נסיגת צה"ל מסיני ומעזה (1956–1957) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Liadmalone (שיחה | תרומות) ←הנסיגה והמאבק המדיני: אגרת מאייזנהאואר ותשובת בן-גוריון |
Liadmalone (שיחה | תרומות) ←הנסיגה והמאבק המדיני: אייזהאואר בשידור רדיו |
||
שורה 175:
מפלגות הקואליציה, [[מפא"י]], מפ"ם, אחדות העבודה ו[[המפלגה הפרוגרסיבית]], ערכו ב-[[9 בפברואר]] [[הפגנה|הפגנות]] המונים בשלוש הערים הגדולות, בססמה "נגד שיבת המרצחים המצריים לעזה, נגד הכניעה לנפט הערבי, בעד שיט חופשי במפרץ אילת ובתעלת סואץ, בעד שלום במזרח התיכון". בהפגנות השתתפו רבבות אנשים. ב[[תל אביב]] הוערך מספר המפגינים ב-150,000 איש.{{הערה|1={{דבר||150 אלף הפגינו בתל אביב|1957/02/10|00108}}, {{דבר||המשך|1957/02/10|00202}}{{ש}}{{דבר||העם מפגין תמיכתו בממשלה בעמידתה|1957/02/10|00201}}}}
מגעים שניהל באותה עת [[שגריר ישראל באו"ם]], [[אבא אבן]], עם מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס לשם קבלת תמיכה אמריקאית לחופש שיט במצרי טיראן עלו בתוהו. ב-[[17 בינואר]] הכריז הנשיא דווייט אייזנהאואר כי ארצות הברית אינה מוכנה להעניק ויתורים נוספים לישראל.
בפברואר נשא נאום חמור בשידור רדיו לאזרחי ארצות הברית: "אם נסכים שהתקפה מזוינת יכולה להשיג את מטרת התוקף, פירוש הדבר שהפכנו לאחור את שעון הסדר הבין־לאומי... אני מאמין שלמען השלום אין לאו"ם ברירה אלא להפעיל לחץ על ישראל להישמע להחלטות הנסיגה... האם תורשה אומה שתוקפת וכובשת טריטוריה זרה לנוכח גינוי האו"ם לכפות תנאים לעצם נסיגתה?... אסור שהאו"ם ייכשל!".{{הערה|מיכאל בר-זוהר, '''בן-גוריון''', כרך ג, פרק ח. נסיגה, עמ' 1302–1303.}} ב-[[28 בפברואר]] הגישו מדינות הגוש האסייתי-[[אפריקה|אפריקאי]] לעצרת האו"ם הצעת החלטה להטיל סנקציות על ישראל, ורק אז הסכימה ארצות הברית להצהיר כי [[מפרץ אילת]] הוא נתיב שיט בינלאומי הפתוח למעבר ספינות כל המדינות וכי לחופיו יוצב כוח החירום של האו"ם. בעקבות זאת הכריזה שרת החוץ גולדה מאיר בעצרת האו"ם ב-[[1 במרץ]] 1957 כי ישראל תפנה את מצרי טיראן ורצועת עזה, בהנחה שכוח החירום של האו"ם יוצב בהם, וכי ישראל תשמור לעצמה, אחרי הנסיגה, את זכות ההגנה העצמית על פי מגילת האו"ם, אם ייפגע חופש השיט במצרי טיראן. בעקבות הודעת שרת החוץ שיגר הנשיא אייזנהאואר לראש הממשלה דוד בן-גוריון איגרת בה נאמר בין השאר:
| |||