התעמולה הישראלית – הבדלי גרסאות

עיקר פעילות ההסברה הישראלית היא פעילות להצדקת [[זכות הקיום]] שלה (אליה מתנגדים גופים ואנשים שונים), את מדיניות ה[[מלחמה בטרור]] שלה ואת מדיניותה כלפי [[פלסטינים]], שזוכה לביקורת ב[[תקשורת המונים|תקשורת הבינלאומית]] ועל ידי [[ארגון זכויות אדם|ארגוני זכויות אדם]].

המתקפה על הלגיטימיות של ישראל באה בעבר בעיקר מ[[מדינות ערב]], אך מאז שנות ה-[[2000]] גם מהתקפות של ארגוני [[שמאל רדיקלי]] המשתמשים ב[[רטוריקה]] של [[זכויות אדם]], [[פוסט-מודרניזם]] ו[[קוסמופוליטיות]] כדי לשלול את זכות קיומה של ישראל ולהציג את קיומה כמדינת [[אפרטהייד]] או כחטא [[קולוניאליזם|קולוניאליסטי]] שיש לתקן על ידי ביטול מדינת ישראל לטובת [[מדינה דו-לאומית]] או [[מדינת כל אזרחיה]] לצד [[מדינה פלסטינית]]. תעמולה זו מציגה את ישראל כמדינה אלימה, [[כיבוש|כובשת]] ומנשלת, הפוגעת ללא הצדקה ב[[פלסטינים]]. נטען שלעיתים קרובות היא מבוססת על [[שקר]]ים, סילופי מידע והגזמות על תקריות שאירעו במסגרת [[הסכסוך הישראלי-ערבי]].

מאז [[שנות ה-2000]], מטרת ההסברה ה[[ישראל]]ית היא בראש ובראשונה להילחם בתעמולה האנטי-הישראלית ובדה-לגיטימציה כנגד זכותה להתקיים. לשם כך מציגה ההסברה הישראלית מידע על השתלשלות האירועים ההיסטורית ופעולות [[טרור]] מהם סובלים תושבי ישראל, שנטען שהתקשורת וארגוני זכויות האדם מתעלמים מהם.

מראשית הקמתה באמצע [[המאה ה-20]], שרויה [[ישראל]] במצב מדיני-צבאי מיוחד במינו, ולפיכך מאמצי ההסברה שלה התרכזו בסיבות להקמתה ולהצדקת עצם קיומה. כמדינה [[דמוקרטיה|דמוקרטית]], המוקפת אויבים שמשטרם לרוב הוא [[טוטליטריזם|טוטליטרי]], הוכרז בה, מאז מלחמת העצמאות [[מצב חירום (ישראל)|מצב חירום]] באופן תמידי שנטה להתלקח, אחת לכמה שנים, לכדי מלחמה. לאור תוקפנותה של ה[[תעמולה]] ה[[מדינות ערב|ערבית]], מצב זה שנמשך מאז ועד היום, חייב את ישראל להמשיך ולהשיג אהדה בינלאומית.{{הערה|שם=Aarot2005|[[משה יגר]] (2005) [http://www.acpr.org.il/pp/pp160-myegar-H.pdf '''הערות על שירות החוץ של ישראל'''], שערי תקוה: מרכז אריאלי למחקרי מדיניות}}{{הערה|1=נווה, ד.(1995).'''הסברה ממשלתית: אפשר גם אחרת'''. מרכז שלם, מכון למדיניות לאומית}}

כבר מראשית [[הקמת המדינה]], חשיבות ההסברה ככלי למדיניות ולדיפלומטיה מודרנית, הובהרה למקבלי ההחלטות במציאות הקיומית הסבוכה.{{הערה|שם=Toldotia1986|יגר, מ.(1986).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.}} [[משה שרת]], [[משרד החוץ|שר החוץ]], פעל במסגרת ה[[ממשלה זמנית|ממשלה הזמנית]], לייסד שירות מודיעין ממשלתי, שיהווה לשכת הסברה משותפת ל[[משרד ראש הממשלה|משרדו של ראש הממשלה]], [[דוד בן-גוריון]].{{הערה|שם=Aarot2005}} שרת, שהכיר בחשיבות ההסברה מתקופת כהונתו כראש [[המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית]], חילק את שירות המודיעין לאחריות על [[עיתונות]] הפנים ולעיתונות חוץ, ובראשו עמד [[סגן-אלוף]], [[משה פרלמן]]. סגנו, [[אברהם היימן]], נתמנה מתוך מחלקת ההסברה של [[הסוכנות היהודית]], עמה נרקם שיתוף פעולה. גוף הסברה נוסף בשם לשכת הקשר לעיתונות הוקם ב[[המטה הכללי של צה"ל|מטה הכללי של צה"ל]] תחת [[משרד הביטחון]].

הקמת גופים אלה בתווך של [[מלחמת העצמאות]], הובילה לכך שלא נתגבשו דפוסים ונוהלי עבודה מוגדרים עבור שירותי ההסברה.{{הערה|שם=Aarot2005}} רוב העוסקים בנושא לא היו בעלי הכשרה מקצועית מתאימה, ו[[היררכיה|סמכויות הממונים]] לא הוגדרו מראש. התנהלו כפילויות בין שני הגופים הללו, ולא נעשתה חשיבה מעמיקה לטובת ארגונם של יחידות ההסברה השונות.

עם סיום הקרבות, נעשה ניסיון לארגן את שירותי ההסברה תחת [[משרד ראש הממשלה]], שלפי עמדתו של דוד בן-גוריון זה היה מקומם.{{הערה|שם=Aarot2005}} במשרד, הוקמו "שירותי ההסברה (מודיעין)" אשר נחלקו לשש יחידות משנה: עיתונות פנים, עיתונות חוץ, [[רשות השידור|שירות השידור]], מכון לחקר [[דעת קהל|דעת הקהל]], אגף ל[[יחסי ציבור]] של [[משרד הביטחון]], ויחידת הקשר לעיתונות של [[צה"ל]]. בראש שירותים אלה עמד [[גרשון אגרון]], מייסדו של ה[[ג'רוזלם פוסט|פלסטין פוסט]] ועורכו הראשון. משנת [[1950]] עד [[1967]] עברו שירותי ההסברה הללו גלגולים ארגוניים. שירותי המודיעין התחלקו לשלוש מחלקות{{הערה|שם=Aarot2005}} :

