מצרים העתיקה – הבדלי גרסאות

האלמנטים האדריכליים ששימשו במערך הקבורה של [[דחשור]], כולל בנייה של גגות מאבנים עצומות שנתמכות בידי הקירות החיצוניים ו[[עמוד]]ים צפופים, המשיכו להיות בשימוש במשך רוב ההיסטוריה של התרבות המצרית הקדומה. גם סגנונות קישוט שקיימים כבר בממלכה הישנה, כמו מוטיב הפפירוס וה[[לוטוס]], מהווים מוטיב חוזר בכל האדריכלות המצרית לאחר מכן.

 

 

המקדשים המצריים העתיקים ביותר שהשתמרו, מהממלכה הישנה, הם אולמות יחידים, בעלי גגות אבן הנתמכים בעמודים. המקדשים המשויכים לפירמידות בגיזה הם דוגמאות לסוג מוקדם זה של מקדש. בתקופת השושלת החמישית, הפרעונים פיתחו את [[מקדש השמש]], שמוקדו היה ב[[אובליסק]] הידוע כ"אבן הבנבן". סביב אבן הבנבן ומבנים אחרים במקדש היה קיר חיצוני, והם חוברו לנילוס דרך שביל מרוצף ומוגבה שבסופו "[[מקדש העמק|מקדש עמק]]". בממלכה החדשה, אדריכלים הוסיפו את ה'[[פילון (אדריכלות)|פילון]]', החצר החיצונית, ואולם סגור עם עמודים, המכונה '[[היפוסטיל]]', לפני המבנה הפנימי של המקדש. מכיוון שלאנשים הפשוטים לא הותר להיכנס אל מעבר לאולם הכניסה הפתוח, האלוהות שהתגוררה באולם הפנימי הייתה מרוחקת מהעולם החיצוני. סוג זה של מקדש שימש עד לתקופה ה[[בית תלמי|תלמאית]] והרומית.