הקרב על גוש עציון – הבדלי גרסאות

'''הקרב על גוש עציון''' החל בראשית [[מלחמת העצמאות]], מיד עם ההכרזה על [[תוכנית החלוקה]] ב-[[29 בנובמבר]] [[1947]], והסתיים ב-[[14 במאי]] [[1948]], יום [[הכרזת העצמאות]], עם נפילת [[גוש עציון]] כולו בידי כוחות [[הלגיון הערבי]], אשר נעזר בכוחות ערביים מקומיים. שיאו של הקרב היה ב-[[13 במאי]] [[1948]], בקרב על [[קיבוץ]] [[כפר עציון]] שבו נהרגו 127 מתושבי הקיבוץ ומגיניו, חלקם לאחר שנכנעו.{{הערה|קיימות מחלוקות לגבי מספר האנשים המדויק אשר נהרגו בעת הלחימה ומספר האנשים שנרצחו לאחר שנכנעו.}}. בקרבות [[גוש עציון]] נהרגו בסך הכל 242 תושבי הגוש ולוחמי 'ההגנה'.

חידוש ההתיישבות היהודית באזור החל עם הקמת [[מגדל עדר]], על ידי יהודים מירושלים, ב-1927. ישוב זה, ובו כעשר משפחות, חרב וננטש ב[[מאורעות תרפ"ט]]. ב-1935 הוקם המקום בשנית, על ידי עולים מ[[כורדיסטן]], יוצאי [[השומר]] ויוצאי המושבות הוותיקות, זו הפעם בשם [[כפר עציון]]. במקום הספיקו להתיישב רק כמה עשרות פועלים, בטרם ננטש ונחרב שוב בתקופת [[המרד הערבי הגדול]]. בשנים 1938-19361936–1938, רכשה [[הקרן הקיימת]] כ-12,300 דונם מדרום לירושלים. בשנות הארבעים הוקמו על כשני שלישים משטח זה ארבעה קיבוצים.

[[כפר עציון]] נוסד שוב ב-30 באפריל 1943, זו הפעם כקיבוץ דתי. הקיבוץ הוקם על ידי 'קבוצת אברהם' של [[הפועל המזרחי]], ותיקי [[השומר הדתי]] ו[[בני עקיבא]] מ[[פולין]], אשר עברו תקופת הכשרה בסמוך ל[[כפר פינס]]. [[הקיבוץ הדתי]] [[משואות יצחק]], נוסד ב-4 בנובמבר 1945, על ידי גרעין 'משואות'. מייסדיו היו צעירים יוצאי [[גרמניה]], [[צ'כוסלובקיה]] ו[[הונגריה]]. הקיבוץ הוקם מצפון מערב לכפר עציון. מצפון לשני קיבוצים אלה הוקם [[עין צורים]], אף הוא קיבוץ דתי, ב-22 באוקטובר 1946, על ידי גרעין 'בני עקיבא', אשר שהה קודם לכן ב[[טירת צבי]]. קיבוץ [[השומר הצעיר]] [[רבדים]], הוקם ב-11 פברואר 1947, ממערב לעין צורים, על ידי מספר גרעינים שקיבלו הכשרתם ב[[בית זרע]].