# '''לשכת עיתונות חוץ''' - תפקידה היה לספק ל[[כתב (מקצוע)|כתבי]] החוץ מידע עדכני אודות פעילות הממשלה. ב-1 בינואר [[1952]] אוחדה הלשכה עם [[לשכת העיתונות הממשלתית]].{{הערה|שם=Aarot2005}}

# ''' [[רשות השידור|שירות השידור]]''' - מילא תפקיד חשוב בהסברת החוץ של [[ישראל]] על ידי שידוריו בשפות זרות בישראל עצמה, ל[[מדינות ערב]] ולמדינות מעבר לים באמצעות "[[קול ציון לגולה]]". שידורים אלה זכו להערכה ולאמון רב בקרב המאזינים ב[[מדינות ערב]] בגלל מהימנותם והמידע הרב שהיה להן על הנעשה במדינות ערב, משום שפנו בין היתר לקהל זה. באמצע [[שנות ה-60|שנות השישים]] הפך השירות ל[[תאגיד]].{{הערה|שם=Aarot2005}}

למחלקות אלו נוספה '''מחלקה להסברת פנים''', שתפקידה היה להביא את בעיות ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] ופעולותיה לידיעת אזרחי [[מדינת ישראל|המדינה]].{{הערה|שם=Aarot2005}} שמה של מחלקה זו שונה ל"מנהל ההסברה" ב- ב־[[1954]], וב- וב־[[1955]] הועברה לידי ה[[שר ללא תיק]] [[זלמן ארן]], כאשר שלוש המחלקות האחרות נותרו באחריות [[משרד ראש הממשלה]]. כאשר מונה ארן ל[[משרד החינוך|שר החינוך]], הוא העביר את מנהל ההסברה למשרד החינוך, ושם המנהל שונה ל[[מרכז ההסברה]]. המרכז סייע להסברת חוץ על ידי עריכה, הוצאה לאור והפצה של עלונים, חוברות, ספרים וכרזות. המחלקה לפרסומים של המרכז השתתפה עם משרדי הממשלה האחרים בהוצאה לאור של חומרי הסברה בכתב ובהפצתם לאזרחי ישראל. המחלקה ל[[סרט קולנוע|סרטים]] של המרכז, הפיקה [[דוקומנטורה|סרטים דוקומנטאריים]] קצרים להסברה בישראל ובחוץ לארץ. המחלקה גם עסקה בפיקוח [[אומנות]]י וניהול [[משא ומתן]] להפצת סרטי המרכז בחוץ לארץ.{{הערה|שם=Aarot2005}}

ב[[משרד החוץ]], נחשבה עבודת ההסברה בשנותיה הראשונות של ה[[מדינת ישראל|מדינה]], כחלק מתפקידי המחלקה המדינית.{{הערה|שם=Aarot2005}} בהמשך הוקמה מחלקת הסברה נפרדת, שמנהלה נכפף במישרין למנהל הכללי של [[משרד החוץ]]. המחלקה, חולקה למדורים אחדים ותיאמה את עבודתם של נספחי ההסברה והעיתונות בשגרירויות ישראל בחוץ לארץ, וכן קבעה את מסגרת הפעולות, התקציב והתכנים של עבודתם של שלשה מרכזי אינפורמציה בחוץ לארץ: ב[[ניו יורק]] - ל[[אמריקה הצפונית]], ב[[בואנוס איירס]] - ל[[אמריקה הדרומית]] וב[[פריז]] - לארצות דוברות [[צרפתית]] ב[[אירופה]] וב[[אפריקה]].

דוברי משרדי ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] השונים היוו זרוע הסברתית בכך שקיימו מגע שוטף עם ה[[עיתונות בישראל|עיתונות הישראלית]] ועם נציגי העיתונות הזרה בכל הנוגע לפעילות משרדיהם ושריהם.{{הערה|שם=Aarot2005}} הם עשו זאת על ידי [[פרסום]] הודעות בכתב, קשר בעל פה, קיום מסיבות עיתונאים, ועריכת סיורים. דוברי המשרדים שעסקו בענייני הסברה היו: [[משרד החוץ|חוץ]], [[משרד הביטחון|ביטחון]] וה[[משרד האוצר|אוצר]]. ל[[משרד ראש הממשלה]], כמו גם לממשלה, לא היה דובר במרבית שנות קיום ה[[מדינת ישראל|מדינה]].

פרט לממשלת ישראל, גופים נוספים, עסקו בהסברה ה[[ישראל]]ית, נוסף על הפעילות השוטפת לקידום מטרותיהם: מחלקות העיתונות וההסברה של [[קרן היסוד]], [[הקרן הקיימת לישראל]], [[המגבית היהודית המאוחדת]], מפעל אגרות מלוה העצמאות והפיתוח ("[[הבונדס]]"), [[ההסתדרות הכללית]], [[הסוכנות היהודית]] לארץ ישראל, ארגוני [[סטודנט]]ים, מחלקות של מוסדות ישראלים להשכלה גבוהה וארגונים [[התנדבות|וולנטארים]] כ[[ההסתדרות הציונית הדסה|הדסה]] ועוד.{{הערה|שם=Aarot2005}}

פיצול גורמי ההסברה הישראלית, כפי שתואר לעיל, היה מקור לביקורת מתמדת על ידי [[מבקר המדינה]] שחשף פגמים בעבודת [[משרד החוץ]].{{הערה|דו"ח מבקר המדינה מס' 2 לשנת הכספים 1950/51, עמ' 64. בתוך:יגר, מ.(1986).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.}} אזכור ענייני ההסברה שב ועלה בדיונים ב[[הכנסת|כנסת]], בייחוד בשעות דיון על [[מדיניות החוץ של ישראל|מדיניות חוץ]]. אולם, ביקורת חריפה ושיטתית על ההסברה הישראלית, הראשונה מסוגה בישראל ובכנסת בפרט, הושמעה בעקבות תקרית [[קיביה]] בה פעל [[צה"ל]] בשטח [[ירדן]] בה נהרגו 60 אזרחי הכפר. עקב החשש ליצירת תדמית שלילית לישראל, כתוצאה מהתקרית, היה זה [[חבר הכנסת]] [[בנימין מינץ]], ממפלגת [[פועלי אגודת ישראל]], שטען לראשונה כי ערך ההסברה יקר מפז, ויש לייחס לה אותה דרגת חשיבות כמו לענייני ביטחון או הספקת מזון לאוכלוסייה.{{הערה|[[דברי הכנסת]], כרך 1, ע"ע 319-273273–319. בתוך: יגר, מ. '''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל''', 1986, ישראל, הוצאת להב}}

