ג'ואו אנלאי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הסרת קטלוג כפול בין קטגוריה:אישים במאה ה-20 וקטגוריות בנות שלה (תג) (דיון) |
יצירת דף עם התוכן "ג'ואו אנלאי (אנגלית: Zhou Enlai ) (נולד 5 במרץ 1898 -נפטר 8 בינואר 1976) היה ראש הממשלה הראשון של הרפו..." |
||
שורה 1:
ג'ואו אנלאי (אנגלית: Zhou Enlai ) (נולד 5 במרץ 1898 -נפטר 8 בינואר 1976) היה ראש הממשלה הראשון של הרפובליקה העממית של סין. ג'ואו היה ראש ממשלת סין, שכיהן מאוקטובר 1949 עד מותו בינואר 1976. ג'ואו שירת תחת היו"ר מאו צה-טונג והיה בזמן שהמפלגה הקומוניסטית עלתה לשלטון, ומאוחר יותר עסק בביסוס שליטתה ובגיבוש מדיניות החוץ והפיתוח הכלכלה הסינית.
הוא היה דיפלומט מיומן ומוכשר, וכיהן כשר החוץ הסיני מ -1949 עד 1958. הוא ניהל את ועידת ג'נבה ב -1954 ואת ועידת בנדונג ב -1955, ועזר לתאם את ביקורו של ריצ'רד ניקסון ב -1972 בסין. הוא עזר לנסח מדיניות מפוקחת בנוגע לסכסוכים המרים עם ארצות הברית, טייוואן, ברית המועצות (אחרי 1960), הודו ווייטנאם.
ג'ואו שרד את הטיהורים של בכירים אחרים במהלך המהפכה התרבותית. בעוד מאו הקדיש את רוב שנותיו המאוחרות למאבק פוליטי ולעבודה אידיאולוגית, ג'ואו היה הכוח המניע העיקרי מאחורי ענייני המדינה במהלך רוב המהפכה התרבותית. ניסיונותיו להקל על הנזק של ״המהפכנים האדומים״ ועל מאמציו להגן על אחרים מזעמם, הפכו אותו לפופולרי מאוד בשלבים המאוחרים יותר של המהפכה התרבותית.
כפי שבריאותו של מאו החלה לרדת בשנת 1971 ו 1972 נבחר ג'ואו ע״י הוועד המרכזי להיות סגן יו"ר ראשון של המפלגה הקומוניסטית בשנת 1973, ובכך סומן כמיועד להיות יורשו של מאו. אבל הוא עדיין נאבק נגד הכנופיה של הארבעה על הנהגת סין. הוא נראה בפעם האחרונה בציבור בינואר 1975 כשהציג את דו"ח העבודה של הממשלה. לאחר מכן הוא נזקק לטיפול רפואי ומת כעבור שנה.
לאחר מותו התפתחה מחאה ציבורית גדולה בבייג'ינג, כנגד כנופיית הארבעה, שהובילה לתקרית טיאננמן. דנג שיאופינג, הצליח לסלק את כנופיית הארבעה באורח פוליטי והפך למנהיג החשוב ביותר ב -1978.
נוער
ג׳ואו אנלאיi נולד במחוז ג'יאנגסו. משפחת ג'ואו היתה במקור משאושינג, בפרובינצית ג'ה-ג'יאנג, אבל סבו של ג'ואו, ג'ואו פנלונג, והסבא שלו, ג'ואו ג'אנג, היו הראשונים מבני המשפחה שעברו למחוז בו הוא נולד, בהיותם פקידי הקיסר שעברו לעיתים למחוזות אחרים. הוא נולד למשפחה משכילה שנפגעה על ידי המיתון הכלכלי בסוף המאה ה-19. מה שאילץ את אביו לנדוד מעיר אביו לא הצליח בחייו האישיים, ונסחף על פני סין לעיר בעיסוקים שונים: עבד בבייג'ינג, שאנדונג, אנהוי, שניאנג, מונגוליה הפנימית וסיצ'ואן. מאוחר יותר נזכר ג'ואו אנלאי שאביו היה תמיד רחוק מהבית ובדרך כלל לא היה מסוגל לפרנס את משפחתו. [7]
זמן קצר לאחר הלידה, ג'ואו אנלאי אומץ על ידי אחיו הצעיר של אביו, שהיה חולה בשחפת. דודו נפטרזמן קצר לאחר האימוץ, ואת ג'ואו אנלאי גידלה אלמנתו דודון, ששמה היה צ'ן. גם היא היתה ממשפחה מלומדת וקיבלה חינוך ספרותי מסורתי. על פי דבריו של ג'ואו עצמו, הוא היה קרוב מאוד לאמו המאמצת ורכש ממנה את התעניינותו בספרות ובאופרה הסינית. דודותו לימדה את ג'ואו לקרוא ולכתוב בגיל צעיר. ב- 1910 הציע דודו האחר של ג'ואו, אחיו הגדול של אביו, לדאוג לג'ואו. וג'ו נשלח אל דודו במנצ'וריה. [12]
חינוך
את החינוך הראשון שלו, הוא קיבל בבית. מאוחר יותר עבר לבית ספר עם גישה מודרנית, שבנוסף לנושאים חדשים כמו אנגלית ומדעים, נחשף ג'ואו גם לכתבי הרפורמים והרדיקלים סיניים. [13] בגיל ארבע-עשרה אמר ג'ואו כי המוטיבציה שלו לחינוך היא "להיות אדם גדול שייקח על עצמו את האחריות הכבדה של המדינה בעתיד." 15
בשנת 1913 הועבר דודו של ג'ואו לטיאנג'ין, שם ג'ואו נכנס לבית הספר התיכון המפורסם ננקאי.
בית הספר התיכון "ננקאי" נוסד על ידי יאן שיו, חוקר ונדבן בולט ובראשות ג'אנג בולינג, אחד המחנכים הסינים החשובים ביותר במאה ה -20. שיטות ההוראה של ננקאי היו חריגות בסטנדרטים הסיניים העכשוויים.
כאשר ג'ואו החל ללמוד, הוא אימץ את המודל החינוכי המשמש באקדמיה של פיליפס בארצות הברית. [17] המוניטין של בית הספר, עם סדר יום קשיח וקוד מוסרי קפדני, [18] משכו סטודנטים רבים שהתבלטו מאוחר יותר בחיים הציבוריים. ג'ואו התגלה כתלמיד מוכשר, ומאוחר יותר תמכו בהמשך לימודיו ביפן ובצרפת. [20]
ג'ואו עשה חייל בלימודיו בננקאי: הוא הצטיין בסינית, זכה בכמה פרסים במועדון הויכוחים בבית הספר, ונעשה עורך עיתון בית הספר בשנה האחרונה שלו. ג'ואו היה גם פעיל מאוד במשחק ובהפקת דרמות ומחזות בבית הספר. השתתפותו בדיונים ובהופעות על הבמה תרמו לדיבורו ולכישוריו. ג'ואו עזב את ננקאי מתוך רצון עז להמשיך בשירות הציבורי ולהשיג את הכישורים הדרושים לכך. [24]
בעקבות רבים מחבריו ללימודים, ג'ואו נסע ליפן ביולי 1917 ללימודים נוספים. במהלך שתי שנותיו ביפן, ג'ואו בילה את רוב זמנו בבית הספר התיכון הגבוה של מזרח אסיה, בית ספר לשפות לתלמידים סינים. מחקריו של ג'ואו נתמכו על ידי דודיו, וכנראה גם מייסד בית הספר התיכון ננקאי יאן שיו, אך הכספים שלהם היו מוגבלים ובמהלך תקופה זו יפן סבלה מאינפלציה קשה. [25] שחזר ג'ואו לסין באביב 1919, הוא היה מאוכזב עמוקות מהתרבות היפנית, ודחה את הרעיון שהמודל הפוליטי היפני רלוונטי לסין, וחש בוז לערכי האליטיזם והמיליטריזם שראה. [27]
פעילות פוליטית מוקדמת
ג'ואו אנלאיהצעיר (1919)
ג'ואו חזר לטיאנג'ין באביב 1919. ג'ואו קיבל על עצמו תפקיד פעיל יותר בפעילות הפוליטית בחודשים הבאים. [38] הפעילויות הגדולות ביותר היו עצרות תמיכה בחרם ארצי על סחורות יפניות. ככל שהחרם נעשה יעיל יותר, ניסתה הממשלה הלאומית, בלחץ של יפן לדכאו. בהפגנות האלה נעצר ג׳ואו העצורים הוחזקו למעלה מחצי שנה.
