בית המדרש לרבנים באמריקה]].
תריסר המייסדים היו קואליציה מגוונת במיוחד. מימין, הרבנים ברנרד דרכמן, [[הנרי פררה מנדס|חיים מנדס]] ו[[כורש אדלר]] ייסדו מאוחר יותר גם את [[האיחוד האורתודוקסי]]; מוראיס עצמו, איטלקי ששאב השראה מ[[שד"ל]], והנרי שניברגר היו אף הם מסורתיים מאוד. קאהוט, הדמות המשפיעה ביותר על החינוך במוסד, היה חניך האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית. [[מרקוס יסטרוב]], [[פרדריק דה סולה מנדס]] (אחיו של חיים) ואהרן וייז לא רק שעמדו בקשרים ארגוניים עם יצחק מאיר וייז וארגון הקהילות שלו, אלא דגלו במוצהר בפרשנות היסטורית-ביקורתית של הדת והיו קרובים לרפורמה גם אידאולוגית. הכיוון וההגדרה של מה שניסו ללמד בבית המדרש לא הובררו חד-משמעית. מוראיס השתמש במונח "אורתודוקסיה נאורה", ובנאום הפתיחה של הסמינר ב-2 בינואר 1887 הצהיר קאהוט כי הגוף החדש יתנהל "ברוח היהדות השמרנית (Conservative Judaism)", מונח שעוד לא הייתה לו משמעות נפרדת ברורה אך הלך ונעשה רווח.{{הערה|Abraham J. Karp, Jewish Continuity in America: Creative Survival in a Free Society, University of Alabama Press, 2013. עמ' 212-213.}} גורמים בדלניים יותר ניסו להימנע מבית המדרש והתרכזו סביב [[ישיבת רבינו יצחק אלחנן]], אם כי בוגריו שירתו ברוב הקהילות האורתודוקסיות בארצות הברית עד שנות ה-50. אפילו אנשי "[[אגודת הרבנים]]", גוף קטן ומחמיר שניסה לשמר את ההווייה המזרח-אירופאית בארץ החדשה, כתבו על מוראיס, שמת ב-1897, {{ציטוטון|שהיה מחזיק בנושנות... והתלמידים הראשונים שיצאו משם, אמנם היה לבבם שלם לאמונת ישראל ותורתו.}}{{הערה|Gurock, American Jewish Orthodoxy in Historical Perspective, עמ' 162. הציטוט המקורי מתוך: '''ספר היובל של אגודת הרבנים האורתודוקסים דארצות הברית וקנדה: למלאת עשרים וחמש שנים להוסדה (תרס"ב-תרפ"ז)''', אריאב, 1928. עמ' י"ח.}}
בתחילת המאה ה-20 עמד בית המדרש על סף [[פשיטת רגל]], וכמה מראשיו שכנעו נדבנים יהודיים תושבי ניו יורק לתרום סכום גדול להרחבתו. עשירים אלה הסכימו שיש ליצור מסגרת דתית שתאפשר אמריקניזציה של המוני המהגרים היהודים העניים מרוסיה שהציפו את המדינה. הם התנו את סיועם במינויו של [[שניאור זלמן שכטר]] מ[[אוניברסיטת קיימברידג']] למנהלו, והוא קיבל את המשרה ב-1902. שנה קודם קמה [[כנסת הרבנים]] כאיחוד הבוגרים של הסמינר.{{הערה|ראו למשל: כהן, Birth, עמ' 19-25.}}
| |||