[[מבצע קדש]], שנערך באוקטובר [[1956]] חשף חולשות בתחום ההסברה.{{הערה|דברי הכנסת, כרך 21 ע"ע 712-713712–713. בתוך:יגר, מ.(1986).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.}} בכירים ב[[משרד החוץ]] טענו כי התקדמותו של [[צה"ל]] בשטח [[סיני]] עשויה להתקבל ברחבי העולם כהתגרות למלחמה. מתוך כך, ב-9 בינואר [[1957]] העלה ח"כ [[אריה אלטמן]], מ[[תנועת החירות]], [[הצעה לסדר היום]] על "פעולת ההסברה של הממשלה בחוץ לארץ" ובה טען כי "כמעט אין נעשית פעולת הסברה בחוץ לארץ. מה שמסבירים- מסבירים באיחור זמן, ומה שמסבירים- מסבירים רע... הצדק והמוסר לצידנו, וכיצד לא הצלחנו להוכיח לעולם כי [[מבצע קדש|מבצע סיני]] לא היה פעולה של תוקפנות אלא פעולה שבאה למנוע השמדה?" הצעה זו הדגישה את הדיון הציבורי התוסס בגין מגבלות ההסברה הישראלית.{{הערה|שם=Aarot2005}}

תגובתה של [[משרד החוץ|שרת החוץ]] דאז, [[גולדה מאיר]], הבהירה את עמדת ההסברה של משרד החוץ נוכח הביקורת שהועלתה.{{הערה|(שם, כרך 22, עמ' 1655. בתוך:יגר, מ.(1986).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.}} "המשרד מתקשה 'להסביר את ההסברה'" טענה גולדה מאיר, עקב מדיניות ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] הנעה סביב שיקוליה הביטחוניים צבאיים ומטרותיה ה[[מדיניות החוץ של ישראל|מדיניות]]-חיוניות. [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] דאז, [[דוד בן-גוריון]] אישר את גישה זו כאשר הסביר כי סודיות ה[[מבצע קדש|מבצע]] מנעה כל פעולת הסברה מוקדמת. נוסף על הנימוק של מציאותה הביטחונית של ישראל, מאיר טענה כי תקציב ההסברה, שהשפעתו על היקף הפעולה וטיבה ניכרת, הוא קבוע ומדוד מאד, וקשה לחרוג ולפעול מעבר לגבולות אותם מציב לתיחום ההסברה.{{הערה|שם=Aarot2005}}

על רקע המתיחות הקיימת בין ישראל לשכנותיה, [[פעולת סמוע|פשיטת צה"ל על הכפר א-סמוע]] שמדרום ל[[חברון]], ב-13 בנובמבר [[1966]], העלתה ביקורת ב[[הכנסת|כנסת]]. בדיונים נטען כי האמצעים אינם מספיקים מבחינה הסברתית והיעדר התיאום בין כל הגורמים ההסברתיים בולט וניכר. ביקורות אלה, עודדו את מינויו של [[ישראל גלילי]], באותה שנה, כאחראי על שירותי ההסברה ב[[משרד ראש הממשלה]] מטעם [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] דאז, [[לוי אשכול]].{{הערה|שם=Toldotia1986}} [[ישראל גלילי|גלילי]], היה מבכירי [[ההגנה]], ומראשי סיעת ה[[המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת|מערך]]. עם הצטרפותו כבכיר במפלגת ה[[קואליציה]] ל[[ממשלת ישראל ה-13|ממשלה ה-13]] כ[[שר ללא תיק]], מינויו במשרד ראש הממשלה כאחראי על עבודת התיאום והפיקוח בתחום ההסברה, השקיט את הביקורות שהושמעו כנגד הממשלה באותה התקופה.{{הערה| גלילי, י.(1990).'''אל ועל: איגרות ודמויות'''.רמת אפעל:הקיבוץ המאוחד.}}

בתפקידו זה, פיקח [[ישראל גלילי]] על פעולת [[מרכז ההסברה]], שפעל במסגרת [[משרד החינוך]], וכן גם על [[לשכת העיתונות הממשלתית]], שירות הפרסומים ושירות הסרטים. השר גם היה ממונה על ביצוע חוק [[רשות השידור]]. מינוי השר, תחת אחריות משרד ראש הממשלה, יצר למעשה גוף גג מתאם חדש בשם '''הנהלת שירותי ההסברה.''' אין זה היה משרד מיניסטריאלי אך למעשה, שימש גוף זה כבסיס ליצירת משרד ההסברה בעתיד. עם פעילות ההנהלה, צומצמה פעולת הגוף הקודם, [[מרכז ההסברה]], שנצטרף לגופים הסברתיים אחרים, ויחידות כגון שירות הסרטים והפרסומים שהיו כפופות קודם ל[[מרכז ההסברה|מרכז]] הועברו לאחריותו של גוף הגג החדש. תחת הנהלת שירותי ההסברה, עבדו במשרד ראש הממשלה כ- 120כ־120 עובדים והתקציב שעמד לרשותן הגיע לכדי 5,500,000 [[לירה ישראלית|לירות ישראליות]].{{הערה|שם=Toldotia1986}} במהלך [[מלחמת ששת הימים]], נוספה יחידה נוספת לגוף זה בשם מרכז ההדרכה שהיה אחראי לפתח פעולות הסברה בקרב [[סטודנט]]ים זרים בישראל, [[סטודנט]]ים ישראלים היוצאים לחוץ לארץ ובארגונים [[התנדבות|וולונטאריים]].{{הערה|שם=Aarot2005}}

