היאחזות נח"ל – הבדלי גרסאות

שיטה זו שירתה משימות יישוב לאומיות, בשטחים בהם האוכלוסייה ה[[יהודי]]ת דלילה ואשר נחשבו ליעד התיישבות מועדף (בעיקר ב[[נגב]], ב[[הגליל|גליל]] וב[[הערבה|ערבה]] ואחרי [[מלחמת ששת הימים]] בעיקר בשטחים שעברו לידי ישראל במהלך המלחמה). הניסיון הראשון ליישב חיילים בנקודת קבע נעשה בקיבוץ [[ניר אליהו]]: ב-27 ביולי 1950 עלו לקרקע חברי קבוצת "אל ניר" (איחוד של כמה גרעיני עולים מ[[טורקיה]], מ[[רומניה]] ומ[[פולין]] שעברו הכשרה בקיבוצים: [[גלעד (קיבוץ)|גלעד]], [[עין חרוד]], [[כפר גלעדי]] ו[[אשדות יעקב]]) והקימו קיבוץ מול [[מובלעת קלקיליה]] ועל מנת ליצור רצף התיישבות עברי בין המושבה דאז [[כפר סבא]] לקיבוץ [[רמת הכובש]], ובסמוך ל[[מכללת בית ברל]]. הצלחת ה"פיילוט" בניר אליהו הביאה לאימוץ שיטה זו, כשבאופן רשמי נחשבת "נחלאים א'" (כיום קיבוץ [[נחל עוז|נח"ל עוז]]) להיאחזות הנח"ל הראשונה, מול [[עזה]]{{הערה|שם=נחל}} ובה נמצא עד היום מוזיאון הנח"ל.

בני [[העלייה הראשונה]] הקימו את ה[[מושבה|מושבות]] הראשונות על [[ארץ ישראל]] וחידשו את הרעיון בעת המודרנית. ב[[יישוב ספר|אזורי הספר]] בהם התיישבו העולים היה השלטון ה[[טורקיה|טורקי]] ששלט בארץ רופף ויד ה[[ערבים]] הייתה על העליונה וכך נאלצו המתיישבים להגן על עצמם.

ההגנה על היישובים הייתה פעמים רבות משולה להגנה על גבולה העתידי של [[מדינת ישראל]] ומכאן החשיבות לשמירה על כל נקודת התיישבות באותה תקופה. עדות לכך היא ההתיישבות ב[[תל חי]], שהגנתה ושמירתה למרות איומי הערבים, הביאו להכללת [[אצבע הגליל]] בתחום שטח [[המנדט הבריטי]] ובהמשך בתחומה של [[מדינת ישראל]].

עם תחילת המנדט הבריטי על ארץ ישראל קיבלה ההתיישבות היהודית חשיבות נוספת – פוליטית מדינית. התיישבות [[חומה ומגדל]], שיטת בזק להקמת יישוב מבוצר באזורי ספר, היא דוגמה למצב החדש שנוצר והצורך בהגנה.

עד קום המדינה הייתה חשיבותו של מפעל ההתיישבות הציונית בחלוציות שמשמעה השתלטות על חלקיה השונים של הארץ, זאת במסגרת [[אסטרטגיה (מדעי החברה)|אסטרטגיה]] התיישבותית. אסטרטגיה זו הייתה האופציה הטובה ביותר להשגת הישגי [[טריטוריה]].

עם קום המדינה והחלת [[ריבונות]]ה על השטח הגאוגרפי, ירדה החשיבות של האסטרטגיה ההתיישבותית, ומשימת כיבוש הטריטורייה עברה לידי הכוחות הצבאיים המוסדרים.

לאחר [[מלחמת העצמאות]] החל מסתמן מפנה בשיקולים להקמת יישובים יהודיים חדשים ועיקר תשומת הלב בנושא הייתה נתונה ליתרונות הכלכליים והחברתיים שתביא עימה ההתיישבות החדשה. למרות זאת, בשנות החמישים נותרה על כנה התפיסה המייחסת חשיבות לאחיזה בשטח פריפריאלי או באזור גבול{{הערה|שם=גאייבצ|1=גולן, א. (1997), "ההתיישבות בעשור הראשון של מדינת ישראל", בתוך: ח. יבלונקה וצ. צמרת (עורכים), '''העשור הראשון: תש"ח-תשי"ח''' (עמ' 102-8383–102), ירושלים: יד יצחק בן צבי}}.