זמן קצר לאחר שחרורו החליט ג'ואו לנסוע לאירופה כדי ללמוד. (הוא גורש מאוניברסיטת ננקאי במהלך מעצרו). הוא קיבל מלגה לנסיעה מ יאן שיו. [41] וגם הפך להיות כתב של עיתו סיני באירופה. ג'ואו עזב את שנחאי לאירופה ב -7 בנובמבר 1920 עם קבוצה של 200 סטודנטים לעבודה, כולל חברים מ Nankai ו טיאנג 'ין. חלק גדול מחבריו לנסיעה היו כבר קומוניסטים, הוא נישא לאחת הסטודנטיות שנסעה איתו.
פעילות באירופה
הקבוצה של ג'ואו הגיעה למרסיי ב -13 בדצמבר 1920. שלא כמו רוב הסטודנטים הסינים האחרים, שנסעו לאירופה עם תוכניות ללימוד ולעבוד, המלגה של ג'ואו היתה מספיק גבוהה שלא היה זקוק לעבודה והיה מסוגל להקדיש את עצמו במשרה מלאה לפעילויות מהפכניות. [42] במכתב לדודנו ב- 30 בינואר 1921, אמר ג'ואו כי מטרותיו באירופה היו לסקור את התנאים החברתיים במדינות השונות ואת דרכי פתרונן של נושאים חברתיים, כדי ליישם פתרונות כאלה בסין לאחר שובו. [43]
בלונדון, בינואר 1921, ראה ג'ואו שביתת כורים גדולה וכתב סדרת מאמרים לעיתון בסין על הסכסוך בין העובדים למעסיקים, והפתרון לסכסוך. לאחר חמישה שבועות בלונדון עבר לפריז, שם התעניין במהפכה ברוסיה ב -1917. במכתב לדודנו הוא כותב על שני מסלולי רפורמה אפשריים בסין: "רפורמה הדרגתית" (כמו באנגליה) או "אמצעים אלימים" (כמו ברוסיה). "אין לי העדפה לדרך הרוסית או הבריטית ... הייתי מעדיף משהו בין לבין אחד משני הקצוות האלה". [43]
ג׳ואו לא נרשם לשום פעילות אקדמית, אבל נכנס לתא קומוניסטי בפריז שהיה ורכב ממהגרים סיניים. בניגוד לג'ואו, רוב התלמידים בקבוצה זו השתתפו בתוכנית לימודים אקדמית. בעקבות סכסוך עםפ מנהלי התוכנית סינית, הופסקו לימודים של כמאה סטודנטים והם גורשו מצרפת. ג׳ואו נשאר בצרפת עוד כמה חודשים ואז נסע לברלין. יתכן והמעבר שלו לברלין היה קשור לאווירה הפוליטית בברגלין ומיקום מושבו של הקומינטרן בברלין. [49] לאחר העברת הפעילות לגרמניה, ג'ו נסע בקביעות בין פריז לברלין.
ג'ואו חזר לפאריס ביוני 1922, שם היה אחד מעשרים ושניים המשתתפים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית הצעירה הסינית, שהוקמה בתור הסניף האירופי של המפלגה הקומוניסטית הסינית. [50] ג'ואו עזר לנסח את אמנת המפלגה ונבחר לביות אחד משלושה חברי הוועד הפועל ואחראי על התעמולה. [51]
באותו הזמן, ג׳ואו הצטרף לשיתוף פעולה עם הקואומיטנאנג וארגן גם את הסניף הירופאי של התנועה הלאומנית הסינית. בהשפעתו של ג'ואו, רוב ראשי הסניף האירופי של הקואומיטאנג היו למעשה קומוניסטים. המגעים הנרחבים של ג'ואו והקשרים האישיים שנוצרו בתקופה זו היו מרכזיים בקריירה שלו. מנהיגים חשובים של המפלגה, כמו ג'ו דה התקבלו לראשונה למפלגה על ידי ג'ואו.
ב- 1924 חזר מאירופה לסין, במעמד של פעיל בכיר.
עבודה פוליטית וצבאית בוומפואה
ג'ואו חזר לסין כדי להצטרף למחלקה הפוליטית של האקדמיה הצבאית של וומפואה, כנראה בהשפעתו של ג'אנג שנפו, שעבד שם בעבר. [55] הוא מונה לסגן מנהל המחלקה המדינית של האקדמיה, ומאוחר יותר, אולי למנהל המחלקה. [56] אף על פי שהיה מחוייב מבחינה טכנית לממשל המרכזי, המחלקה המדינית של ג'ואו פעלה באופן ישיר לאינדוקטרינציה של צוערי וומפואה באידאולוגיה הקומוניסטית במטרה לשפר את נאמנותם. בזמן שכהן בוומפואה, היה ג'ואו גם מזכיר המפלגה הקומוניסטית של גואנדונג-גואנג-שי, ושימש כנציג המפלגה בדרגת אלוף. [57]
בהיותו מרכז ההדרכה של "צבא המפלגה הלאומנית", הוא היה אמור לספק את הבסיס הצבאי שממנו יפתחו הלאומנים את מסעם כדי לאחד את סין, שחולקה לעשרות זירות צבאיות. מלכתחילה היה בית הספר ממומן, חמוש ומאוייש חלקית בידי הסובייטים. [58]
במקביל למינויו בוומפואה, הפך ג'ואו למזכיר הוועדה המחוזית של המפלגה הקומוניסטית של גואנגדונג, ובשלב מסוים היה חבר באגף הצבאי של הוועדה המחוזית. [60] ג'ואו הרחיב במרץ את ההשפעה הקומוניסטית באקדמיה. עד מהרה הוא גייס שורה של קומוניסטים בולטים נוספים שיצטרפו למחלקה המדינית. [61] כאשר הלאומנים, שהיו מודאגים ממספרם ההולך וגדל של חברים וארגונים קומוניסטים בוומפואה הקימו ארגון משלהם באקדמיה הצבאית, ניסה ג'ואו לטרפד אותו; הסכסוך בין קבוצות הסטודנטים הללו קבע את הרקע לסילוק ג'ואו מהאקדמיה. [63]
פעילות פוליטית
ג'ואו שמר על קשר עם חברתו דנג יינגצ'או, שאותה בזמן שהיה בטיאנג'ין; בינואר 1925 ביקש ג'ואו וקיבל רשות מהמפלגה הקומונסטית להתחתן עם דנג. השניים התחתנו בגואנגג'ואו ב -8 באוגוסט 1925. [70]
בעיקבות תקרית צבאית, הופסקה העסקתו של ג׳ואו וקומוניסטים נוספים באקדמיה הצבאית, בשנת 1926.