בימיו הראשונים של המשבר שקדם ל[[מלחמת ששת הימים]], כאשר הכוחות המצריים נכנסו ל[[סיני]] ב-14 במאי [[1967]], שררה בארץ מבוכה פנימית שנבעה מהעדר מדיניות ברורה. כתוצאה מכך, עבודת ההסברה הושפעה באופן שלילי. אולם, כאשר הוקמה [[ממשלת ליכוד לאומי]] בראשותו של [[לוי אשכול]], התארגנות שירותי ההסברה נעשתה במהירות יחסית. הופעלה [[ועדה בין-משרדית]] לתיאום הסברה בראשות המנהל הכללי של [[משרד ראש הממשלה]]. בראש ה[[ועדה בין-משרדית|וועדה]] עמדו: [[ישראל גלילי]] כיו"ר, [[אבא אבן]] [[משרד החוץ|שר החוץ]], [[מנחם בגין]] [[שר ללא תיק]], [[יוסף בורג]] [[משרד הסעד|שר הסעד]], [[מרדכי בנטוב]] [[משרד השיכון|שר השיכון]], [[משה דיין]] [[משרד הביטחון|שר הביטחון]], ו[[משה קול]] [[משרד התיירות|שר הפיתוח והתיירות]]. השתתפו בה נציגי [[מרכז ההסברה]], [[לשכת העיתונות הממשלתית]], [[רשות השידור]], מנהל מחלקת ההסברה של [[משרד החוץ]], [[דובר צה"ל]], ומנהל מחלקת ההסברה של ה[[הסתדרות הציונית העולמית]].{{הערה|שם=Aarot2005}}

מאות [[כתב (מקצוע)|כתבי]] החוץ שהחלו להגיע לישראל, חייבו הקמת מנגנון גדול של פקידי עזר כ[[מתורגמן|מתורגמנים]], כתבניות, שליחים ועוד שיטפל בהם ובצורכיהם עבור מטרות ההסברה הישראליות.{{הערה|שם=Aarot2005}} [[לשכת העיתונות הממשלתית]], שקיבלה תגבורת מתנדבים, טיפלה בכתבי החוץ והייתה כפופה להנחיות משלושה גופים: [[משרד ראש הממשלה]] באמצעות ה[[שר]] גלילי ולשכתו, [[משרד החוץ]] באמצעות דובר המשרד ומנהל מחלקת ההסברה וכן מ[[דובר צה"ל]]. מתווה פעילות ההסברה כלל ארגון [[מסיבת עיתונאים|מסיבות עיתונאים]] עם [[שר]]ים וקציני צה"ל שהעבירו תדרוכים ושיחות רקע, ארגון סיורים לכתבי החוץ בריכוזי ההתארגנות של צה"ל וכן בריכוזי התארגנות העורף האזרחי.

נעשה שיתוף פעולה בין [[הצנזורה הצבאית]] לבין [[כתב (מקצוע)|כתבי]] החוץ תוך אמון הדדי וכמעט לא נמנעו העברות חומרים.{{הערה|שם=Aarot2005}} לכתבים הותר לנוע במספר אזורים באורח חופשי ושירותי ה[[טלפון]], ה[[מברק]]ה וה[[טלקס]] פעלו כסדרם. במקביל עסק משרד החוץ בהעברת המסרים העיקריים של ההסברה בארץ ובחוץ לארץ. סופקו ידיעות על מהלך העניינים המדיניים והצבאיים, הופצו פרסומים בכתב, הקלטות, שידורי [[רדיו]], צילומים, קטעי [[טלוויזיה]] וסרטים. תערוכות שוגרו לחוץ לארץ ומספר נציגויות ישראליות בעולם הוציאו פרסומי הסברה בשפות מקומיות שונות.

קושי נוסף למערכת ההסברה, היה גילויי חוסר האמון בקרב הציבור הישראלי כלפי [[ממשלת ליכוד לאומי|ממשלת לוי אשכול]].{{הערה|שם=Toldotia1986}} שירותי ההסברה לא יכלו להתערב בוויכוח המפלגתי ציבורי שקדם להקמת ממשלה זו, אף על פי ש[[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]], שר החוץ והשר הממונה על שירותי ההסברה במשרד ראש הממשלה היו בין המתנגדים למהלך זה. ראשי שירותי ההסברה נותרו ללא קו מנחה מדרג השרים. הם נאלצו לאלתר, על פי יכולתם וכישרונם, ללא מדיניות מוגדרת, להוציא את שנאמר בישיבות הממשלה.

[[מלחמת ששת הימים]] והמערכה המדינית הצמודה לה, הביאו לשינוי יסודי במצבה הבינלאומי של ישראל וכתוצאה מכך גם בתדמיתה. המאורעות גרמו למשבר קשה ביותר שזעזע את מערכת ההסברה לשלוחותיה.{{הערה|יגר, מ. (1986). '''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''. ישראל: להב.; מנור, י. (2008) "כישלון ההסברה או כישלון המדיניות?". בתוך גרוניק, א. ונויברגר, ב.(עורכים): '''מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 2008-1948'''. עמ' 61-8061–80. רעננה:האוניברסיטה הפתוחה.}} המלחמה עצמה היוותה שלב בתוקפנות ה[[מדינות ערב|ערבית]] כנגד ישראל, בסיועה ותמיכתה של [[ברית המועצות]], בכל הזירות: [[צבאי]]ת, [[מדיניות|מדינית]], [[כלכלה|כלכלית]], [[תעמולה|תעמולתית]] ו[[פסיכולוגיה|פסיכולוגית]]. באותם ימים מאמצי ה[[דיפלומטיה ציבורית|דיפלומטיה הציבורית]] של ישראל התנהלו באינטנסיביות על מנת לגייס [[דעת קהל]] שנענתה למען זכות קיומה של ישראל נוכח כוונות ההשמדה המוצהרות בעולם הערבי.

עם פרוץ המלחמה, ישראל זכתה להבנה ולאהדה גלובאלית.{{הערה|מלבד בני בריתה של החזית הסובייטית.}}{{הערה|שם=Toldotia1986}} ניצחונותיה הצבאיים, הפכו במהרה את עולם דימוייה של ישראל לכדי דימויי ניצחון ותעוזה. ישראל זכתה לתדמית חיובית כ"ישראל היפה": מדינה [[חלוציות|חלוצית]], ששורשיה נבעו מן ה[[היסטוריה של ארץ ישראל|היסטוריה היהודית הקדומה]]. לפיכך, תבוסת צבאות [[צבא מצרים|מצרים]], [[ירדן]] ו[[צבא סוריה|סוריה]] מידו של [[צה"ל]] עוררה הערכה והתפעלות. לצד הדיווח על ה[[מיעוט]] ה[[פלסטינים|ערבי]] ובעיות [[דת ומדינה]], הכתבים הזרים הדגישו בדיווחיהם את ה[[קיבוץ|קיבוצים]], [[חיל נשים|חיילות הח"ן]], [[ארכאולוגיה]] והישגיה של ה[[אומה]] המתפתחת.{{הערה|שם=Aarot2005}} אולם, כנגד ישראל, הופעלה בנוסף מערכה מדינית-[[תעמולה|תעמולתית]] ב[[או"ם]] ומחוצה לו שיצרו אתגר מרכזי בתחום ההסברה.{{הערה|שם=autogenerated1|שם.}}