ארבעת יישובי גוש עציון נמצאו באזור הררי, שקוטרו כחמישה ק"מ וגובהו כ-950 מ', ממערב לכביש ירושלים-חברון ([[כביש 60]] בקירוב), בערך במחצית הדרך בין [[בית לחם]] ל[[חברון]], ובק"מ ה-21 מירושלים. במקום זה הסתעפה מערבה דרך פנימית אל יישובי הגוש. על אותה הסתעפות, כמו גם על תחילת הדרך הפנימית, ומימינה, חלשה ח'רבת סאוויר (גובה 971 מ'). משמאל לדרך הפנימית, על גבעה שגובהה 950 מטר, נמצא 'המנזר הרוסי', אשר נבנה ב-1902 כתחנת אכסון לעולי רגל רוסיים. ליד המנזר, מצפון מערב, נמצא 'ההר הרוסי' (960 מ'), במקום בו שוכן היום [[חטיבת עציון|חטמ"ר עציון]]. הדרך הפנימית המשיכה עד לצומת הדרכים הפנימי של הגוש ליד 'האלון הבודד' או 'העץ', אשר ציין את מרכזו של גוש עציון. מצפון, חלשה על הצומת 'הגבעה הצהובה', ומולה, ממזרח, 'גבעת העץ', שגובהה 960 מ'. מן הצומת התפתלו דרכים צפונה - בכוון ח'רבת זכריה (גובה 942 מ'), עין צורים (935 מ'), הנמצא במרחק של 1.1 ק"מ מן הצומת, רבדים (גובה 850 מ') ו[[נחלין]], כפר ובו כ-500 מוסלמים, ודרומה - בכוון לכפר עציון, הנמצא כשני ק"מ מכביש ירושלים-חברון, בגובה 965 מ'. מול הכניסה לכפר עציון, צפונה מערבה לדרך, נמצאה 'גבעת הסלעים' (910 מ'). לפני הכניסה לכפר עציון, פנתה דרך עפר לכוון [[בית-אומר]], הנמצא בגובה 979 מ', דרך 'אוכף המוכתר' (967 מ'). בבית-אומר התגוררו כ-1,200 מוסלמים. בדרך כלל, שררו יחסים טובים בין תושבי הכפר ובין היהודים. מן הכביש הפנימי, מערבה, הסתעפה הדרך למשואות יצחק, שגובהו 920 מ'. ממשואות יצחק יצא שביל לכוון הכפר הערבי [[ג'בע]], השוכן על גבעה בגובה 694 מטר מעל פני הים, ובו כ-180 מוסלמים. השביל פנה דרומה, עבר ליד הכפר צאפה, והגיע ל[[צוריף]], כפר ובו 1,640 מוסלמים.

בכפר עציון התגוררו 220 איש, מהם 167 מבוגרים. מבין אלה היו 70 נשים וששה הורים. לאחר יציאת הבלתי לוחמים (ר' בהמשך), נותרו במקום 70 גברים ו-20 נשים. כפר עציון היה היישוב הגדול והמרכזי בגוש ובו נמצאה המפקדה, ולה קשר אלחוטי, הן עם ירושלים, הן עם יתר היישובים. כן התקיים קשר טלפוני עם העמדות. במשואות יצחק התגוררו 123 איש, מהם 111 מבוגרים. מבין אלה היו 41 נשים ושלושה הורים. לאחר יציאת הבלתי לוחמים נותרו במקום 60 גברים ו-30 נשים. בעין צורים התגוררו 55 איש, מהם 38 גברים ו-17 נשים. ברבדים היו כ-80 איש, כשני שלישים מהם גברים. מספר הלוחמים מתוך כל אלה היה כ-275.

מבחינה ארגונית, גוש עציון היווה חלק ממחוז ירושלים של [[ההגנה]]. אלא שמחוז זה עצמו היה חלש, יחסית לשני המחוזות העירוניים האחרים. בראש מעייניו עמדה הדאגה לירושלים גופה, אשר היא עצמה נזקקה לעזרה מבחוץ. עם פרוץ הקרבות, תגברו את הגוש מחלקת מילואים של [[הפלמ"ח]]. כן היו בגוש עשרה נוטרים מן [[המשמר הנע]], שלושה מהם תושבי הגוש. הגוש תוגבר בשתי מחלקות [[חי"ש]] מתחלפות, ועם בואן, עזבו את הגוש הנוטרים מבחוץ. אחת מאותן מחלקות הייתה 'המחלקה המוטסת', 20 לוחמים מ[[הפלוגות הדתיות במלחמת העצמאות|הפלוגה הדתית]] של [[חי"ש]] תל אביב שהוטסו לגוש במטוסי [[אוסטר אוטוקרט]] ("פרימוס") במרץ [[1948]]. אלה נשארו עד נפילת הגוש (ר'ראו להלן), ורק ארבעה מהם שרדו את הקרב. כן התאמנו בגוש חניכי [[קורס מ"כים]] של 'ההגנה'. אלה הצטרפו למגיני הגוש כל עוד שהו בו, בשבועות הראשונים של הקרבות. כללית, גם אם התחלפו ההרכבים, נמצאו בגוש בימי הקרבות פלוגת חי"ש ומחלקת פלמ"ח. בסך הכל, היה מספר מגיני הגוש, תושבי הקיבוצים בעלי כושר לחימה, וחיילי התגבור גם יחד, כ-400. מספר גדול במונחי מלחמת העצמאות.