ב-[[1949]], כשנה לאחר קום ה[[מדינה]], נחקק [[חוק שירות ביטחון]] ובו מוזגו על פי דין רעיונות ה[[התיישבות]] וה[[ביטחון לאומי|ביטחון]]. החוק שם דגש על [[התיישבות]] ביטחונית וראה בה כקו ראשון להגנת ה[[מדינה]]. ראש הממשלה [[דוד בן-גוריון]] ראה בהכשרה החקלאית שירכוש הנוער בהתיישבויות הללו שתי מטרות נעלות; האחת, צבאית והשנייה, חקלאית. בן-גוריון האמין כי על ה[[מדינה]] למלא את צבאה בתכנים [[חלוציות|חלוציים]] בוני-עם ומכאן חשיבות [[ההכשרה החקלאית]] ב[[יישוב]]ים אלו.

[[תנועות הנוער היהודיות הציוניות|תנועות הנוער החלוציות]] שפעלו ב[[היישוב|ישוב היהודי]] עוד טרם קום ה[[מדינה]] קמו מתוך צרכיו של הנוער עצמו ושייכו עצמן, כך או אחרת, להתיישבות ה[[חלוציות|חלוצית]]. רוב בוגרי התנועות, בנים ובנות גם יחד, יצאו להקים [[יישוב]]ים חלוציים ברחבי הארץ במסגרת הקרויה [[גרעין נח"ל|"גרעין"]]{{הערה|1=קורן, ד. (1997), '''הנח"ל - צבא עם ערך מוסף''', תל אביב: יד טבנקין, ע' 11}}. החל משנת [[1944]] החלו גרעיני תנועות הנוער להצטרף להכשרה המגויסת שהתקיימה באחד מקיבוצי ה[[פלמ"ח]], זאת למטרת אימונים ועבודה. בתחילת ימי [[מלחמת העצמאות]] שונתה מתכונת ההכשרה והבנים הופרדו מבנות ה[[גרעין נח"ל|גרעין]] ונשלחו לחזית. המצב החדש העלה חשש בתנועות הנוער מפני התפוררות סופית של ה[[גרעין נח"ל|גרעינים]] וחוסר יכולת לשקם את המוסד לכשתסתיים הלחימה. בתוך כל זאת הוקמה מדינת ישראל, הלחימה בחזיתות גברה וה[[פלמ"ח]], שניהל את הלחימה, לא מסוגל היה לשנות את המצב וגרר ביקורת גוברת מולו מצידן של תנועות הנוער. ה-11 ביוני [[1948]] היה יום גורלי. ביום זה אישרה [[הממשלה הזמנית]] גיוס של בני 17 לאימונים בני כחודשיים, לצורך [[עתודה (צבא)|עתודה]] במידה שיחמיר המצב בחזית. ההיענות של בני הנוער הייתה עצומה ואלו התאמנו בתחילה במחנה הצבאי שב[[כפר יונה]] ולאחר מכן ב[[בט"ר דותן|מחנה 80]] שב[[פרדס חנה]]. הנהגת תנועות הנוער חזתה בחניכיה, אותם חינכה להתיישבות וחלוציות, פונים אל הלחימה והקימה ועדת חירום שתעסוק בשמירה על שלמות הגרעינים. התנועות העלו הצעה לפיה אותם מגויסים בני 17 יתאמנו ב[[קיבוץ|קיבוצים]] ויהיו בחסות ה[[פלמ"ח]]. הצעה זו כונתה הח"ץ – הכשרה צבאית חלוצית. הבקשה הועברה לידי בן-גוריון ונותרה על שולחנו.

ראש הממשלה [[דוד בן-גוריון|בן-גוריון]] ניאות להסכים לבקשת ראשי תנועות הנוער החלוציות וכך ב-16 באוגוסט [[1948]], כשבוע לאחר בקשתם, הסכים שלא לפורר את הגרעינים וליצור עבורם מסגרות מיוחדות, שאינן קשורות לחטיבה צבאית מוגדרת, ולאפשר המשך אימונים במסגרת "נוער חלוצי לוחם" - נח"ל. במכתבו זה העניק [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] למסגרת החדשה את שמה.