לאחר סיום הקרבות, נערמו קשיים נוספים על ההסברה ה[[ישראל]]ית.{{הערה|שם=Aarot2005}} [[החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם]] התפרשה בעולם כקריאה לישראל לסגת מן השטחים שכבשה. אולם, כאשר ישראל לא נסוגה והמשיכה לצפות ממנהיגי [[מדינות ערב|ארצות ערב]] שיבואו לשולחן ה[[משא ומתן]], חלה הסתייגות מ[[מדיניות החוץ של ישראל|מדיניותה של ישראל]] בנידון. גם הוויכוחים הפנימיים בארץ שפרצו בקשר לעתיד השטחים הכבושים הקשו על ההסברה בחוץ לארץ.

שינוי זה, הביא לתחושה בציבור הישראלי לפיה ישראל נמצאת בנחיתות הסברתית, וכתוצאה מכך עלו הביקורות על הליקויים במערכת ההסברה המשלתית.{{הערה|שם=Toldotia1986}} ביקורת זו, בציבור בכלל וב[[הכנסת|כנסת]] בפרט הלכה והתגברה. מאז ה-19 ביולי [[1967]] החלו דיוני ביקורת בכנסת בדבר מחדלי מערכת ההסברה למול ניצחונותיה של המערכת הצבאית.{{הערה|דברי הכנסת, כרך 53 ע"ע 384-377377–384. בתוך:יגר, מ.(1986).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.עמ' 57.ישראל:להב.}} כנגד [[ישראל גלילי|השר גלילי]] נמתחה ביקורת כי היוזמה ההסברתית מתגלה לעיתים לקויה ומשותקת כשהיא אינה מדביקה את המאורעות השוטפים. התיאורים העוינים מקדימים את פעולות הממשלה ועדיין קיים פיצול סמכויות. ההסברה הישראלית משוללת ראייה לטווח ארוך, ולפעמים סוטה וחורגת מהקו הרשמי של הממשלה.{{הערה|שם=Aarot2005}}

חברי ועדת השרים לענייני הסברה החליטו ב-24 בפברואר [[1969]], על מינויה של ועדה שתפקידה לבחון את מערך ההסברה של ישראל, בפנים הארץ ומחוצה לה.{{הערה|שם=Toldotia1986}} הוועדה תבדוק את האמצעים והשיטות המופעלים בשטח ההסברה, תיחום הסמכויות בין המשרדים השונים והתיאום ביניהם בענייני הסברה בארץ וחוץ לארץ. בראש הוועדה שמנתה ארבעה אישים, מונה האלוף (במיל.) [[אלעד פלד]] כיו"ר. הוועדה גבתה כ- 52כ־52 עדויות מ[[שר]]ים, עיתונאים, בכירים ב[[הסתדרות הציונית העולמית]] ועוד. היא ניסתה להתחקות אחר הקווים המאפיינים של תדמיתה של [[ישראל]] בחוץ לארץ, בחנה את הקשר בין הסברה וקווי מדיניות הממשלה בארץ והסיקה כי לא תמיד מלווה השיקול ההסברתי את החלטות הממשלה. היעדר תהליך ממוסד שיביא לשינוי אוטומטי בהיבט הסברתי, בולט בחסרונו בשיקולי ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] והחלטותיה.{{הערה|שם=Aarot2005}}

הוועדה בחנה את נושאי הייסוד של ההסברה הישראלית, מטרות ההסברה והבעייתיות שבה. במסקנותיה צוין כי מגמת ההסברה היא שהעיקרון המרכזי של מדיניות הממשלה יקלט בתודעת [[דעת קהל|דעת הקהל]] העולמית. הוועדה גם בחנה את ציבורי היעד של ההסברה, וריכזה ותחמה את יעדי ההסברה בחוץ לארץ ויעדי ההסברה בארץ. הוועדה דנה בגין נושא ההסברה ל[[מדינות ערב|ערבים]], האמצעים והשיטות הקיימים לרשות מערכות ההסברה, אך עיקר מסקנותיה הוקדשו לבחינת ארגוניה ומבניה של מערכת ההסברה הקיימת.{{הערה|שם=Aarot2005}}

ב-1 באפריל [[1970]] הופעלה תוכנית לארגון מחדש של שירותי ההסברה.{{הערה|שם=Aarot2005}} שירות הסרטים והפרסומים הוחזרו לאחריותו של [[מרכז ההסברה]] ב[[משרד החינוך]] ומרכז ההדרכה הועבר לאחריותו של [[משרד החוץ]]. [[לשכת העיתונות הממשלתית]] נשארה אומנם ב[[משרד ראש הממשלה]] אך האחריות להסברת חוץ נשארה בידי שר החוץ. באותו החודש הקים משרד החוץ מועצה מייעצת להסברה שמנתה 40 חברים. לאחר הקמת המועצה, היא צומצמה במספר חבריה ונתכנסה בקביעות תוך הנהגת מספר שינויים פנימיים בתוך המשרד. למרות השינויים הללו שהונהגו בעבודה ההסברתית-טכנית, לא חל שיפור משמעותי בתחומים כמו הטיפול בעיתונאיי החוץ הפקות הסרטים ועוד. הפיצול, הכפילויות והבזבוז נמשכו ולכן, כל אותה העת נשמעה על כך ביקורת בכנסת.{{הערה|שם=Aarot2005}}