מצבת הנשק בתחילת 1948:

ברבדים ובמשלט הסמוך - שני מקלעים, ארבעה תת-מקלעים, ארבעה אקדחים, 20 רובים של תחנה הנוטרים, 16 רובים נוספים, מרגמה שני אינץ', 205 רימוני הגנה, 110 רימוני התקפה.

ב-6 בדצמבר 1947 הגיעה לגוש מחלקת מילואים של הפלמ"ח (ר' למעלה). עמם הגיע [[דני מס]], אשר קיבל, עם בואו, את הפיקוד על המקום. עם הגיעו של דני מס לפקד על הגוש, הוא הורה לתפוס את 'גבעת הסלעים', 'הגבעה הצהובה', 'אוכף המוכתר', ח'רבת זכריה ומשלטים נוספים. כן נערכה, בכל רחבי הגוש, ולאורך כל תקופת הלחימה, פעילות התבצרות נרחבת, אשר נעשתה גם בשבתות. זו סבלה ממחסור בכלים מתאימים להתבצרות באזור סלעי, כמו פטישי אוויר, ולמעשה, תוכניות ההתבצרות לא הסתיימו מעולם. כך, נבנו עמדות, נחפרו תעלות קשר, בוצרו צריפי מגורים, נמתחו גדרות, נערך [[מיקוש]] ועוד.

ב-[[8 בדצמבר]] 1947 נערכה התקפה על מכונית שיצאה מגוש עציון לירושלים. התוצאה המידית הייתה ניתוק התנועה הסדירה בין גוש עציון וירושלים, מקור האספקה העיקרי של גוש עציון, ומכאן ואילך, התנהלה התנועה בשיירות מאובטחות. ב-[[11 בדצמבר]] [[1947]] נשלחה [[שיירת העשרה|שיירה של ארבע מכוניות]] שנועדה להוביל אספקה מירושלים ליישובי גוש עציון. השיירה הותקפה, עשרה מבין 26 נוסעיה נהרגו, וששה נפצעו. בין ההרוגים היו חמישה חברי כפר עציון, חבר משואות יצחק וחבר עין צורים. בתגובה, פגע כוח שיצא מן הגוש באוטובוס ערבי על כביש חברון-ירושלים. ב-[[5 בינואר]] [[1948]], [[כ"ג בטבת]] [[ה'תש"ח]], פונו האמהות והילדים, מן הגוש, בסיוע בריטי ל[[ירושלים]], למעט אם אחת שסרבה לעזוב את כפר עציון. אלה עברו להתגורר ב[[מנזר רטיסבון]] שבירושלים, או ב[[בית הכרם]] (בזמן [[ההפוגה הראשונה]] הם עברו ל[[פתח תקווה]]). באותו החודש הותקף לראשונה הגוש על ידי מאות רבות מתושבי הר חברון בפיקודו של [[עבד אל-קאדר אל-חוסייני|עבד אל-קדר אל-חוסייני]]. ההתקפה, שכוונה אל ח׳רבת זכריה ועין צורים, נבלמה, אך הגוש נחלש והיה זקוק לתגבורת כוח אדם ונשק. {{הערה| שם=תולדות1|תולדות מלחמת הקוממיות (1967), הוצאת מערכות - ענף היסטוריה במטה הכללי, 91.}} ב-[[12 בינואר]] [[1948]], [[א' בשבט]] [[ה'תש"ח]], יצאה שיירה מירושלים עם ציוד לחימה ואספקה. השיירה הותקפה אך הצליחה להגיע לגוש עציון. בשיירה זו הגיע לגוש [[עוזי נרקיס]] וקיבל את הפיקוד מ[[דני מס]]. ב-[[13 בינואר]] [[1948]], [[ב' בשבט]] [[ה'תש"ח]] חזרה השיירה מגוש עציון והותקפה בפאתי [[בית לחם]]. בהתקפה [[שיירת השניים|נהרגו שניים מנוסעי השיירה]], נוטר וחבר רבדים. כדי להתגבר על הניתוק, נערך ניסיון להטיל ממטוסים אספקה בהיקף מוגבל. ניסיונות אלה לא עלו יפה, לעיתים קרובות. לפיכך, הוחלט להכשיר, בסמוך לצומת הפנימית של הגוש, מסלול למטוסים.