הזמן ג'ואו היה בוואמפואה היה תקופה משמעותית בקריירה שלו. עבודתו החלוצית כקצין פוליטי בצבא הפכה אותו למומחה חשוב של המפלגה הקומוניסטית בתחום מפתח זה. רוב הקריירה שלו המאוחרת התמקדה בצבא. עבודתו של ג'ואו ב'מחלקה הצבאית של מחוז גואנגדונג 'של המפלגה הקומוניסטית הסינית היתה אופיינית לפעילותו החשאית בתקופה בקרב אגודים אחרים כמו מסילות הרכבת או נתיבי המים. בהם ארגן תאים חשאיים של קומוניסטים, והכין אותם לזמן שבו הקומוניסטים יפרדו מהברית עם התנועה הלאומנית, מה שקרה ב 1927.
פיצול לאומני-קומוניסטי
ביולי 1926 החלו הלאומנים את מבצע ״המשלחת הצפונית״, ניסיון צבאי מאסיבי לאחד את סין. המשלחת הובלה על ידי צ'יאנג קאי-שק והצבא המהפכני הלאומי (NRA), תערובת של כוחות צבאיים קודמים עם הדרכה משמעותית של יועצים צבאיים רוסיים וקומוניסטים רבים כמפקדים פוליטיים כאחד. עם ההצלחות הראשונות של המשלחת, נוצר במהרה מרוץ בין צ'יאנג קאי-שק המוביל את "הימין" של המפלגה הלאומנית והקומוניסטים, שפעלו בתוך "השמאל" של הלאומנים, לשליטה על החלק הדרומי כמו נאנג 'ינג ושנחאי. הקומוניסטים, שמפקדתם היתה ממוקמת בשנחאי, עשו שלושה ניסיונות להשתלט על העיר 1926-7.
פעילויות בשנחאי
ג'ואו הועבר לשנחאי כדי לסייע בפעילויות אלה, כנראה בסוף 1926. הם ארגנו פעולות נרחבות שסחפו אלפים מהאגודים המקצועיים, והם תקפו תחנות כוח, דואר ומפקדות משטרה ותחבורה. במהלך המהומות האלה, היו הוראות שלא לפגוע בזרים. הקרע שנוצר בין הלאומנים והקומוניסטים בזמן המהומות בשנחאי הוביל גם לעירובם של חברי הכנופיה הירוקה במאבק על השליטה בעיר.
ג'ואו היה אז הקומוניסט הבכיר ביותר בשנחאי, שמאמציו של צ'יאנג להשמיד את הקומוניסטים בשנחאי היו חשאיים מאוד באותה עת, והוצאתו להורג של ג׳ואו היתה מתפרשת כהפרת הסכם שיתוף הפעולה בין הקומוניסטים לבין הקןאומיטנג (שהיתה טכנית עדיין בתוקף).
ג׳ואו בורח משנחאי, ועשה את דרכו להנקו (כיום חלק מווהאן), והשתתף בקונגרס הלאומי החמישי של המפלגה הקומוניסטית הסינית, שהתקיים בין ה -27 באפריל ל -9 במאי. בסוף הקונגרס נבחר ג'ואו לועד המרכזי של המפלגה, ושוב פנה אל המחלקה הצבאית. [80]
אחרי הדיכוי של צ'יאנג קאי-שק את הקומוניסטים, והתפרקות הממשלה, באמצע יולי נאלץ ג'ואו לרדת למחתרת. [81] אז החליטו הקומוניסטים לפתוח בשורה של מרידות צבאיות. [83] הראשון שבהם היה מרד הנאנצ'אנג. ג'ואו נשלח לפקח על האירוע, מבחינה צבאית, המרד היה אסון, כשכוחות הקומוניסטים התמוטטו והתפזרו. [84] ג'ואו עצמו סבל ממלריה במהלך הקמפיין, ונשלח בחשאי להונג קונג לטיפול רפואי. בפגישה הבאה של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסינית, ג'ואו הואשם בכישלון המבצע של נאנצ'אנג והוריד זמנית את היותו חבר אחר בפוליטביורו. [85]
פעילויות במהלך מלחמת האזרחים הסינית
לאחר כישלון מרד נאנצ'אנג, ג'ואו עזב את סין לברית המועצות כדי להשתתף בקונגרס הלאומי השישי של המפלגה הקומוניסטית הסינית במוסקבה, ביוני-יולי 1928. [86] הקונגרס השישי היה צריך להיות במוסקבה כי התנאים בסין נחשבו מסוכנים.
בקונגרס השישי, נשא ג'ואו נאום ארוך וטען כי התנאים בסין אינם נוחים למהפכה מיידית, וכי המשימה העיקרית צריכה להיות לפתח מומנטום מהפכני על ידי זכייה בתמיכת ההמונים באזורים הכפריים והקמת המשטר הסובייטי בדרום סין, בדומה לזה שמאו צדונג וז'ו דה כבר הקימו סביב ג'יאנגשי. ג'ואו יצא כמנהיג דה פקטו של המפלגה הקומניסטית הסינית כשהוא בן שלושים בלבד. [87]
עבודת במחתרת
לאחר שהגיע בחזרה לשנחאי בשנת 1929, החלה ג'ואו לעבוד במחתרת, להקים ולפקח על רשת של תאים קומוניסטים עצמאיים. הסכנה הגדולה ביותר של ג'ואו בעבודתו המחתרתית היתה האיום שהתגלה על ידי המשטרה החשאית של הקואומיטאנג שנוסדה ב- 1928 עם המשימה הספציפית של זיהוי וחיסול הקומוניסטים. כדי למנוע זיהוי, ג'ואו ואשתו שינו מגורים לפחות פעם בחודש, והשתמשו במגוון כינויים. ג'ואו הסתיר את עצמו לעתים קרובות כאיש עסקים, ולעתים לבש זקן. ג'ואו נזהר שרק שניים או שלושה אנשים ידעו אי-פעם היכן הוא נמצא ונמנע מלהיראות במקומות ציבוריים. [91] ג׳ואו פעל להקמת רשת של מודיעין בתוך המטה של צאינג קאי צ׳ק והמידע שהם העבירו סייע לקומוניסטים להמלט מכיתור והשמדה. [93]
עם זאת ג׳ואו פעל בתקיפות כנד בוגדים מצד המפלגה הקומוניסטית כולל הוצאתם להורג של במשפחתם, והוא שוב נאלץ לברוח מפני סוכניו של ציאנג קאי
המצעד הארוך