[[מלחמת יום הכיפורים]], שפרצה באוקטובר [[1973]], פתחה מחדש את הביקורת על מחדלי ההסברה בחוץ לארץ, והוכיחה כי לא חל שינוי משמעותי בעבודת משרד החוץ בפן ההסברתי.{{הערה|שם=Aarot2005}} יחידת [[דובר צה"ל]] התקשתה לטפל ב-900 [[כתב (מקצוע)|כתבי]] החוץ שהגיעו לסיקור האירועים. פורום ההסברה המיוחד, שהופעל בימי המלחמה כעזר ליחידה, התכנס באופן יומי וכלל נציגים רבים מתחום ההסברה אך נעדר ממנו נציג מ[[משרד החוץ]].{{הערה|בפורום השתתפו נציגי [[רשות השידור]], פרופסורים, [[פסיכולוג]]ים [[סוציולוג]]ים ונציג [[מרכז ההסברה]].}}{{הערה|שם=Aarot2005}} עקב הביקורת במהלך המלחמה, על ראש יחידת דובר צה"ל, מונו מעל הדובר, האלוף [[אהרון יריב]] והאלוף [[שלמה גזית]] שתפקדו כמעין "שרים להסברה". לאחר מכן, [[משרד הביטחון|שר הביטחון]], [[משה דיין]], מינה בכיר נוסף, תת-אלוף [[אהרון אבנון]], כאחראי על ההסברה ב[[צה"ל]]. מכך ניכר היה כי המצוקה הארגונית בתחום ההסברה מוחשית וסבוכה.{{הערה|שם=Aarot2005}}

כמו כן, שלא כמו ב[[מלחמת ששת הימים]], במלחמה זו הצורך לשמור על [[ערפל קרב| ערפל הקרב]] תוך כדי הסתרת הכישלונות ואי סדרים של ימי הקרבות הראשונים גבר על הצורך ההסברתי, ולא תמיד התאפשרה גישה חופשית לכתבי החוץ אל אזורי הקרב ומקורות האינפורמציה. מניעת גישה זו, כ[[מדיניות החוץ של ישראל|מדיניות ממשלתית]] פגמה בצורה קשה באמינותה של ממשלת ישראל בעיני העולם. כתבים אלו, דיווחו בהתאם, על נקודות התורפה והליקויים שהתגלו בתחום ארגון הדוברות וה[[צנזורה צבאית|צנזורה]].{{הערה|שם=Aarot2005}}

לאחר המלחמה, החלה בארץ תסיסה בקרב הציבור והמערכת הפוליטית בדבר מחדלי המלחמה הרבים.,{{הערה|יגר, מ.(1986).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב}} הוקמה [[ועדת אגרנט|ועדת חקירה]] כדי לבחון את אירועי המלחמה, והביקורת הציבורית הקשה כלפי ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] הופנתה גם לעבר הנושא ההסברתי. למרות נתוני משרד החוץ שהוצגו ב[[הכנסת|כנסת]] בדבר אחוזי אהדה גבוהים לישראל לעומת אחוזים זעומים לטובת [[מדינות ערב]]{{הערה|60%-70% לטובת ישראל לעומת 3% לכל היותר לטובת מדינות ערב.}} הועלו תביעות בנוגע לפערים התדמיתיים המפרשים את הצלחותיה המדיניות-צבאיות של ישראל בעיני [[דעת קהל|דעת הקהל]] העולמית וה[[ארצות הברית|אמריקאית]] בפרט.{{הערה|שם=Aarot2005}}

מעמדה הבינלאומי של ישראל ב- ב־[[1973]] נפגע בצורה קשה, ולכך ניתן לייחס גורמים נוספים מלבד קשיי ההסברה הישראלית. הגורם המרכזי שביניהם הוא התעמולה הערבית.{{הערה|שם=Aarot2005}} במלחמה זו, התגברה ה[[תעמולה]] ה[[מדינות ערב|ערבית]] שהשפעתה גברה עקב גורמים אובייקטיבים ובראשם עליונותם המספרית של מדינות ערב המרכזות משאבי נפט רבים, דולרים וגורמי טרור. עקב חשיבותו של גורם חומרי-צבאי זה ל[[כלכלה|כלכלת]] המדינות בעולם, היו אלו האינטרסים הכלכליים-צבאיים שהכריעו את [[דעת קהל|דעת הקהל]] העולמית במישרין או בעקיפין. גורם נוסף ניתן להשליך לסיסמתם החדשה של מדינות העולם הערבי, בדבר זכות ה[[אומה]] ה[[פלסטינים|פלסטינית]] למדינה משלה.{{הערה|שם=Aarot2005}} קריאות אלו לעצמאותו של הציבור הפלסטיני, שהחלו להופיע ב- ב־[[1971]], הסבו את [[דעת קהל|דעת הקהל]] העולמית מלהבחין בעולם הערבי כ[[אומה]] ערבית גדולה השולטת על שטחים ענקיים, ולזהות אומה פלסטינית קטנה חסרת בסיס טריטוריאלי כלשהו.

ב-1 באפריל [[1974]] הודיע ב[[הכנסת|כנסת]] [[משרד המשפטים|שר המשפטים]], [[חיים יוסף צדוק|חיים צדוק]], על כך שהממשלה החליטה להקים משרד הסברה שירכז את פעולות ההסברה בישראל ומחוצה לה.{{הערה|שם=Toldotia1986}} המשרד, שהוקם בהשראת מסקנות דו"ח ועדת פלד, התבסס על גוף הנהלת שירותי ההסברה שחדל להתקיים. בראש המשרד מונה, [[שמעון פרס]], מסיעת ה[[המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת|מערך]], אשר כיהן בממשלה הקודמת כ[[משרד התקשורת|שר התקשורת]] הראשון. עם הקמת משרד ההסברה, הועברו אליו יחידות ממשרדי ממשלתיים שונים על תקציביהן ועובדיהם:{{הערה|שם=Aarot2005}}

* מחלקת הפרסומים ה[[ממשלת ישראל|ממשלתית]]- מ[[משרד האוצר]],

* [[מרכז ההסברה]] ושירות הסרטים- מ[[משרד החינוך]].

עשרה ימים לאחר הכרזה זו, התפטרה [[גולדה מאיר]] מראשות הממשלה].{{הערה|שם=Aarot2005}} מהלך זה הוביל להקמת [[הממשלה ה-17]] בראשותו של [[יצחק רבין]], וסבב מינויי שרים בהתאם: [[שמעון פרס]] מונה ל[[משרד הביטחון|שר ביטחון]], ו[[אהרון יריב]], שכיהן כ[[משרד התחבורה|שר התחבורה]], מונה במקומו לשר ההסברה. יריב, אלוף (במיל.), שימש כראש [[אמ"ן]] בעבר ובתפקידים שונים בצמרת הצבאית. לאחר שחרורו מצה"ל הצטרף לסיעת ה[[המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת|מערך]], ושימש כבכיר בסיעה בתפקידים שונים.{{הערה|שם; [http://www.knesset.gov.il אתר הכנסת]}}