===קרב ה-14 בינואר ופרשת הל"ה===

ב-[[14 בינואר]] [[1948]], [[ג' בשבט]] [[ה'תש"ח]], ערכו הערבים [[קרב ג' בשבט|התקפה גדולה על גוש עציון]]. בהתקפה השתתפו, באופן יוצא דופן ללחימת הערבים המקומיים באותה מלחמה, ערבים ממקומות מרוחקים יחסית, כמו [[הנגב]] וה[[שומרון]]. עם זאת, גרעין הכוח התוקף היו לוחמי [[צבא הג'יהאד הקדוש]], ועליהם פיקד [[עבד אל-קאדר אל-חוסייני]]. ההתקפה, אשר הצטיינה בארגון, תכנון וסדר צבאיים, התמקדה בח'רבת זכריה, שכיבושה היה מבתר למעשה את הגוש לשניים. על הח'רבה הגנו אנשי תגבורת החי"ש. בהתקפת נגד של מגיני הגוש התוקפים נהדפו באבידות כבדות. אבדות המגינים היו שלושה הרוגים מקרב חברי רבדים. לאחר קרב זה היה צורך דחוף לחזק את הגוש הכוח בלוחמים, בתחמושת ובחומרי רפואה. לפיכך, בלילה שבין 15 בינואר ל-16 בינואר נשלחה רגלית לגוש עציון [[הל"ה|מחלקת תגבור]]. המחלקה, ובה 35 לוחמים, נתגלתה, הותקפה, וכל אנשיה נהרגו. למחרת נפילת הל״ה יצאה פלוגה בת 80 לוחמים לחיפוש אחר עקבותיהם. היא הגיעה עד לפתח הוואדי, שם נתקלה במארב ונאלצה לסגת להר-טוב.{{הערה|שם=תולדות1 }}

במהלך החודשים הבאים, שרר שקט יחסי בגוש. זה נוצל להתבצרות, התבססות ואימונים. ב-[[21 במרץ]] [[1948]] הגיע לגוש במטוס משה (מוש) זילברשמידט וקיבל את הפיקוד על המקום מידי עוזי נרקיס. ב-[[27 במרץ]] [[1948]] נשלחה שיירת תגבור נוספת, עמוסת אספקה, שהצליחה להגיע לגוש עציון. בדרכה חזרה הותקפה ה[[שיירת נבי דניאל|שיירה מדרום לבית לחם]] ובקרב שהתפתח נהרגו 15 מנוסעי השיירה, וארבעים נפצעו, מהם חמישה קשה. למחרת חולצו אנשי השיירה על ידי הבריטים, אולם הם נאלצו להשאיר את הנשק, ואת הרכב שנותר במקום, בידי הערבים. חלק מן השיירה הצליח לחזור על עקבותיו. כך נותרו בגוש כמה עשרות מאנשי השיירה, חמישה משוריינים וחמש משאיות.