ב- 12ב־12 בספטמבר 1948 פרסם ה[[ראש המטה הכללי|רמטכ"ל]] [[יעקב דורי]] פקודה שהוקדשה למבנה ה[[גדנ"ע]] וכלל בה פרק שנגע בהקמת ה[[נוער חלוצי לוחם|נח"ל]] בתוכו. החניכים התאמנו ב[[בט"ר דותן|מחנה 80]], אושר לנציגי תנועות הנוער לבקר את חניכיהם במחנה, סוכם עם היישובים על שהיית הנח"לאים בהם ונקבעו כללים לאימון הנח"לאים ועבודתם, כללי משמעת ופעילות חברתית. הנח"ל החל משתלב כחיל לוחם במבצעים צבאיים שונים והוקם [[אגף הנוער והנח"ל]] ב[[משרד הביטחון]] כדי לקשר בין תנועות הנוער לבין הצבא ובין הנח"ל לתנועת ההתיישבות.

בתום [[מלחמת השחרור]] היה צורך בפתרון שלוש בעיות ביטחוניות במדינה הצעירה. האחת, הפרצות הרבות בגבול עם מדינות ערב, בעיקר בגזרה ה[[ירדן|ירדנית]] וה[[מצרים|מצרית]] דלות היישובים היהודיים. מצב זה חייב התיישבות מהירה בשטחים אלו. השנייה, הייתה האיום המצרי שהמשיך והתעצם והשלישית, בעיות הביטחון שנותרו לאחר הסכמי שביתת הנשק ב[[אזור מפורז|אזורים המפורזים]] ברחבי הארץ, כדוגמת [[לטרון]], [[ירושלים]], [[הכנרת]] ו[[החולה]]. לכל הבעיות נדרשו פתרונות וחלקן קיבלו מענה על ידי התיישבות{{הערה|1=קורן, ד. (1997), '''הנח"ל - צבא עם ערך מוסף''', תל אביב: יד טבנקין, עמ' 9-8}}.

מערכת הביטחון התייחסה ליישובי הספר כ"חגורת הביטחון של המדינה" וגרעיני ההתיישבות האזרחיים לא הספיקו לשם כך. הצורך הביטחוני הביא לרעיון הקמת יישובים בידי חיילים, עוד בזמן שירותם. החיילים שיועדו להקמת היישובים הצבאיים היו חיילים בודדים, שלא התגייסו במסגרת גרעינים התיישבותיים, וחיילי נח"ל בשנת שירותם השנייה, בעלי ניסיון וותק בתחום ההתיישבות{{הערה|שם=seven|1=קורן, ד. (1997), '''הנח"ל - צבא עם ערך מוסף''', תל אביב: יד טבנקין, ע' 72}}. בחינת הסיבות שהביאו לקבלת ההחלטה על הקמת ההיאחזויות מלמדת שהיה צורך מיידי בהקמת יישובים באותם אזורים בעלי חשיבות מדינית-ביטחונית.

כ- 350כ־350 חיילים, בנים ובנות, היו באותן מחלקות נח"לאים בודדים, והיו מחויבים לשרת בנח"ל שנת הכשרה חקלאית מתוקף חוק שירות הביטחון. בשלב זה עמדה הסוגיה איפה ואיך ימשיכו את שירותם כאשר לא עמדו להם משקים מיועדים. [[משה נצר]], מפקד חיל הנח"ל, תמך ברעיון החדש והמסגרת שנוצרה כונתה היאחזות{{הערה|1=דואר, י. (1992), '''לנו המגל הוא החרב''', תל אביב: יד טבנקין, עמ' 20-19}}.

מחלקת ההתיישבות קבעה כי תכנון היישובים יהיה קיבוצי ועבור 120 משפחות ביישוב. כל [[חווה חקלאית|חווה]] תכלול בראשית דרכה 120 נחל"אים ותהיה נתונה לפיקוד צבאי ולחברי ההיאחזות יהיו כל הזכויות של חיילי הנח"ל, בני גרעיני ההתיישבות, שנמצאים בהכשרה חקלאית{{הערה|1=דואר, י. (1992), '''לנו המגל הוא החרב''', תל אביב: יד טבנקין, ע' 22}}.