לאחר שהוכרז על ההחלטה לנטוש את ג'יאנגשי, מונה ג'ואו לאחראי על הארגון והפיקוח של הלוגיסטיקה בנסיגה הקומוניסטית. הוא הכין את תוכניותיו בסודיות מוחלטת והמתין עד לרגע האחרון להודיע על כך למנהיגים בכירים. מטרתו של ג'ואו היתה לפרוץ את כיתור האויב עם כמה שפחות נפגעים, ולפני שהצליחו כוחותיו של צ'יאנג לכבוש את כל הבסיסים הקומוניסטיים. לא ידוע אילו קריטריונים שימשו כדי לקבוע מי יישאר ומי ילך, אבל 16,000 חיילים וכמה מפקדי הקומוניסטים הבולטים באותה תקופה נותרו להקים משמר אחורי כדי להסיט את הכוח העיקרי של הכוחות הלאומיים מלהבחין בנסיגה הכללית של הקומוניסטים. [108]
הנסיגה של 84,000 חיילים ואזרחים החלה בתחילת אוקטובר 1934. סוכני המודיעין של ג'ואו הצליחו לזהות חלק גדול מקווי הכיתור של צ'יאנג שאויישו על ידי גנרל צ'ן ג'יטנג. לאחר שעבר שלושה מתוך ארבעת ביצורים הדרושים כדי להימלט מהכיתור של צ'יאנג, הצבא האדום נתפס לבסוף על ידי כוחות לאומיים סדירים, וסבל אבדות כבדות. מתוך 86,000 הקומוניסטים שניסו לפרוץ מג'יאנגשי, נמלטו 36,000 בלבד. הפסד זה גרם לדכדוך של כמה מהמנהיגים הקומוניסטיים, אבל ג'ואו נשאר רגוע ושמר על קור רוח. [109]
במצעד הארוך שלאחר מכן, היו סכסוכים רבים על הכיוון שהקומוניסטים צריכים ללכת, ועל הסיבות לתבוסות הצבא האדום. במהלך מאבקי הכוח שהתעוררו, ג'ואו תמך בעקביות במאו זדונג נגד האינטרסים של בו גו ואוטו בראון. בו ובראון הואימו אחר כך בתבוסת הצבא האדום, והוסרו בסופו של דבר מעמדות המנהיגות שלהם. [110] הקומוניסטים הצליחו בסופו של דבר להקים מחדש בסיס בצפון שאאנשי ב -20 באוקטובר 1935, והגיעו עם 8,000-9,000 חברים בלבד. [111]
תקרית שיאן
במהלך הקונגרס השביעי של הקומינטרן, שנערך באוגוסט 1936, הוחלפה המדיניות של לחימה ברפובליקאים וביפנים באותו הזמן, במדיניות של שיתוף פעולה עם הרפובליקאים כנגד יפן. ג'ואו שיחק תפקיד חשוב במדיניות חדשה זו. ג'ואו יצר קשר עם אחד המפקדים הבכירים ביותר של הקואומיטאנג בצפון-מערב, ג'אנג צ'ו-ליאנג. ב -1935, ג'אנג היה ידוע בשל עמדותיו האנטי-יפניים וספקותיו בנוגע לנכונותו של צ'יאנג להתנגד ליפנים. [115]
המפגש הראשון בין ג'ואו וג'אנג התרחש ב -7 באפריל 1936. ג'אנג גילה עניין רב בסיום מלחמת האזרחים, איחוד הארץ, והלחימה ביפנים, אך הזהיר כי צ'יאנג שולט היטב בממשלה הלאומית, כי להגשמת מטרות אלה יהיה קשה ללא שיתוף הפעולה של צ'יאנג. שני הצדדים סיימו את פגישתם בהסכם למצוא דרך לעבוד יחד בחשאי. בו בזמן שג'ואו יצר קשרים חשאיים עם ג'אנג, צ'יאנג החל לחשוד בג'אנג. כדי להונות את צ'יאנג, ג'ואו וג'אנג פרשו יחידות צבאיות מזויפות כדי ליצור את הרושם כי הצבא הצפון-מזרחי והצבא האדום היו נתונים לקרב. [116]
בדצמבר 1936 טס צ'יאנג קאי-שק למפקדה הלאומאנית בשיאן כדי לבחון את נאמנותם של הכוחות הצבאיים המקומיים של המארשאל ג'אנג צ'ואליאנג, ולהוביל באופן אישי את הכוחות הללו בהתקפה סופית על הבסיסים הקומוניסטיים בעיר שאאנשי, אשר ג'אנג נצטווה להרוס. נחוש לאלץ את צ'יאנג לכוון את כוחותיה של סין נגד היפנים (שנטלו את שטח מנצ'וריה של ג'אנג והיו בהכנות לפלישה רחבה יותר), ב- 12 בדצמבר הסתערו ג'אנג וחסידיו על מפקדתו של צ'יאנג, הרגו את רוב שומרי ראשו ותפסו את הגנרליסימו במה נודע בשם תקרית שיאן. [117]
התגובות לחטיפתו של צ'יאנג ביאנאן היו מעורבות. כמה מהם, כולל מאו טסונג וג'ו דה, ראו בו הזדמנות להרוג את צ'יאנג. אחרים, כולל ג'ואו אנלאי וג'אנג וונטיאן, ראו בה הזדמנות להשיג מדיניות מאוחדת נגד היפנים, שתחזק את מעמדה הכולל של הקומוניסטים. [118] הוויכוח בתוך ינאן הסתיים כאשר הגיע מברק ארוך מג'וזף סטלין, וקרא לקומוניסטים לשחרר של צ'יאנג, והסביר כי חזית מאוחדת היא העמדה הטובה ביותר להתנגד ליפנים, וכי רק צ'יאנג זכה ליוקרה ולסמכות כדי לבצע תוכנית כזו. [119]
לאחר תקשורת ראשונית עם ג'אנג על גורלו של צ'יאנג, ג'ואו אנלאי הגיע לשיאן ב -16 בדצמבר, במטוס שנשלח במיוחד עבורו על ידי ג'אנג צ'ואליאנג, כמנהל המשא ומתן הקומוניסטי הראשי. תחילה התנגד צ'יאנג למשא ומתן עם נציג המפלגה הקומוניסטית הסינית, אך משכה את התנגדותו כאשר התברר כי חייו וחירותו תלויים במידה רבה ברצונו הטוב של הקומוניזם כלפיו.
ב- 24 בדצמבר קיבל צ'יאנג את ג'ואו לפגישה,שבסופה הבטיח צ'יאנג לשים קץ למלחמת האזרחים, להסכים להתנגד ליפנים יחד והזמין את ג'ואו לנאנג'ינג לשיחות נוספות. [118] ב- 25 בדצמבר 1936 שחרר ג'אנג את צ'יאנג ולווה אותו לנאנג'ינג. לאחר מכן, ג'אנג הועמד לדין צבאי ונידון למעצר בית, ורוב הקצינים שהשתתפו בתקרית שיאן הוצאו להורג.