עם החרפת הקרבות בירושלים ובדרך אליה, הורה הפיקוד העליון לתקוף את התחבורה הערבית בכביש חברון. בליל ה-[[11 באפריל|11]] - [[12 באפריל]] [[1948]] תקפו לוחמי הגוש משאית ומשוריין של הלגיון. בעקבות זאת פתח הלגיון ב-[[12 באפריל]] [[1948]] בהפגזה ובהתקפה על המנזר הרוסי, וכפריים ניסו להסתער על המנזר אך נהדפו. בליל ה-[[29 באפריל|29]] - [[30 באפריל]] [[1948]], בעת הקרב על [[קטמון]], במסגרת [[מבצע יבוסי]], נתבקשו שוב לוחמי הגוש למנוע תגבורת מחברון לירושלים. ואכן, הם מנעו הגעת תגבורות ערביות ללוחמים ב[[קרב סן סימון]], דבר שהיה קריטי להצלחת הצד היהודי בקרב. ב- [[12ב־12 באפריל]] [[1948]] הם תקפו שיירה של בלתי סדירים ופגעו ב-15 מכוניות. צבא בריטי הגיע למקום במשוריינים, פתח באש וחילץ את השיירה. התקפה נוספת על שיירה ערבית הייתה ב-[[3 במאי]] [[1948]], ובעקבותיה החליט הלגיון להתערב באופן פעיל בקרבות בגוש. כן חובל ומוקש כביש ירושלים-חברון, דבר שיבש באופן ניכר את התחבורה הערבית בו.

===קרב ה-4 במאי===

ב-[[4 במאי]] [[1948]] נערכו כוחות לגיון ולוחמים בלתי סדירים, בסיוע משוריינים, להתקפה על המנזר הרוסי וההר הרוסי ממערב לו. בשעה 08.00 הם פתחו בהרעשת תותחים ומרגמות על המנזר וגרמו לשלושה הרוגים ולעלה מעשרה פצועים, חלקם קשה. בעקבות ההפגזה החלה הסתערות על המנזר והמגינים נסוגו להר הרוסי. הערבים נכנסו למנזר וניסו לעלות על ההר הרוסי אך נהדפו. כן הופגזה ח'רבת סאוויר, ובהמשך נערכה הסתערות על המקום. ההתקפה נהדפה, אבדות המגינים היו הרוג וששה פצועים. פגז מרגמה פגע בכוח שהתארגן להתקפת נגד על המנזר והרג שבעה לוחמים. ממערב תקפו משוריינים ולוחמים מקומיים את משלט אוכף המוכתר והמגינים נאלצו לסגת. אולם לאחר הסתלקות המשוריינים פתחו המגינים בהפגזה ממרגמת "3 וכבשו מחדש את המשלט.

לפנות ערב נסוגו הערבים והמגינים נכנסו למנזר. אבידות המגינים היו 12 הרוגים ו-30 פצועים. אף כי לא אבד אף משלט, הורע מצבו של הגוש, כיוון שלא ניתן היה להשלים את האבדות. לערבים היו כ-70 נפגעים.

הלגיון הערבי, למרותאף על פי שהיה נתון תחת פיקוד בריטי, נטל חלק בהתקפה האחרונה על הגוש, על אף שזו נערכה טרם סיום המנדט. מפקדו, [[ג'ון באגוט גלאב]] הסביר כי הלגיון היה אמור לקבל שיירת אספקה בריטית מ[[מצרים]] והיה עליו לכבוש את הגוש שהפריע למעבר בכביש חברון: "החלטנו, לפיכך, לסלק את מושבות כפר עציון בטרם יוכלו להשמיד את השיירה שלנו".{{הערה|[[בני מוריס]], '''הדרך לירושלים: גלאב פשה, ארץ ישראל והיהודים''', עמ' 144.}} אל הלגיון נלוו כוחות ערביים מקומיים.

ההתקפה החלה ב-[[12 במאי]] [[1948]] בשעה 05:00 בהרעשת תותחים, כולל פצצות עשן, מרגמות ומקלעים. זו התמקדה בכפר עציון והמשלטים שסביבו. באותו יום לא הותקפו יתר ישובי הגוש.

