גן העדן האבוד – הבדלי גרסאות

בחציה השני של המאה העשרים, עברה ההבנה הביקורתית של האפוס למוקד [[פילוסופיה|פילוסופי]] ו[[פוליטיקה|פוליטי]] יותר. במקום התפיסה ה[[רומנטיקה|רומנטית]] של השטן כ[[גיבור]]כגיבור היצירה, מקובל שהשטן מוצג בתחילה כגיבור קלאסי אך לאחר מכן דמותו מופחתת עד שהוא רק [[נחש]] לוחך עפר, שאינו מסוגל לשלוט אפילו בגופו-הוא. את הזווית הפוליטית אפשר לראות בחיכוך הבסיסי בין האופן ה[[שמרנות|שמרני]] ו[[היררכיה|ההיררכי]] שבו השטן תופס את היקום, וה"דרך החדשה" של האל ובנו כפי שהיא מוצגת בספר ג'. במלים אחרות, המגמה העיקרית של היצירה היא לא הרשעות או הגבורה של השטן, אלא המתח בין ההיררכיה של "הברית הישנה" (המשתקפת בשטן ואף במלאכים גבריאל ורפאל) והמהפכנים של "הברית החדשה" (בן האל, אדם וחוה) שמייצגים מערכת חדשה של ארגון אוניברסלי שאינו מבוסס על מסורת, תקדים ונוהג אלא על הסכמה מודעת ושלמה לאמונה מצד אחד, ועל תפקיד שמתקבל בשל יכולת ואחריות מצד שני. מגמה זו עושה שימוש רב ביצירות האחרות של מילטון ובביוגרפיה שלו, כמהפכן אנגלי ומבקר חברתי.