פעילויות במהלך מלחמת העולם השנייה
כאשר בירת נאנג'ינג נפלה לידי היפנים ב- 13 בדצמבר 1937, ליווה ג'ואו את הממשלה הלאומנית לבירתה הזמנית של ווהאן. כנציג הראשי של המפלגה הקומוניסטית בהסכם שיתוף הפעולה, ג'ואו הקים ועמד בראש משרד הקישור הרשמי של שתי המפלגות. בזמן שהפעיל את משרד הקישור, ג'ואו ביצע פעולות חשאיות בדרום סין, תוך גיוס פעילים קומוניסטים והקמת סניפי המפלגה בכל האזורים שבשליטת הקומוטינג [122]
ג'ואו הצליח לארגן מספר גדול של אינטלקטואלים ואמנים סינים כדי לקדם את ההתנגדות ליפנים. האירוע התעמולתי הגדול ביותר שג'ואו ביים היה חגיגה של שבוע ב -1938, בעקבות ההגנה המוצלחת של טאייר-ג'ואנג. במקרה זה, בין 400,000 ל -500,000 איש השתתפו בתהלוכות, ומקהלה של למעלה מ -10,000 אנשים שרה שירים פטריוטיים. במהלך השבוע גייסו מעל מיליון יואן. ג'ואו עצמו תרם 240 יואן, משכורתו החודשית כסגן מנהל המחלקה המדינית. [123]
ג'ואו הקים קשרים עם יותר מארבעים עיתונאים וסופרים זרים, ביניהם אדגר סנו, אגנס סמדלי, אנה לואיז סטרונג שרבים מהם נעשו אוהדים לעניין הקומוניסטי וכתבו על אהדתם בפרסומים זרים. מתוך אהדה למאמציו לקדם את המפלגה הקומוניסטית לעולם החיצון, ג'ואו ארגן צוות רפואי קנדי בראשותו של נורמן בתון, שיסע ליאנאן, וסייע לבמאי הקולנוע ההולנדי ג'וריס איינס בהפקת סרט תיעודי, ״400 מיליון איש״ . [124]
פעילויות מוקדמות בצ'ונגצ'ינג
ג'ואו אנגליי הגיע לצ'ונגצ'ינג בדצמבר 1938, וחזר לפעולות הרשמיות והבלתי רשמיות שניהל בוווחאן בינואר 1938. פעולותיו של ג'ואו כללו את אלה שנדרשו על-ידי עמדותיו הרשמיות בממשל הלאומני, הפעלת שני עיתונים פרו-קומוניסטים, מאמציו הסמויים להקים רשתות מודיעין אמינות ולהגדיל את הפופולריות של סניפי המפלגה הקומוניסטית בדרום סין.
זמן קצר לאחר שהגיע לצ'ונגצ'ינג, ג'ואו שיכנע בהצלחה את הממשלה הלאומנית לשחרר אסירים פוליטיים קומוניסטים. לאחר שחרורם, ג'ואו הקצה לאסירים האלה תפקידי בארגון והובלת המפלגה ברחבי דרום סין. מאמצי הפעילות החשאית של ג'ואו היו מוצלחים ביותר, והגדילה את מספר חברי המפלגה הקומוניסטית הסינית ברחבי סין פי עשרה בתוך חודשים. צ'יאנג היה מודע במידה מסוימת לפעילויות הללו וניסה לדכא אותן, אך בדרך כלל לא הצליח.
מודיעין
כשחזר ג'ואו לצ'ונגצ'ינג במאי 1940, נוצר קרע רציני בין הלאומנים לבין הקומוניסטים. במהלך השנה שלאחר מכן התמוטטו היחסים בין שני הצדדים להביאו למעצרים והוצאות להורג של חברי המפלגה, ניסיונות סמויים של סוכני שני הצדדים לחסל איש את רעהו, מאמצי תעמולה שתקפו זה את זה, והתנגשויות צבאיות גדולות. החזית המאוחדת בוטלה רשמית אחרי תקרית אנאהוי בינואר 1941, כאשר 9,000 חיילים קומוניסטים של הארמיה הרביעית נכנסו למארב, ומפקדיהם נהרגו או נכלאו על ידי כוחות הממשלה. [136]
ג'ואו הגיב לקרע בין הלאומנים לבין המפלגה הקומוניסטית הסינית על ידי הפניית מנהיגי המפלגה לנהל את פעולותיהם בסתר. הוא שמר על מאמצי תעמולה בעיתונים ושמר על קשר הדוק עם עיתונאים ושגרירים זרים. ג'ואו הגביר ושיפר את המאמצים המודיעיניים של המפלגה הקומוניסטית הסינית בממשלת נאנג 'ינג. יאן באוהאנג, חבר המפלגה שהיה פעיל בחוגים הדיפלומטיים של צ'ונגצ'ינג, הודיע לג'ואו כי היטלר מתכנן לתקוף את ברית-המועצות ב- 22 ביוני 1941. תחת חתימתו של ג'ואו הגיע מידע זה לסטלין ב- 20 ביוני, יומיים לפני תקיפת היטלר.
יחסים עם מאו
ב -1943 הידרדר הקשר של ג'ואו עם צ'יאנג קאי-שק, וחזר ליאנאן לצמיתות. באותה עת, מאו צה-טונג נבחר כיו"ר המפלגה הקומוניסטית הסינית, וניסה להפיץ את התיאוריות הפוליטיות שלו. בעקבות עלייתו לשלטון, ארגן מאו מסע-קידום לאינדוקטרינציה של חברי המפלגה. קמפיין זה הפך ליסוד פולחן האישיות המאואיסטי ששלט מאוחר יותר בפוליטיקה הסינית עד תום המהפכה התרבותית. [141]
לאחר שחזר ליאנאן, ג'ואו מתח ביקורת חריפה יתר על המידה על מאו. מאו מצידו, תקף בפומבי את ג'ואו כ"משתף פעולה ועוזר לדוגמטיות ... ". מאו ובעלי בריתו טענו שארגוני המפלגה הקומוניסטית הסינית שהקים ג'ואו בדרום סין הובלו למעשה על ידי סוכנים חשאיים של הלאומנים, טענה שג'ו הכחיש בתוקף. [141]
הרדיפה של ג'ואו אנלאיי הציקה למוסקבה, וג'ורג'י דימיטרוב כתב מכתב אישי למאו שמציין כי אסור לסלק את "ג'ואו אנלאי ... מהמפלגה". בסופו של דבר, הכרתו הנלהבת של ג'ואו על מגרעותיו שלו, השבחים על הנהגתו של מאו ועל התקפותיו על אויביו של מאו, שיכנעה בסופו של דבר את מאו כי המרת דתו של ג'ואו למאוויזם היא אמיתית, תנאי מוקדם להישרדותו הפוליטית של ג'ואו.[141]
מאמצים דיפלומטיים עם ארצות הברית
לאחר שהצטרפה ארצות הברית למלחמה נגד יפן ב -1941, התעצמו הפוליטיקאים והיועצים הצבאיים האמריקאים יותר ויותר במגע עם הקומוניסטים כדי לתאם את ההתקפות על היפנים. ביוני 1944, צ'יאנג קאי-שק הסכים לאפשר לקבוצת תצפית צבאית אמריקנית, המכונה "משימת דיקסי", לנסוע ליאנאן. מאו וג'ואו בירכו על שליחות זו וערכו שיחות רבות במטרה להשיג סיוע אמריקאי. הם התחייבו לתמוך בכל פעולה צבאית אמריקנית עתידית על אדמת סין, וניסו לשכנע את האמריקאים שהמפלגה הקומוניסטית מחויבת לממשלת אחדות הסינית.
ב- 1944 כתב ג'ואו לגנרל ג'וזף סטילוול, המפקד האמריקני של זירת המלחמה בבורמה, בניסיון לשכנע את סטילוול את הצורך של האמריקאים לספק את הקומוניסטים ואת רצונם של הקומוניסטים בממשלה סינית מאוחדת לאחר המלחמה. ההתפכחות הפתוחה של סטילוול עם הממשלה הלאומנית בכלל, ועם צ'יאנג קאי-שק, במיוחד, הניעו את הנשיא פרנקלין 'רוזוולט לסלק אותו באותה שנה. מחליפו של סטילוול, פטריק ג'יי הארלי, היה פתוח לפניותיו של ג'ואו, אך בסופו של דבר סירב לחבר את הצבא האמריקני עם הקומוניסטים, אלא אם כן תיתן המפלגה ויתורים ללאומנים, שמאו וג'ואו מצאו שאינו מקובל עליהם. זמן קצר לאחר כניעת יפן בשנת 1945, צ'יאנג הזמין את מאו וג'ואו לצ'ונגצ'ינג להשתתף בוועידת שלום אמריקנית, אך הועידה נכשלה ופרצו התנגשויות גדולות בין הקומוניסטים ללאומניים [143]
חידוש מלחמת האזרחים
לאחר כישלונו של המשא-ומתן, חודשה מלחמת-האזרחים הסינית ברצינות. ג'ואו הפך את המיקוד שלו מעניינים דיפלומטיים לעניינים צבאיים, תוך שמירה על אינטרס בכיר בעבודת המודיעין. ג'ואו עבד ישירות תחת מאו כעוזרו הראשי, כסגן יושב-ראש הוועדה הצבאית של הוועד המרכזי וכרמטכ"ל הכללי.