מיד בתחילת הקרב, החלו הערבים להמטיר אש על 'המנזר הרוסי' ו'ההר הרוסי'. מספר מגיניהם של 'המנזר הרוסי' ו'ההר הרוסי' היה 28 ו-12 בהתאמה, ולהם מקלע 'שפנדאו', שלושה מקלעי [[ברן]], רובה אנטי טנקי ו[[מרגמה]] שני אינץ', נוסף לנשק אישי ולרימונים. לאחר הנחתת האש, החלו הערבים בהתקפה. המגינים נאלצו לסגת למנזר אבל משוריינים של הלגיון הצליחו להיכנס דרך הכביש הראשי של הגוש ולעלות על 'ההר הרוסי'. למקום הגיע מפקד הגוש, {{נזכור את כולם|1=משה%20זילברשמידט/en_8f31d76e0d3d51c282376afe16f9a146|2=משה (מוש) זילברשמידט}} , וביחד עם מפקד המחלקה במנזר, [[צבי בן יוסף]], החליטו על נסיגה. המגינים נסוגו לתעלות הקשר כאשר בן יוסף וזילברשמידט מחפים עליהם. בינתיים תפסו הערבים את המנזר והחלו לירות על האנשים בתעלות. בן יוסף וזילברשמידט חיפו על הנסיגה ונהרגו בזה אחר זה. המנזר ו'ההר הרוסי' נכבשו בידי הערבים.

במשך כל בוקר ה-[[13 במאי]] [[1948]], ספגה גבעת הסלעים אש. ב-11:45 כמעט אזלה תחמושת המגינים, ובנוסף, דרכם למשואות יצחק עמדה בסכנת ניתוק. כמו כן, עלתה דרישה ממשואות יצחקכי מגיני הגבעה יתגברו את הכוח המגן על הקיבוץ. לנוכח כל אלה, קבל הכוח שעל הגבעה אישור לסגת למשואות יצחק. בזמן הנסיגה נפצעו קל שני לוחמים. בכך סולק המחסום האחרון בדרך לכפר עציון.

במקביל, החל מ-4:30 בבוקר החלו הערבים להמטיר אש על כפר עציון. מגיני הכפר, פרט לנשקם האישי, היו מצוידים במקלע בינוני, חמש מקלעים קלים, מרגמה שמי אינץ' ופיא"ט. זה האחרון יצא במהלך הקרב מכלל פעולה. ב-5:30, נערכה על הכפר הסתערות מכיוון 'ההר הרוסי', שנהדפה. לנוכח קריאות לעזרה, נשלחו שלושה מטוסי [[אוסטר אוטוקרט]] של 'שירות האוויר'. אלה הצניחו נשק, תחמושת וציוד אחר, אך הציוד נפל בידי הערבים. בנוסף, הטילו המטוסים פצצות על ריכוזי הערבים. אלה האחרונים השיבו אש לעבר המטוסים, ואחד הטייסים נפצע, אך הצליח לחזור לבסיסו. ב-8:45 התקדם כוח ערבי בלתי סדיר לכיוון הכפר, אולם כתה מן הכפר נשלחה בעוד מועד לאגפו. כאשר הכוח הערבי החל בהסתערות, הכוח האוגף פתח באש, הפתיעם, והתוקפים נסוגו אל 'ההר הרוסי', תוך שהם סובלים אבדות. ב-10:30 החלה הכנות להסתערות נוספת, מכיוון 'ההר הרוסי', אולם התוקפים, בעודם מתקדמים אל הכפר, ספגו אש מכיוון 'גבעת הסלעים', ונסוגו.

עם קבלת ההחלטה להיכנע, יצא מפקד כפר עציון, {{נזכור את כולם|1=אברהם%20פישגרונד/en_6fa4a534d15057ea54b724634531616a|2=אברהם פישגרונד}}, בידיים מורמות, במטרה להסדיר תנאי כניעה ועשה דרכו לעבר הריכוז העיקרי של התוקפים, בכיוון 'המנזר הרוסי'. במקביל, ניתנה הוראה להכין דגל לבן, ולהשמיד את מכשיר הקשר. לאחר שפישגרונד החליף מספר מילים עם אחד הערבים שפרצו לכפר ירה בו זה האחרון.