בשלבי גיוס המתנדבים להיאחזויות מבין אותם חיילים "בודדים" בנח"ל נחתמה "חוקת משטר ונוהג בהיאחזויות" שהייתה מעין תקנון שמבהיר במדויק את אורח החיים במסגרת החדשה החל מלבוש בימי חול ובשבתות וחגים, דרך יחסי ההיאחזות עם התנועות ההתיישבותיות ועד לפעילות הצבאית{{הערה|1=דואר, י. (1992), '''לנו המגל הוא החרב''', תל אביב: יד טבנקין, עמ' 24-23}}.

המוסדות שהיו אחראים להיאחזויות היו: [[מחלקת ההתיישבות]], [[המרכז החקלאי]], [[המטה הכללי|המטכ"ל]], [[פיקוד הנח"ל]], [[אגף הנוער והנח"ל]] ב[[משרד הביטחון]], [[הזרמים ההתיישבותיים]] ו[[תנועות הנוער]].

בעיה נוספת שעמדה במוקד החיכוך הייתה עצם יוזמת הקמת ההיאחזות. נשאלה השאלה מי אחראי לקבלת ההחלטה על הקמת היאחזות חדשה. היוזמה הגיעה לעיתים מצד מחלקת ההתיישבות, כאשר תוכנן להקים יישוב ישראלי בנקודה מסוימת אך לא היו לכך תנאים אזרחיים. גם המטכ"ל היה יכול ליזום הקמת היאחזות כמענה לפרצה ביטחונית באזורי גבולות וגם הממשלה יכולה הייתה לדרוש זאת בהתאם לצרכיה המדיניים.

בפועל, מאחר שהחיילים שאיישו את ההיאחזויות היו במהלך שירותם הצבאי הסדיר, התנועה ההתיישבותית כמעט ולא לקחה חלק בקבלת ההחלטות על הקמת היאחזויות בשלב ראשון. במהלך השנים, ועד ל[[מלחמת ששת הימים]], הוחלט על הקמת היאחזויות במטכ"ל, זאת בדיון משותף עם שאר הגופים הרלוונטיים. לאחר כיבוש [[יהודה והשומרון וחבל עזה]] ב[[מלחמת ששת הימים]], הוקמה ועדת שרים בעניין ההיאחזויות והיא שהייתה בעלת סמכות ההחלטה בעניין.

עוד בעיה שעמדה על הפרק הייתה שאלת מיקומה של ההיאחזות החדשה שתקום. ההחלטה על המיקום התקבלה בשיתוף פעולה של המטכ"ל והגופים ההתיישבותיים, אך גם כאן נתגלו מחלוקות עם הזמן. דוגמה טובה לכך היא ההיאחזות [[גרופית]] שנקבעה, משיקולים צבאיים, בראש גבעה ולא במישור החקלאי שנשתרע תחתיה.

חיילים בודדים בלבד הקימו במסגרת הנח"ל מאז שנת [[1950]] שלוש היאחזויות ראשונות:

ב- 25ב־25 ביולי 1951 הוקמה "נחלאים א" מול העיר [[עזה]] (לימים תקרא "נחל עוז")

ב- 13ב־13 באוגוסט 1951 הוקמו "נחלאים ב", היא [[גונן]], ו"נחלאים ג" היא [[יטבתה]].

ואכן, החיילים הבודדים ששירתו בהיאחזויות אלו הוחלפו בהמשך בידי גרעיני תנועות הנוער והם שאיישו אותן בהמשך הדרך. אזרחים החלו מופיעים בהיאחזויות ימים ספורים לאחר הקמתן, כתמיכה מצד היישוב. הקשר של ההיאחזות אל מפקדת הגדוד נעשה באמצעות ישיבות שבועיות והמסגרת החדשה הביאה סיפוק רב למפקדת החטיבה ולאגף הנוער והנח"ל. לא פעם התעוררו ניגודים בין צורכי המשק לצורכי ה[[צבא]] ובעיות מסוג זה הובאו לדיון ב[[וועדה לתיאום המפעלים החקלאיים של פיקוד הנח"ל]]{{הערה|1=קורן, ד. (1997), '''הנח"ל - צבא עם ערך מוסף''', תל אביב: יד טבנקין, ע' 76-73}}.