כוחות לאומניים תפסו את ינאן במארס 1947, אבל סוכני המודיעין של ג'ואו הצליחו להביא מידע שאיפשר לכוחות הקומוניסטיים להימנע ממאבקים גדולים ולהעסיק את הכוחות הלאומניים במערכה ארוכה של לוחמת גרילה שהובילה בסופו של דבר להשיג שורה של ניצחונות גדולים. בפברואר 1948, למעלה ממחצית כוחות הלאומניים בצפון-מערב הובסו. בינואר 1949 תפסו הכוחות הקומוניסטיים את בייג'ינג ואת טיאנג 'ין והיו בשליטה חזקה על צפון סין. [152]
דיפלומטיה
ב- 21 בינואר 1949 פרש צ'יאנג מהממשלה הלאומנית, וגנרל לי זונגרן. ב- 1 באפריל 1949 פתח בשורה של שיחות שלום עם משלחת של שישה חברי המפלגה הקומוניסטית הסינית. את הנציגים של המפלגה הקומוניסטית הסינית הוביל ג'ואו אנלאי[153]
המשא ומתן נמשך עד ה -15 באפריל, כאשר ג'ואו כתב גירסה סופית של "טיוטת הסכם לשלום פנימי", שהייתה בעיקרה אולטימטום ללאומנים לקבל את דרישות המפלגה הקומוניסטית הסינית. ממשלה הלאומנית לא הגיבה לאחר חמישה ימים, ואמרה כי היא אינה מוכנה לקבל את דרישותיו של ג'ואו. [154]
ב -21 באפריל הוציאו מאו וג'ואו להמשך הקרבות, הכוחות הקומוניסטים כבשו את נאנג 'ינג ב -23 באפריל, בדצמבר 1949 כבשו את צ'נגדו, העיר האחרונה בשליטתה של הלאומנים על סין, ואילצו את צ'יאנג לצאת לטייוואן. [154]
המצב הדיפלומטי לאחר 1949
לאחר כינונה של הרפובליקה העממית של סין ב -1 באוקטובר 1949, מונה ג'ואו לראש ממשלת מועצת המנהלים (שהוחלף מאוחר יותר על ידי מועצת המדינה) ושר החוץ. בתיאום בין שני המשרדים הללו לבין תפקידו כחבר בוועדה החמישית של הפוליטבירו, הפך ג'ואו לאדריכל מדיניות החוץ המוקדמת של סין, והציג את סין כחברה חדשה, אך אחראית, של הקהילה הבינלאומית. בתחילת שנות ה -50, ג'ואו היה דיפלומט מנוסה ומכובד כמהפכן בכיר בתוך סין. [155]
מאמציו הראשונים של ג'ואו לשפר את יוקרתה של סין היו כרוכים בגיוס פוליטיקאים, קפיטליסטים, אינטלקטואלים ומנהיגים צבאיים בולטים שלא היו קשורים מבחינה טכנית למפלגה הקומוניסטית הסינית.
אלמנתו של סון יאט-סון, סונג צ'ינג-לינג, שהיתה מנוכרת ממשפחתה והתנגדה ללאומנים במשך שנים רבות, הצטרפה בקלות לעזרתו ב -1949.
מלחמת קוריאה
כאשר פרצה מלחמת קוריאה ב -25 ביוני 1950, ג'ואו הייתה בתהליך של שחרור מחצית מ -5.6 מיליון חיילי הצבא הסיני. ג'ואו ומאו דנו באפשרות של התערבות אמריקאית עם קים איל-סונג, וקראו לקים להיזהר אם הוא ירצה לכבוש את דרום קוריאה, אבל קים סירב להתייחס ברצינות לאזהרות. ב- 28 ביוני 1950, לאחר שדחפה ארצות-הברית את החלטת האו"ם לגנות את התוקפנות הצפון קוריאנית ושילחה את הצי השביעי ל"נטרל" את מיצרי טייוואן, הביקורת של ג'ואו היתה על יוזמות האו"ם ועל ארה"ב כ"תוקפנות מזוינת על שטח סיני".
ב -15 בספטמבר 1950 נחת מקארתור באינצ'ון, לא נתקל בהתנגדות קטנה, וכבש את סיאול ב -25 בספטמבר. הפצצות הפצצות הרסו את רוב הטנקים הצפון קוריאניים ואת רוב הארטילריה שלה. הכוחות הצפון קוריאניים, במקום לסגת צפונה, התפוררו במהירות. ב- 30 בספטמבר הזהיר ג'ואו את ארצות-הברית כי "העם הסיני לא יסבול תוקפנות זרה, וגם לא יסתפקו בעין יפה לראות את שכניהם מפלישים באכזריות על-ידי האימפריאליסטים". [161]
כדי לגייס את תמיכתו של סטאלין, נסע ג'ואו לאתר הקיץ של סטאלין בים השחור ב- 10 באוקטובר. סטאלין הסכים בתחילה לשלוח ציוד צבאי ותחמושת, אך הזהיר את ג'ואו כי חיל האוויר של ברית המועצות יזדקק לשניים או שלושה חודשים כדי להכין כל פעולה, ושום כוחות קרקע לא יישלחו. בפגישה שלאחר מכן, סטאלין אמר לג'ואו כי הוא יספק רק לסין ציוד על בסיס אשראי, וכי חיל האוויר הסובייטי יפעל רק על פני המרחב האווירי הסיני לאחר תקופה בלתי ידועה. סטלין לא הסכים לשלוח ציוד צבאי או תמיכה אווירית עד מארס 1951. [163]
ביוני 1951 הגיעה המלחמה למבוי סתום סביב קו הרוחב השלושים ושמונה, ושני הצדדים הסכימו לנהל משא-ומתן על שביתת-נשק. ג'ואו ניהל את שיחות ההפוגה, שהחלו ב -10 ביולי. המשא ומתן נמשך שנתיים לפני שהגיעו להסכם הפסקת אש ביולי 1953, שנחתם רשמית בפנמונג'ום. [165]
מלחמת קוריאה היתה המשימה הצבאית האחרונה של ג'ואו, והתמקד בעבודתו בוועדה המתמדת, במועצת המדינה ובענייני חוץ. [166]
דיפלומטיה עם השכנים הקומוניסטים של סין
לאחר מותו של סטאלין ב- 5 במארס 1953, ג'ואו יצא למוסקבה והשתתף בהלוויה של סטלין כעבור ארבעה ימים. מאו החליט, למרבה הפלא, לא לנסוע למוסקבה, אולי משום שאף פוליטיקאי סובייטי בכיר לא נסע לבייג'ינג, או משום שסטאלין דחה הצעה להיפגש עם מאו ב -1948 (עם זאת, טקס אזכרה ענקי לכבוד סטאלין התקיים כיכר טיאננמן בבייג'ינג עם מאו ומאות אלפים נוספים בהשתתפות). במוסקבה זכה ג'ואו בכבוד רב מצד פקידים סובייטים, והורשה לעמוד עם מנהיגי ברית המועצות לשעבר - ויאצ'סלב מולוטוב, ניקיטה חרושצ'וב, ג'ורג'י מלנקוב ולורנטי בריה - במקום עם שאר הנכבדים ה"זרים" שהשתתפו. עם ארבעת המנהיגים האלה, ג'ואו פסע היישר מאחורי הארון של סטאלין. מאמציו הדיפלומטיים של ג'ואו על נסיעתו למוסקבה זכו לתגמולים זמן קצר לאחר שב- 1954 ביקר חרושצ'וב בעצמו בבייג'ינג כדי להשתתף במלאת חמש שנים להקמתה של הרפובליקה העממית. [153] [167]