* [[יעקב אבן חן|יעקב אדלשטיין]] ויצחק בן-סירה ניסו להתחבא בין סלעים וענפים אך התגלו על ידי "ערבי זקן, בעל קמטים וללא שיניים" אשר אמר להם: "אל תפחדו". לאחר מכן, קבוצה של לוחמים ערבים לא סדירים הגיעה למקום והעמידה אותם מול קיר. הערבי הזקן הגן עליהם בגופו. בעודם מתווכחים הגיעו למקום שני לוחמי הלגיון הערבי אשר לקחו את שני הלוחמים היהודים תחת חסותם.

* נחום בן-סירה, אחיו של יצחק, היה במרחק מה מהקבוצה העיקרית כאשר הטבח החל. הוא הצליח להתחבא עד רדת החשכה ואז הצליח לברוח לקיבוץ הסמוך.

* עליזה פויכטוונגר (לוחמת פלמ"ח, קשרית הקיבוץ) ניסתה להתחבא בתחילה בתוך תעלה יחד עם מספר אנשים נוספים. לאחר שהם התגלו, כולם נרצחו פרט לעליזה אשר נגררה משם על ידי שני חיילים ערבים לא סדירים. בזמן שהשניים ניסו לאונסה, קצין לגיון ערבי (סרן חיכמת מיהיאר) הגיע וסילק אותם משם. לאחר מכן הקצין נתן לה לחם, חיכה עד שהיא סיימה לאכול, ואמר לה: "את תחת חסותי". לפני שלקח אותה בשבי, ירה הקצין למוות בשני החיילים, אולם לדברי הקשרית אותו קצין "הרג באקדחו פצועים יהודים שגילו אותות חיים".{{הערה|שם=הדרך לירושלים 147-146146–147|[[בני מוריס]], '''הדרך לירושלים: גלאב פשה, ארץ ישראל והיהודים''', עמ' 147-146.}}. מעורבות הלגיון הערבי בטבח עדיין נתונה במחלוקת. אין ספק כי הלגיון הוביל את המתקפה על כפר עציון, ככל הנראה לפי הוראותיו המפורשות של מפקדו [[ג'ון באגוט גלאב]], ולפחות מספר לוחמי הלגיון היו נוכחים כאשר החל הטבח. על פי עדויות ניצולים, בזמן הטבח משורייני הלגיון ירו במקלעיהם. לא ברור אם הירי היה השתתפות ברציחות, או כדי להרתיע את הלוחמים הערבים הלא סדירים (כפי שטענו אחר כך הלגיונרים בפני השבויים). ב-1957 טען גלאב כי אם היה טבח, הוא לא נעשה על ידי הלגיונרים וב-1968 הכחיש כי התבצע טבח כלשהו: "ברגע שכפר עציון נכנע, פסק הירי כליל...אף לא יהודי אחד נטבח בכפר עציון".{{הערה|שם=הדרך לירושלים 147-146146–147}}

בקרב האחרון על גוש עציון נפלו 22 לוחמות, מספר הלוחמות הגבוה ביותר שנפלו בקרב אחד בכל תולדות מערכות ישראל, מהן 20 בנות הקיבוץ הדתי. בתום הקרב נלקחו בשבי הירדני 86 מלוחמות הגוש והן שוחררו מספר שבועות לאחר לקיחתן בשבי (כ"ח באייר, 6/6/48).