יעדי ההסברה בארץ אומנם נקבעו כבר במסקנות דו"ח ועדת פלד, ובין אם הושפעה עבודת המשרד ממסקנות דו"ח זה ובין אם לאו, תוכנית העבודה של המשרד לשנת [[1975]] הדגישה את הטיפול ההסברתי באוכלוסיות בפנים הארץ.{{הערה| בדו"ח ועדת פלד פורטו ציבורי היעד הספציפיים להסברה בארץ כגון: ישראלים הבאים במגע עם אזרחים מחו"ל, אזרחים זרים הנמצאים בארץ ובעיקר- [[כתב (מקצוע)|כתבי]] חוץ, אורחי ממשלה וה[[מנהל ציבורי|מנהל הציבורי]] ו[[תיירות בישראל|תיירים]].}}{{הערה|שם=Aarot2005}} התוכנית יישמה דגש על הטיפול ההסברתי בזרים בארץ על סוגיהם: [[צליינים]], תיירים נוכרים, תיירים [[יהודים]] הבאים לשהיות קצרות וממושכות ועוד. נוסף על כך, צוין בתוכנית זו, כי בנוסף להידוק הקשר ושיתוף הפעולה עם [[משרד החינוך|משרד החינוך והתרבות]], ייעשה מאמץ לרתימת ארגונים [[התנדבות|וולונטאריים]] לפעולות הסברה ולהפקת סרטים וחומרי הסברה לחוץ לארץ.{{הערה|שם=Aarot2005}}

משרד ההסברה שהתקיים במשך שנה אחת בלבד, משך זמן קצר בפועל, תרם לתשתית שירותי ההסברה. כפי שפרסם [[מבקר המדינה]], המשרד יצר דפוסי עבודה ראשוניים לתיאום פעולות הגורמים ה[[ממלכתיות|ממלכתיים]] הקיימים בתחום ההסברה באמצעות הפורומים המתאימים שהקים.{{הערה|דו"ח מבקר המדינה מס' 25 לשנת הכספים 1973 ע"ע 298-294294–298. בתוך:יגר, מ.(1986).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.}}

אי בהירות זו, צפתה חיכוכים, תחרות ומריבות בין המשרדים.{{הערה|שם=Aarot2005}} הקשר המיניסטריאלי הרציף של [[משרד החוץ]] לגורמי ההסברה השונים מנע את כינונה של מערכת הסברה ישראלית בחוץ לארץ תחת המשרד החדש. נוצר מצב אנכרוניסטי שהגוף העוסק בהסברה בפועל, אחראי על כוח האדם ועל הפעלתו, ואחראי על הפיקוח הוא משרד החוץ. בעוד שמשרד הסברה, שתפקידו היה לקיים את תשתית ההסברה, היה מנותק מאותם גורמים שעוסקים בהסברה בפועל, כדוגמת נציגי ישראל בתפוצות. הייתה זו הנצחת הכפילויות ב[[מנהל ציבורי|מנהל הציבורי]] ה[[ישראל]]י כפי שהייתה קיימת עד הקמת משרד ההסברה, שלמעשה מנעה ממנו למלא את הפונקציות שלטובתן הוקם מלכתחילה.{{הערה|שם=Aarot2005}}

קושי נוסף היה ריבוי הגופים ה[[ממשלת ישראל|ממשלתיים]] העוסקים בהסברה בהיקף נרחב.{{הערה|שם=Aarot2005}} הן [[משרד החוץ]], [[משרד התיירות]] ו[[משרד הביטחון]] על יחידותיהן, עסקו בפרסום חוברות הסברה, הפצת מידע ל[[עיתונות]] חוץ, הכנת [[סרט קולנוע|סרטים]] ותוכניות רדיו, הכנת תערוכות והשתתפות בהן, ייזום ותכנון כנסים ומפגשים בינלאומיים. אלו היו אותם הכלים באמצעותם פעל משרד ההסברה, למעשה, לקידום ההסברה הישראלית. משרד ההסברה היה אמור היה לרכז את הגורמים הללו, אך למעשה לא נבחנה עבודת התיאום ביסודיות ונוצרו כפילויות שלא נדונו ולא נמצא להן פתרון.

עד מהרה התברר כי הסיכוי להקים משרד יעיל מתוחכם ומתואם, שירכז בידיו את כל סמכויות ההסברה ב[[מדינת ישראל|מדינה]], התגלה כבלתי ניתן להשגה על רקע המציאות הישראלית של יריבויות פנימיות, תחרות [[בירוקרטיה|בירוקרטית]], מאבקים אישיים ומפלגתיים ותחרות בין משרדית.{{הערה|שם=Aarot2005}} גם ויכוחים עקרוניים ואי קבלת החלטות ברורות בסוגיית מדיניות ההסברה ה[[ממלכתיות|ממלכתית]] וייצוג שיקוליה במערכת המדינית, מנעו את הצלחת ניסיון הקמתו של המשרד החדש. משרד ההסברה לא רכש לעצמו [[סמכות|סמכויות]] ברורות, לא נקבעה [[מדיניות]] בתחום זה וענייני ההסברה לא קיבלו עדיפות מתאימה בעבודת הממשלה. כפי שנטען בדיון ב[[הכנסת|כנסת]] ב-22 בינואר [[1975]], שהצביע על תחילת מפלתו של משרד ההסברה, דלות אמצעי ההסברה הישראלית נכשלו מול שפע ה[[תעמולה]] ה[[מדינות ערב|ערבית]]. בכנסת, נמתחה ביקורת על הקשיים הארגוניים של משרד ההסברה, חוסר התיאום עם [[משרד החוץ]] ועל אי השימוש ההסברתי בקהילות היהודיות ובמנגנוניהן.{{הערה|שם=Aarot2005}}