במהלך שנות החמישים פעל ג'ואו להדק את היחסים הכלכליים והפוליטיים בין סין למדינות קומוניסטיות אחרות, תוך תיאום מדיניות החוץ של סין עם המדיניות הסובייטית לקידום הסולידריות בקרב בעלי ברית פוליטיים. ב -1952 חתמה ג'ואו על הסכם כלכלי ותרבותי עם הרפובליקה העממית המונגולית, והכירה למעשה את עצמאותה של מה שנודע בשם "מונגוליה החיצונית" בזמנים של צ'ינג. ג'ואו גם פעל להסכם עם קים איל-סונג כדי לסייע בשחזור שלאחר המלחמה של כלכלת צפון קוריאה. הוא ניהל שיחות ידידותיות עם ראש ממשלת בורמה, או נו, וקידם את מאמציה של סין לשלוח אספקה למורדים הווייטנאמיים של הו צ'י מין המכונה וייטנם. [155]
ההודעה משנחאי
בתחילת שנות השבעים החלו היחסים בין סין לארה"ב להשתפר. העובדים של מאו בתעשיית הנפט, אחד המגזרים הכלכליים המעטים של סין באותה עת, יעצו ליו"ר כי על מנת לבחון את הצמיחה ברמות הרצויות על ידי הנהגת המפלגה, הייבוא הגדול של הטכנולוגיה והטכנולוגיה האמריקאית היה חיוני. בינואר 1970 הזמינו הסינים את צוות הפינג-פונג האמריקאי לסייר בסין, ויצרו עידן של "דיפלומטיה של פינג-פונג". [179]
ב- 1971 נפגש ג'ואו אנלאי בחשאי עם יועצו הביטחוני של הנשיא ניקסון, הנרי קיסינג'ר, שטס לסין כדי להתכונן לפגישה בין ריצ'רד ניקסון לבין מאו צה טונג. במהלך המפגשים הללו הסכימה ארצות הברית לאפשר העברת כספים אמריקאיים לסין (ככל הנראה מקרובים בארצות הברית), כדי לאפשר לאוניות בבעלות אמריקנית לנהל את הסחר עם סין (תחת דגלים זרים) ולהרשות היצוא הסיני לארצות הברית בפעם הראשונה מאז מלחמת קוריאה. המו"מ הזה היה אז רגיש כל כך, עד שהוסתרו מהציבור האמריקני, ממשרד החוץ, ממזכיר המדינה האמריקאי ומכל ממשלות זרות.
בבוקר ה- 21 בפברואר 1972 הגיע ריצ'רד ניקסון לבייג'ינג, שם קיבל את פניו ג'ואו, ואחר כך נפגש עם מאו צה-טונג. החומר הדיפלומטי של ביקורו של ניקסון נפתר ב -28 בפברואר, בהודעת שנחאי, שסיכמה את עמדות הצדדים מבלי לנסות ליישב אותם. "הצד האמריקאי" אישר מחדש את העמדה האמריקאית כי המעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם המתמשכת אינה מהווה "התערבות חיצונית" בענייני וייטנאם, והציגה מחדש את מחויבותה ל"חופש הפרט ", והבטיחה המשך תמיכה בדרום קוריאה. "הצד הסיני" אמר כי "בכל מקום שבו יש דיכוי, יש התנגדות", כי "כל הכוחות הזרים צריכים לחזור למדינות שלהם", וכי קוריאה צריכה להיות מאוחדת על פי דרישות של צפון קוריאה. שני הצדדים הסכימו לחלוק על מעמדה של טייוואן. קטעי הסיום של המסמך הדיפלומטי עודדו חילופים דיפלומטיים, תרבותיים, כלכליים, עיתונאיים ומדעיים נוספים, ואימצו את כוונותיהם של שני הצדדים לפעול לקראת "הרפית המתחים באסיה ובעולם". ההחלטות של "שנחאי" היוו שינוי משמעותי במדיניות הן בארה"ב והן בסין. [180]
הקפיצה הגדולה קדימה
ב -1958, מאו צה-טונג החל את "הקפיצה הגדולה קדימה", שמטרתה להגדיל את רמות הייצור בסין בתעשייה ובחקלאות עם מטרות לא ריאליות. כמנהל עממי ומעשי, ג'ואו שמר על מעמדו בתהליך. ג'ואו תואר על-ידי היסטוריונית אחת לפחות כ"מילדת" של הקפיצה הגדולה קדימה, והפכה את התיאוריה של מאו למציאות ובתוך כך גרמה למותם של מיליונים. [182]
בתחילת שנות השישים, יוקרתו של מאו לא היתה גבוהה כפי שהיתה פעם. מדיניותו הכלכלית של מאו בשנות החמישים נכשלה, והוא פיתח אורח חיים שהיה מנותק יותר ויותר מעמיתיו. בין הפעילויות שנראו מנוגדות לתדמיתו הפופולרית היו השחייה בבריכה הפרטית שלו בג'ונג-נגאי, הוילות הרבות שלו ברחבי סין, שאליהן היה נוסע ברכבת פרטית. חילוף רצוף של נשים צעירות נלהבות שהוא פגש ועוד. השילוב של כישרונותיו האישיים וכישלונות מדיניות התיעוש שלו עוררו ביקורת מצד מהפכנים ותיקים כמו ליו שאאקי, דנג שיאופינג, צ'ן יון וג'ואו אנלאי, שנראה פחות ופחות שותף להתלהבות מחזונו על מאבק מהפכני מתמשך. [183]
המהפכה התרבותית
כדי לשפר את תדמיתו וכוחו, פעל מאו, בסיועו של לין ביאו, בכמה מאמצי תעמולה פומביים. המאמצים האחרונים והמצליחים ביותר היו המהפכה התרבותית. המהפכה התרבותית, שהוכרזה ב- 1966, היתה פרו-מאואיסטית בגלוי, ונתנה למאו את הכוח והשפעה לטהר את המפלגה מאויביו הפוליטיים ברמות השלטון הגבוהות ביותר. יחד עם סגירת בתי הספר והאוניברסיטאות בסין, הטפותיה לצעירים הסינים להרוס מבנים ישנים, מקדשים ואמנות, ולתקוף את המורים "הרביזיוניסטים" שלהם.
בעקבות האיומים שגורלו יהיה כגורל חבריו, אם לא יתמוך במאו, חדל ג'ואו להעביר ביקורת והחל לעבוד יותר קרוב עם היו"ר ועם הקליקה שלו.