במקביל להקמת ההיאחזויות הוקמו בידי נח"לאים בשירות חובה, בתמיכת [[הסוכנות היהודית]], שלושה יישובים אזרחיים: [[שעלבים]] (בידי גרעיני תנועת '[[עזרא (תנועת נוער)|עזרא]]'), [[קיבוץ]] [[כפר עזה]] (על ידי גרעיני עולים מ[[מצרים]] ו[[טנג'יר]]) ומושב [[ניצני עוז]]' (על ידי גרעין מושבי מ[[כפר ויתקין]]).

יתרה מכך, עוד טרם הוחלט רשמית על הקמת ההיאחזויות ב- ב־[[1951]], הקימו גרעיני הנח"ל במהלך [[1950]]-[[1949]] את היישובים האזרחיים [[תל קציר]] ו[[האון]], את [[ראש הנקרה]], את [[צור מעון]] שבנגב, ואת קיבוץ [[צאלים]].

האחריות על ההיאחזויות הוטלה הן על [[אגף הנוער והנח"ל]] ב[[משרד הביטחון]] והן על [[פיקוד הנח"ל]] וכבר בראשית הדרך הקימו הגופים ועדה משותפת שקבעה תפקידים ונוהלי עבודה בהיאחזויות. בנוסף נקבע כי על הוועדה יוטלו תפקידים כדוגמת ביקורים בהיאחזויות ותיאומי תוכניות הפעולה של המשק. צורת העבודה שקבעה הוועדה נותרה בתוקף במהלך השנים והיא הייתה הגוף המנהל את החיים השוטפים בהיאחזויות הנח"ל{{הערה|1=דואר, י. (1992), '''לנו המגל הוא החרב''', תל אביב: יד טבנקין, עמ' 35-33}}.

כל המדריכים האזרחיים בהיאחזות היו חברי המשק וכך גם באשר לרוב המפקדים הצבאיים בה והסוגיה העיקרית שעמדה על הפרק בחפיפה בין בעלי התפקידים בהיאחזות הייתה בעניין הסמכות. אחת השאלות שנשאלו פעמים רבות בעניין זה עסקה בסוגיה היכן עובר הגבול בין בעיות משקיות לצבאיות, ולצורך העניין, למשל, האם עבודה חקלאית מבטלת חופשה צבאית?

ההליך שנקבע הגדיר כי בידי [[מפקד (תפקיד)|מפקד]] ההיאחזות יינתנו סמכויות בעלות היקף חריג והוא שיהיה בעל המילה והפוסק הסופי בשאלות פנימיות של היישוב. על מנת ליצור תקנון מסוים גובש קובץ של פקודות קבע להיאחזויות, תקנון המגדיר היטב את סמכויות הצוות האזרחי והצבאי. בין ההוראות בקובץ הייתה ההנחיה שקבעה כי הוראות הצוות האזרחי משולות לפקודה צבאית ובנוסף נקבעו נהלים לדיונים משותפים, פגישות שבועיות של כלל הצוות בהיאחזות ומפגשים חייליים.

על מנת לספק הכשרה חברתית-התיישבותית הוחלט לשתף את חברי הגרעין בניהול היישוב, לצד מעמדו כמתקן צבאי, כאשר מידת העצמאות שהוענקה לחיילים תלויה הייתה באופיו של המפקד. לצד כל אלו נקבעו ונבחרו בהיאחזויות ועדות תרבותיות וחברתיות שונות ומזכירות היאחזות שריכזה את הפעילות האזרחית הכוללת בה ונוצר הווי חברתי שהיה לשם דבר{{הערה|1=דואר, י. (1992), '''לנו המגל הוא החרב''', תל אביב: יד טבנקין, עמ' 37-35}}.