הביקורת על מחדלי ההסברה לא פסקה, ולאחר ה[[הבחירות לכנסת התשיעית|מהפך]] הפוליטי ב- ב־[[1977]] עם עליית [[ממשלת ישראל השמונה עשרה|ממשלת הליכוד]] לשלטון בהנהגתו של [[מנחם בגין]], נעשה ניסיון לארגן מחדש את מערכת ההסברה הממשלתית.{{הערה|שם=Toldotia1986}} בגין הודיע על כוונתו להקים משרד חדש להסברת חוץ, כאשר נימק כי אין צורך בהסברת פנים, אך יש צורך לארגן מחדש את [[משרד החוץ]]. המועמד לתפקיד היה [[שמואל כץ (ח"כ)|שמואל כץ]], פובליציסט ואיש תנועת [[תנועת החירות|חירות]] שהיה לאחד ממבקריה החריפים של מחדלי ההסברה הישראלית. כץ הגיש תוכנית עבודה מפורטת לפיתוח ההסברה ב[[ארצות הברית]], אך נתקל בהתנגדות מצד [[משה דיין]], שמונה ל[[משרד החוץ|שר החוץ]] ב[[ממשלת ישראל השמונה עשרה|ממשלה החדשה]], ומצד כמה מבכירי משרד החוץ שגייסו לעזרתם את תמיכת מספר מנהיגי הקהילה היהודית ב[[ארצות הברית]]. משנתקל רעיונו בהתנגדות זו, וויתר בגין על רעיונו המקורי להקים משרד הסברה ושינה את יוזמתו לכדי הקמת רשות הסברה, כחלק מ[[משרד ראש הממשלה]]. שינוי זה, שנעשה ללא ידיעתו של [[שמואל כץ (ח"כ)|שמואל כץ]] לא התקבל על שר החוץ דיין, והוביל לבסוף להתפטרותו של שמואל כץ מן השירות הממשלתי.{{הערה|שם=Aarot2005}}

הביקורת הרצופה והנוקבת על [[משרד החוץ|שר החוץ]], שהתנגדותו מנעה הקמת רשות הסברה בראשות [[שמואל כץ (ח"כ)|שמואל כץ]], הניעה את דיין למצוא תחליף שיחליש את הביקורות כלפיו.{{הערה|שם=Aarot2005}} באפריל [[1978]] הקים, [[משה דיין]], במסגרת משרד החוץ, '''ועדה ציבורית מייעצת להסברת חוץ''' והעמיד בראשה את ח"כ [[זלמן שובל]], בכיר מטעם מפלגת [[הליכוד]]. תפקיד הוועדה יועד לייעץ לשר ולמשרד בנוגע להסברה תוך אי התערבות בענייני ביצוע. שובל לא האריך ימים בתפקיד וב- 18וב־18 בדצמבר [[1978]] הודיע שר החוץ דיין על התפטרות זלמן שובל מרצונו. לוועדה מונה יו"ר חדש אך פעולותיה נתמעטו והלכו עד שפגישותיה חדלו כליל. בינתיים המשיכו חברי הכנסת בהצגת [[שאילתה (ממשל)|שאילתות]] על פעילותה הלקויה של מערכת ההסברה הישראלית בעולם.{{הערה|שם=Aarot2005}}

נכון ל-[[2008]] קיימת יוזמה לרפורמה כוללת לשיפור מערך ההסברה הממשלתי. יש הטוענים כי הקמה מחודשת של משרד ההסברה, באופן שיאפשר לו את מלוא הסמכויות והאחריות, היא חיונית יותר מכל. מנגד, יש הסבורים כי הקמת משרד נוסף למערך משרדי ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] רק תנפח את המנגנון הממשלתי ותכביד על משלמי ה[[מס|מיסים]] בישראל. צעד זה לטענתם, ייצור בלבול נוסף ולא תושג יותר אחידות בתחום המדיניות ובתחום הארגוני, כי אם כפילות סמכויות וחוסר יעילות.{{הערה|שם=Aarot2005}}

לדידם, יש להקים גורם אחד במסגרת [[משרד ראש הממשלה]], אשר ירכז את כל גורמי ההסברה הממשלתיים, ושתהיה בידיו הסמכות לגיבוש מדיניות הסברתית אחידה. גוף זה, שדומה במתכונתו ל"הנהלת שירותי ההסברה" משנת [[1966]], ו"רשות ההסברה" מ-[[1977]], יהיה כפוף לאחריותו המיניסטריאלית של [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]], ואליו יצורפו כל גורמי ההסברה הפזורים בין משרדי הממשלה: [[משרד החוץ]], [[משרד הביטחון]], [[משרד החינוך]], [[משרד התיירות]] ודוברי המשרדים השונים.{{הערה|שם=Aarot2005}} הצעת הרפורמה כוללת מתן אחריות וסמכות כוללת לגוף החדש שיוקם לצורך גיבוש מדיניות הסברה ממשלתית ואכיפתה על כל גורמי ההסברה. הרפורמה מדגישה את הצורך בביטול הכפילות הקיימת בפעילות גורמי ההסברה הממשלתיים, וחשיבות ההכשרה המקצועית לכל עובדי שירותי ההסברה בארץ ומחוצה לה. הצעת הרפורמה אף כוללת סיוע של חברות מקצועיות בתחום ההסברה וה[[תקשורת]], כדוגמת חברות [[פרסום]] ו[[יחסי ציבור]], לגוף החדש וכן לנציגויות ישראל בתפוצות.{{הערה|שם=Aarot2005}} למול קריאות אלה, יש הסבורים כי הגורם המכריע בעיצוב התדמית הוא ה[[מדיניות]] - ההחלטות המדיניות על ביטוייהן במציאות.{{הערה|מנור, י. (2008), "כישלון ההסברה או כישלון המדיניות?". בתוך גרוניק, א. ונויברגר, ב. (עורכים): '''מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 2008-1948'''. עמ' 61-8061–80. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.}} כפי שטען [[דוד פרחי]] לאחר פירוקו של משרד ההסברה, יש הטוענים כי להסברה יש תפקיד ומשקל, ולפעמים משקל מכריע אך לא בשלב ביצוע המדיניות, כי אם בשלב עיצובה גיבושה או שינויה. חשיבות ההסברה נגלית למעשה כאשר מבחינים במחירה ה[[תדמית]]י של המדיניות, בהשפעתה על [[דעת קהל|דעת הקהל]]. לפיכך יש להפריד בין הסברה לחוד ומדיניות לחוד. אך בעידן ה[[תקשורת]] הנוכחי, נראה כי ההסברה חייבת להיות חלק מהותי ובלתי נפרד מהמדיניות. לעיתים כישלון ההסברה הוא קודם כל כישלון המדיניות, זאת משום שבשלב גיבושה היא מתעלמת מ[[דעת קהל|דעת הקהל]]. התחשבות במשקלם האמיתי של נתונים אלה תניב מדיניות חלופית ושונה שסיכוייה להצליח טובים יותר מסיכוייה להחטיא את המטרות ולהיכשל.{{הערה|שם=Aarot2005}}