ג'ואו נתן את תמיכתו בהקמתם של ארגונים רדיקליים של "המשמר האדום". בספטמבר 1968 תיאר ג'ואו את האסטרטגיה שלו להישרדות פוליטית בפני חברי פרלמנט ביפן שביקרו בבייג'ין: "דעותיו האישיות צריכות להתקדם או להיות בנסיגה על פי כיוון הרוב". [188] כאשר הואשם בהיותו פחות נלהב בעקבות ההנהגה של מאו, הוא האשים את עצמו ב"הבנה גרועה" בתיאוריות של מאו, והביע צורך בהתפשרות עם כוחות שהוא תיעב אותם בסתר, והתייחס אליהם כאל "תופת". [189] בעקבות ההיגיון של ההישרדות הפוליטית, ג'ואו פעל כדי לסייע למאו, והגביל את ביקורתו לשיחות פרטיות.
אף על פי שג'ואו נמלט מרדיפתו הישירה, הוא לא היה מסוגל להציל רבים מאלה הקרובים אליו לאחר שחייהם נהרסו על ידי המהפכה התרבותית. סאן ווישי, בתו המאומצת של ג'ואו, נפטרה ב -1968 לאחר שבעה חודשי עינויים, מאסר ואונס על ידי המשמרות האדומים המאואיסטים. באותה שנה, ג'יאנג שהיה גם הוא בנו המאומץ (סאן יאנג) עונה ונרצח על ידי המשמרות האדומים. לאחר תום המהפכה התרבותית, מחזותיו של סאן הוצגו מחדש כדרך לביקורת על כנופיית הארבעה, שרבים חשבו שהם היו אחראים למותו. [190]
במהלך העשור הבא, מאו פיתח במידה רבה מדיניות שג'ואו היה אחראי לביצועה, בניסיון להפיג חלק מהחרפות של המהפכה התרבותית. [191] ג'ואו זימן גם גדוד של צבא לשמור על העיר האסורה ולהגן על חפציה המסורתיים מפני ונדליזם והרס על ידי אנשי המשמרות האדומים. [192] למרות מאמציו הטובים ביותר, חוסר היכולת למנוע רבים מהאירועים של מהפכת התרבות היתה מכה קשה לג'ואו.
בעשור האחרון לחייו, יכולתו של ג'ואו ליישם את מדיניותו של מאו ולשמור על האומה במהלך תקופות של מצוקה היתה כה גדולה, עד שחשיבותו המעשית בלבד היתה מספיקה כדי להציל אותו (בסיועו של מאו) בכל פעם שג׳או נעשה מאוימת מבחינה פוליטית. [193] בשלבים האחרונים של המהפכה התרבותית, ב-1975, ג'ואו דחף את "ארבעת המודרניזמים" כדי לבטל את הנזק שנגרם על ידי מדיניות מאו.
בשלבים המאוחרים יותר של המהפכה התרבותית, ג'ואו הפך למטרה של קמפיינים פוליטיים מתואמים על ידי היו"ר מאו וחבורת הארבעה. הביקורת היתה היתה מופנית לראש הממשלה ג 'ואו, שנתפס כאחד היריבים העיקריים של הכנופיה.
סוף חייו
על פי הביוגרפיה האחרונה של ג'ואו - אובחנה לראשונה ג'ואו בסרטן שלפוחית השתן בנובמבר 1972. [195] גאו וונקיאן טען כי הצוות הרפואי של ג'ואו דיווח כי עם טיפול היה לו סיכוי של 80-90 אחוז להחלמה, אך הטיפול הרפואי עבור חברי המפלגה הבכירים ביותר היה חייב להיות מאושר על ידי מאו. גאו וונקיאן טען בספרו כי מאו הורה כי ג'ואו ואשתו לא ידברוו על האבחנה, לא יבוצע ניתוח, ואין צורך בבדיקות נוספות. [196]
ב- 1974 חווה ג'ואו דימום משמעותי בשתן. לאחר לחץ של מנהיגים סינים אחרים, שידעוו על מצבו של ג'ואו, הורה לבסוף מאו לבצע ניתוח ביוני 1974, אך הדימום חזר כעבור כמה חודשים, דבר שהצביע על גרורות של הסרטן באיברים אחרים. סדרה של פעולות במהלך השנה וחצי האחרונות לא הצליחו לבדוק את התקדמות הסרטן. [197] ג'ואו המשיך המשיך לעבוד במהלך שהותו בבית החולים, עם דנג שיופנג, כסגן ראש הממשלה הראשון. הופעתו הציבורית האחרונה היתה בפגישתו הראשונה של הקונגרס הארצי הרביעי של העם ב- 13 בינואר 1975, שם הציג את דו"ח העבודה של הממשלה. לאחר מכן הוא נעלם מן העין הציבורית לצורך קבלת טיפול רפואי נוסף. [198]
ג'ואו אנלאי מת מסרטן ב- 8 בינואר 1976, בן 77.
מורשת
בסוף חייו נחשב ג'ואו כמייצג מתינות וצדק בתרבות הפופולרית הסינית. [204] מאז מותו, ג'ואו אנלאי נחשב כמנהל משא ומתן מיומן, מנהל מדיניות, מהפכן מסור, ומדינאי פרגמטי בעל תשומת לב יוצאת דופן לפרטים ולגוונים. הוא היה ידוע גם במוסר העבודה הבלתי נלאה והמסורתי שלו, בקסמו יוצא הדופן ובגאוותו בציבור.
הוא היה ידוע בתור הביורוקרט האחרון של שושלת מנדרין במסורת הקונפוציאנית. ההתנהגות הפוליטית של ג'ואו צריכה להבחן לאור הפילוסופיה הפוליטית שלו, כמו גם אישיותו. במידה רבה הציג ג'ואו את הפרדוקס הטמון בפוליטיקאי קומוניסטי עם חינוך סיני מסורתי: שמרני ורדיקלי כאחד, פרגמטי ואידיאולוגי, בעל אמונה בסדר ובהרמוניה וכן באמונה, שאותה פיתח בהדרגה לאורך זמן , בכוח ההתקדמות של המרד והמהפכה.
אף על פי שהיה מאמין מובהק באידיאל הקומוניסטי שעליו הוקמה הרפובליקה העממית. [210] יש להניח כי הגן בהצלחה על כמה מהמבנים האימפריאלים והדתיים בעלי חשיבות תרבותית והגן מטיהורים על מנהיגים בכירים רבים, כולל דנג שיאופינג, אנשי אקדמיה ואמנים. [210] דנג שיאופינג צוטט באומרו כי ג'ואו נאלץ לפעמים לפעול בניגוד למצפונו כדי למזער את הנזק הנובע ממדיניות מאו. [210]
בעוד שמנהיגים סינים רבים אחרים היו נתונים לביקורת בתוך סין, הדימוי של ג'ואו נותר חיובי בקרב הסינים העכשוויים. סינים רבים ממשיכים להוקיר את ג'ואו כמנהיג ההומאניסטי ביותר במאה ה -20, שנותר סמל המפלגה הקומוניסטית. [211] אפילו היסטוריונים שמציגים את הפגמים של מאו מייחסים בדרך כלל את התכונות המנוגדות לג'ואו: ג'ואו היה תרבותי ומשכיל, שמולו מאו היה אדם פשוט; ג'ואו היה עקבי במקום שבו מאו היה בלתי יציב; ג'ואו היה סטואי בעוד מאו היה פרנואידי.
הערות שוליים
| |||