נו (תיאטרון) – הבדלי גרסאות

בשנת ב-[[2008]] הכיר ארגון [[אונסק"ו]] בתיאטרון הנו כ[[מורשת תרבותית בלתי מוחשית]].

**'''ג'יאוטאי''' (מקהלה, בדרך כלל 6-86–8 שחקנים ).

**'''קוֹקן''' (עוזר בימה, בדרך כלל 2-32–3 שחקנים)

יש ביפן כיום כ-1500 שחקני נו מקצוענים וצורת האומנות הזו ממשיכה לשגשג. חמשת בתי הספרים הקיימים למשחק הנו הם "קנזה" (観世), "הושו" (宝生), "קומפארו" (金春), "קיטה" (喜多) ו"קונגו" (金剛). בכל בית ספר ישנה משפחה מובילה הידועה כ-סוה-קי וראש כל משפחה זו רשאי ליצור מחזות חדשים או לערוך שירים קיימים. אגודת שחקני הנו היא פאודלית למדי באופייה ומגינה בקפדנות על המסורות שהתקבלו מהאבות הקדמונים.

מחזה הנו מתרחש על בימה חשופה עשויה מ'''הינוקי''' (סוג של [[ברוש]] יפני). הבימה ערומה למעט ה"קאגאמי-איטה" ציור של עץ אורן ברקע הבימה. קיימים הסברים רבים למשמעות העץ, אחד הנפוצים הוא שהעץ מסמל את הדרך בה אלוהויות יורדות לארץ ב[[פולחן]] ה[[שינטו]]. מאפיין ייחודי נוסף לבימה הוא ה"האשיגאקרי", גשר צר משמאל לבימה שבו עושים השחקנים הראשיים שימוש על מנת להיכנס לבימה. בקאבוקי התפתח אביזר זה ל"האנאמיצ'י".

לכל המסכות בנו (能面 "נו" - יכולת, או 面 "אומוטה" מסיכה) יש שמות.

שחקן מנוסה החובש מסכה מסוגל להעביר הבעות רגש שונות בעזרת תנוחת הראש והתאורה. מסכה דוממת נראית כאילו היא שמחה, עצובה או מציגה מגוון הבעות מעודן. מחקרים של מייקל ג'. ליונס מהמעבדות לתקשורת ורובוטיקה אינטליגנטית ב[[קיוטו]], יפן ו[http://www.ucl.ac.uk/HCS/research/people/?userid=sslyruc רות קמפבל] מה"קולג' האוניברסיטאי של לונדון, בחנו היבט יוצא דופן זה של המסכות.