איטליה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 79:
 
ב-1866 התייצב ויטוריו אמנואלה לצדה של [[פרוסיה]] במלחמתה נגד אוסטריה. משניצחה פרוסיה במלחמה, הוענק לאיטלקים אזור ונטו, למרות כשלונותיהם הצורבים בשדה הקרב. באותה שנה ניסה גריבלדי לעלות על רומא, אך נבלם דווקא בידי ויטוריו אמנואלה, שהיה פרגמטי יותר, והעדיף לא להיכנס לסכסוך עם הצרפתים שהגנו על האפיפיור. ב-[[1867]] ערך גריבלדי ניסיון נוסף, שנבלם בתבוסה לצבא האפיפיור ולצרפתים. רק ב-[[1870]], כשהצרפתים היו עסוקים ב[[מלחמת צרפת-פרוסיה]], נכנסו כוחותיו של ויטוריו אמנואלה ל[[רומא]], ושנה מאוחר יותר קבע אותה כבירת הממלכה האיטלקית החדשה.
 
==== מלחמת לוב ====
בעשור הראשון שלבראשית [[המאה ה-20]] עקבה איטליה בקנאה אחר התחרות בין [[קולוניאליזם|המעצמות הקולוניאליות]] על [[קולוניה|מושבות]], והגיעה למסקנה שהגיעה השעה להגדיל את אוסף השטחים שלה מעבר לים. [[האימפריה העות'מאנית]] הייתה חלשה, קרועה במחלוקות מבית ומתמודדת עם מרידות ב[[אלבניה]] וב[[תימן]], והמעצמות האחרות היו טרודות [[המשבר המרוקאי הראשוןהשני|במשברים במרוקו]]. במשך השנים קיבלה איטליה הבטחות מ[[הממלכה המאוחדת|בריטניה]], מ[[צרפת]], מ[[האימפריה האוסטרו-הונגרית|אוסטריה-הונגריה]] ומ[[רוסיה]], שהכירו באינטרסים המיוחדים שלה בשני המחוזות העות'מאנים ב[[צפון אפריקה]], [[קירנאיקה|קירנייקה]] ו[[טריפוליטניה העות'מאנית|טריפולי]] (כיום ב[[לוב]]). בספטמבר 1911 הגישה איטליה לאימפריה העות'מאנית אולטימטום ופלשה לצפון אפריקה תוך נקיטת שיטות אכזריות כדי לדכא את ההתנגדות הנרחבת במקום. המעצמות הגדולות האחרות לא רצו להתערב מחשש שירחיקו את איטליה לכיוון יריבותיהן. האיטלקים שילמו מחיר כבד על כיבושיהם, עם גרעון ענקי בתקציב וכ-8000 חיילים הרוגים ופצועים בשנה הראשונה לכיבוש. מחיר כבד שילמו גם תושבי לוב. תחת שלטון האיטלקים הידרדרה לוב והייתה למדינה נחשלת. התנגדותםהתנגדות הלובים נמשכה עד שנות העשרים, אז קם מנהיג חדש לאיטליה, [[בניטו מוסוליני]] ששם קץ להתנגדותם בצורה אכזרית ובמחיר של חמישים אלף לובים הרוגים.<ref>{{צ-ספר|מחבר=מרגרט מקמילן|שם=המלחמה ששמה קץ לשלום. כיצד נטשה אירופה את השלום ובחרה במלחמת העולם הראשונה|מקום הוצאה=תל אביב|שנת הוצאה=2014|מתרגם=כרמית גיא|מו"ל=עם עובד|עמ=423-428|סדרה=אפקים}}</ref>
 
=== איטליה הפאשיסטית===
{{הפניה לערך מורחב|איטליה הפאשיסטית}}
 
==== מלחמת לוב ====
בעשור הראשון של [[המאה ה-20]] עקבה איטליה בקנאה אחר התחרות בין [[קולוניאליזם|המעצמות הקולוניאליות]] על מושבות, והגיעה למסקנה שהגיעה השעה להגדיל את אוסף השטחים שלה מעבר לים. [[האימפריה העות'מאנית]] הייתה חלשה, קרועה במחלוקות מבית ומתמודדת עם מרידות ב[[אלבניה]] וב[[תימן]], והמעצמות האחרות היו טרודות [[המשבר המרוקאי הראשון|במשברים במרוקו]]. במשך השנים קיבלה איטליה הבטחות מ[[הממלכה המאוחדת|בריטניה]], מ[[צרפת]], מ[[האימפריה האוסטרו-הונגרית|אוסטריה-הונגריה]] ומ[[רוסיה]], שהכירו באינטרסים המיוחדים שלה בשני המחוזות העות'מאנים ב[[צפון אפריקה]], [[קירנאיקה|קירנייקה]] ו[[טריפוליטניה העות'מאנית|טריפולי]] (כיום ב[[לוב]]). בספטמבר 1911 הגישה איטליה לאימפריה העות'מאנית אולטימטום ופלשה לצפון אפריקה תוך נקיטת שיטות אכזריות כדי לדכא את ההתנגדות הנרחבת במקום. המעצמות הגדולות האחרות לא רצו להתערב מחשש שירחיקו את איטליה לכיוון יריבותיהן. האיטלקים שילמו מחיר כבד על כיבושיהם, עם גרעון ענקי בתקציב וכ-8000 חיילים הרוגים ופצועים בשנה הראשונה לכיבוש. מחיר כבד שילמו גם תושבי לוב. תחת שלטון האיטלקים הידרדרה לוב והייתה למדינה נחשלת. התנגדותם נמשכה עד שנות העשרים, אז קם מנהיג חדש לאיטליה, [[בניטו מוסוליני]] ששם קץ להתנגדותם בצורה אכזרית ובמחיר של חמישים אלף לובים הרוגים.<ref>{{צ-ספר|מחבר=מרגרט מקמילן|שם=המלחמה ששמה קץ לשלום. כיצד נטשה אירופה את השלום ובחרה במלחמת העולם הראשונה|מקום הוצאה=תל אביב|שנת הוצאה=2014|מתרגם=כרמית גיא|מו"ל=עם עובד|עמ=423-428|סדרה=אפקים}}</ref>
<br />
 
==== מלחמת העולם הראשונה ====