הגל הראשון של הקמת ההיאחזויות היה, אם כן, בשנים 1950-5252–1950 וההחלטה על הקמתן הייתה מונעת משיקולים ביטחוניים ברובה. הגל השני החל בינואר [[1953]] עם הקמתה של [[עין גדי (קיבוץ)|עין גדי]], וכך במשך פחות משנה עלו על הקרקע שמונה היאחזויות חדשות. באותה שנה הוקמו היאחזויות גם ב[[הגליל התחתון|גליל התחתון]], במבצע "ייהוד הגליל". הגליל, שהיה דל מיישובים ותושבים יהודיים, היה לאחר מיעדי ההתיישבות של המדינה ונותר כזה כאשר מידי כמה שנים הוקמו היאחזויות חדשות, במטרה ליישב [[מובלעת]] זו או אחרת.

[[חבל לכיש]] היה אף הוא יעד להתיישבות ביטחונית. ראש הממשלה, [[דוד בן-גוריון]], הגה רעיון של התיישבות אזורית, במסגרתה יוקמו כעשרים יישובים, אוטונומיים אך קשורים זה לזה באופן מערכתי. חבל לכיש, שהיה בלתי מיושב ושימש כפירצה עבור מסתננים מ[[ירדן]], נבחר כאזור ההתיישבות והוקמו בו שישה עשר יישובים בין השנים 1954-5555–1954, מהם כמה היאחזויות נח"ל שמוקמו ממש בסמוך לגבול הירדני.

הסכמי שביתת הנשק מ[[מלחמת העצמאות]] קבעו כי אזור [[ניצנה]] וגבול [[רצועת עזה]] יהיו מפורזים מכוחות צבא. ב- ב־[[1955]] השתלט צבא [[מצרים]] על השטח המפורז של ניצנה, גברו פעולות האיבה באזור ובישראל נתקבלה החלטה להקים יישובים בשטח זה. על הקרקע באזור המפורז של ניצנה עלו חמש היאחזויות חדשות.

גם כיבוש [[חצי האי סיני]] ורצועת עזה ב[[מלחמת סיני]] הביאו לתוכניות יישוב חדשות. בסיני הוקמו היאחזויות נח"ל וכך גם ברצועת עזה עצמה. לאחר הנסיגה ב-1956 מחצי האי סיני, בלחץ [[ארצות הברית]] ו[[ברית המועצות]], נותרו על תילן אותן היאחזויות שהוקמו ברצועת עזה.

החל מ- מ־[[1961]] הקים הנח"ל היאחזויות במסגרת תוכנית ההתיישבות של [[הקרן הקיימת לישראל]] והקרן היא שהייתה אחראית מעתה להחלטה על עיתוי הקמת היאחזויות ומיקומן. מינהל פיתוח הקרקע בקק"ל הגה ב- ב־[[1963]] את תוכנית "מצודות הספר", תוכנית הקמת יישובים קטנים, מעין מצודות, לאורך הגבולות ואזורי הספר. התוכנית אושרה ועד 1966 הוקמו שש היאחזויות נח"ל חדשות, במימון הקק"ל ובטיפולה.

מ- מ־[[1949]] ועד [[מלחמת ששת הימים]] ביוני [[1967]] הקים הנח"ל שלושים וחמש היאחזויות חדשות, לצד שיקום ותגבור יישובים אזרחיים{{הערה|1=דואר, י. (1992), '''לנו המגל הוא החרב''', תל אביב: יד טבנקין, עמ' 55-40}}.

בשנות ה-70 הוחלט להציב בראש סדר העדיפויות הלאומי את יישוב אותם אזורים כבושים שהיו דלים באוכלוסייה יהודית ורבים מהיישובים שננטעו החלו את דרכם כהיאחזויות נח"ל שהכשירו את הקרקע לשלב האזרוח וביסוס מעמדו של היישוב החדש. בניית היישובים החוקיים החדשים הייתה מפעל אדיר של [[משרד השיכון]] שעיקר פועלו היה בבניית המבנים ועבודת הכשרת השטח. המשרד תיאם את פעולותיו עם צה"ל, הקרן הקיימת לישראל, ההסתדרות הציונית והתנועות המיישבות{{הערה|שם=bir|1=ביר, א. (1981), '''ההתיישבות''', ירושלים: דפוס אלי, עמ' 24-6}}.

כך, ההתיישבות שלאחר מלחמת ששת הימים הייתה התיישבות מכוונת שהצביעה על מגמותיה של מדינת ישראל ביחס לגבולותיה הביטחוניים{{הערה|1=אדמוני, י. (1992), '''עשור של שיקול דעת''', ת"א: הוצאת יד טבנקין, עמ' 19-18}}.

ברמת הגולן הוקמו במהירות יישובים אזרחיים לצד היאחזויות נח"ל ומאחזים צבאיים. רוב היאחזויות הנח"ל אוזרחו לימים והפכו לנקודות פורחות ברמה. ברצועת עזה הוקמו היאחזויות, כדוגמת [[נצרים]], [[מורג]] ו[[כפר דרום]], שהיו בבחינת מחנה צבאי אך תפקדו כיישוב נח"ל לכל דבר, אם בגידול ירק או בפיתוחים חקלאיים שונים. בסיני הוקמו יישובים מעטים ובודדים, שהיו פזורים לאורך חופיו של חצי האי{{הערה|שם=bir}}.

ב- ב־[[1953]] החלו קיצוצים בתקציב [[משרד הביטחון]] ועימם מגמה לקיצוץ בתקציבי ההיאחזויות. עמדת הצבא בעניין זה הייתה כי יש לאזרח או לבטל את ההיאחזויות וכך פנה צה"ל למפקדת הנח"ל ודרש להקטין את ההיאחזויות ב[[הגליל|גליל ההררי]] ולאזרח אותן במהירות. בהמשך הפכה הפקודה לגורפת במובן הארצי וצה"ל דרש פינוי של מספר היאחזויות, צמצום כוחות בחלקן ואיזרוח מרביתן{{הערה|1=קורן, ד. (1997), '''הנח"ל - צבא עם ערך מוסף''', תל אביב: יד טבנקין, ע' 77}}.

למרות כל האמור, ב- ב־[[1955]] עלו על הקרקע עוד שלוש היאחזויות ב[[חבל לכיש]], שוב מטעמי ביטחון ושאיפה לסגור פרצות באזור [[הר חברון]] שאל מול גבול [[ירדן]]. שלוש ההיאחזויות היו: [[לכיש (מושב)|לכיש]], [[אמציה]] ו[[נחושה]]{{הערה|1=קורן, ד. (1997), '''הנח"ל - צבא עם ערך מוסף''', תל אביב: יד טבנקין, עמ' 78-77}}.

שלהי [[1955]] ושנת [[1956]] הביאו עימן היאחזויות נוספות מול [[מצרים]] ו[[עזה]]. כל אותן היאחזויות, פרט ל[[כרם שלום]] שברבות הימים הפכה ליישוב קבע, פורקו לאחר [[מבצע קדש]], ב- ב־[[1956]], זאת מחוסר כוח אדם ותקציבים.

צעד ראשון בדרך לאזרוח המיוחל היה החלטה של המוסדות המיישבים ומערכת הביטחון כי אכן מוכנה ההיאחזות לקראת השלב הבא.

עם קבלת ההחלטה העקרונית בדבר האזרוח, החל החיפוש אחר זרם התיישבותי שייקח את היישוב החדש תחת אחריותו וכאן נכנסו לתמונה גורמים התיישבותיים כדוגמת [[מחלקת ההתיישבות של הסוכנות]] ו[[המרכז החקלאי]]. בהקשר זה חשוב לציין כי ישנן היאחזויות שכבר ברגע הקמתן ידוע היה מראש כי יהפכו לאזרחיות ואו אז היו מעורבים גורמים אלו מלכתחילה בחיי המשק ונציגי גרעיני התנועות נכחו בו תמידית.

בשנים הראשונות לאחר קום [[מדינת ישראל]] הייתה ההתיישבות המתוכננת למוקד עשייה לאומית עיקרי. לאחר [[מלחמת העצמאות]] נוספו לישראל שטחים רחבים ויותר לא סבל [[העם היהודי]] ממחסור בקרקעות. ההרחבה בגודלה של המדינה הביאה גם לצורך ביטחוני דחוף ליישוב השטחים וכך בא לכדי ביטוי תפקיד היאחזויות הנח"ל במשימה. הקמת ההתיישבות בשטחי הארץ הייתה מעין קביעת עובדה בשטח באשר לעצם קיומה של המדינה. ראש הממשלה, [[דוד בן-גוריון]], ראה בחיילי צה"ל ככוח המסוגל להקים יישובים ולהחזיקם ובכך להביא לתמורה הן ביישוב היהודי והן בפיתוחה של חקלאות הארץ{{הערה|1=גלעדי, ד. ושוורץ, מ. (2001), '''ישראל בעשור האחרון, יחידה 3''', תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 40-11}}.

בעשור הראשון למדינת ישראל שיעור היאחזויות הנח"ל בקרב היישובים החדשים שקמו היה מזערי, אך חשיבותו הייתה דווקא בשימור האתוס ההתיישבותי כחלק ממערכת הביטחון ומרכיבי העוצמה של היישוב היהודי בישראל, יותר מאשר במעשה ההתיישבותי עצמו{{הערה|1שם=גולן, א. (1997), "ההתיישבות בעשור הראשון של מדינת ישראל", בתוך: ח. יבלונקה וצ. צמרת (עורכים), '''העשור הראשון: תש"ח-תשי"ח''' (עמ' 102-83), ירושלים: יד יצחק בן צביגאייבצ}} .

במרץ [[2006]] פנתה [[החברה להגנת הטבע]] ל[[בג"ץ]] בעתירה כנגד המדינה בגין האמצעים, שנטענו על ידיה כלא כשרים, שננקטו לאיזרוח היאחזות הנח"ל בעירון. על מנת לפתור את הסוגיה תיכננה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז [[חיפה]] את הקמת שכונה חדשה בשולי היישוב חריש למען המתיישבים. למרות זאת, ב-3/2/2008 החליטה [[ממשלת ישראל]] על אזרוח ההיאחזות, זאת חרף העובדה שהנושא טרם נפתר בבג"ץ{{הערה|שם=וולף|{{NFC|איציק וולף|הממשלה: היאחזות עירון תאוזרח; החברה להגנת הטבע: מדובר במחטף|153274|3 בפברואר 2008}}}}{{הערה|שם=בטון}}. החברה להגנת הטבע טענה כי מדובר במחטף ממשלתי וכי היישוב ממוקם בשטח איכותי מבחינת נוף ואקולוגיה, שטח שמיועד להיות טבעי ומוגן, בפיתוחי חקלאות ויער{{הערה|שם=וולף}}.

{|align="center" class="toccolours mw-collapsible mw-collapsed" width="90%"

| [[לכיש (מושב)|לכיש]] || 8/6/1955 || המורדות המערביים של [[הר חברון]], דרום-מזרחית ל[[קריית גת]] || מבצע התיישבות ב[[חבל לכיש]] || אוזרחה ב-1956 כ[[מושב]] עובדים

| [[עין יהב]] || 23/11/1959 || כביש [[סדום]]-[[אילת]], כ- 127כ־127 ק"מ צפונית ל[[אילת]] || יצירת רצף התיישבותי ב[[הערבה|ערבה]] || אוזרחה ב-1962 כ[[מושב]] עובדים של [[תנועת המושבים]]

(על פי סדר הא"ב){{הערה|1=דואר, י. (1989), '''ספר גרעיני הנח"ל''', ת"א: יד טבנקין, עמ' 235-224224–235 }}

{|align="center" class="toccolours mw-collapsible mw-collapsed" width="90%"

| [[בית הערבה]] || 1980 || צפון [[ים המלח]], נפת [[יריחו]] || יישוב אזור [[יריחו]] || אוזרחה ב-1986 וכעבור כ- 15כ־15 שנה הועתקה מספר קילומטרים צפונה.

|-

|-

|-

| [[מורג]] || 1972 || דרום [[רצועת עזה]] || יישוב [[רצועת עזה]] || אוזרחה ב-1983 כ[[מושב]] עובדים דתי וב- 2005וב־2005 פונתה במסגרת [[תוכנית ההתנתקות]]

| [[קלע אלון]] (קלע) || 1981 || צפון [[רמת הגולן]] || יישוב [[רמת הגולן]] || אוזרחה ב-1984 כ[[קיבוץ]]. בהמשך ננטשה וב- 1991וב־1991 הוקם במקום [[יישוב קהילתי]]

* נאור, מ. ורוטנברג, מ. (1962), '''תנועות הנוער בישראל ובעולם''', תל אביב: [[הוצאת עמיחי]].