רוב הנופלות בקרב האחרון היו ניצולות שואה, 18 מתוך 22 הנופלות, שבע מהן נצר אחרון למשפחתן. אחת מהן, צפורה רוזנפלד, הייתה אם לפעוט שהחליטה שלא להתפנות עם האימהות והתינוקות מגוש עציון לירושלים. {{הערה|[[לילך רוזנברג-פרידמן]], לוחמות בעל כורחן, עמ' 324.}}

לאחר כיבוש כפר עציון, הערבים המשיכו להמטיר אש על שלושת היישובים הנותרים של הגוש, וכן על ח'רבת זכריה. מתוך חשש כי גורל המגינים של היישובים הללו יהיה זהה לזה של המגנים של כפר עציון, החליטה הנהגת היישוב בירושלים לסגת מהיישובים בתנאי שהלגיון הערבי יגן על התושבים. מעט אחרי חצות התקבלה הודעה על הסדר כניעה שהושג, והוכרז על הפסקת אש החל משעה 4:00 בבוקר ה-14 במאי. למרות ההסכם, התנפל המון ערבי על ח'רבת זכריה, בטרם הגיעו למקום חיילים סדירים או 'הצלב האדום'. כמה מן המגינים ומן הערבים פתחו באש, וכמה קורבנות נפלו. בסופו של דבר, גם לאחר הגעת נציגי 'הצלב האדום' וחיילים ערבים סדירים, אירעו מקרים בהם בלתי סדירים פתחו באש. גם בשלושת היישובים שנכנעו באותו יום, היו מקרים בהם ניסה המון ערבי להתנכל לשבויים, וכללית, החיילים הסדירים עשו מאמצים ניכרים למנוע זאת. בסופו של דבר, 'הצלב האדום' הוביל את הפצועים לירושלים, והלגיון הערבי לקח את שאר המגינים, 320 במספר, כולל תשעה משורדי כפר עציון כ[[שבוי|שבויי מלחמה]]. בעת הנסיעה לשבי, עלתה המשאית שהובילה את אנשי רבדים על מוקש. הנהג הערבי נהרג, ומספר חיילים ערבים פתחו באש, ככל הנראה כיוון שחשבו כי המדובר במארב, ממנה נהרגו כמה שבויים.

אובדן גוש ובו ארבעה יישובים, יחד עם אובדנם של מאות לוחמים, היה אחת המפלות הקשות לצד היהודי, ואולי הקשה ביותר, הן במלחמת העצמאות, הן במלחמות ישראל בכלל. אובדן הגוש, כמו גם גורל המגינים, היו גורם מכריע בהחלטה לפנות, עם פלישת צבאות ערב, מיד לאחר [[הכרזת העצמאות]], את [[קליה (יישוב)|קליה]], [[בית הערבה]], [[נווה יעקב]], [[עטרות]] ו[[הרטוב]]. גם הלגיון מיעט בהמשך המלחמה לנסות לכבוש יישובים יהודיים, ככל הנראה, בין היתר, כדי שלא לשחוק את כוחו.

ב[[אפריל]] [[2012]] נחנכה בגוש אנדרטה לנופלים בקרב ה-4 במאי.

* [[יעקב אבן חן]], [https://www.youtube.com/watch?v=pnejv4fV6No&t=112s סיור מצולם באתר הקרב בגוש עציון], מאוסף המשפחה

* [[דב קנוהל]], [http://etzion-bloc.org.il/tabid/320/Default.aspx גוש עציון במלחמתו (מהדורת אינטרנט)],

* מיכל ברגמן, [http://www.kolech.org.il/maamar/%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9Dנשים-%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%9E%D7%95%D7%AAלוחמות-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8הסיפור-%D7%94%D7%A0%D7%A9%D7%9B%D7%97הנשכח-%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%AAבתולדות-%D7%99%D7%A9יש/ נשים לוחמות – הסיפור הנשכח בתולדות ישראל], [[קולך]]. 

* דינה ספראי, [http://www.kolech.org.il/maamar/%D7%91%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%AAבעקבות-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9Dנשים-%D7%9E%D7%9B%D7%A4%D7%A8מכפר-%D7%A2%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9Fעציון/ בעקבות נשים מכפר עציון], 2009-04-23, קולך.

* [http://web.nli.org.il/sites/NLI/Hebrew/digitallibrary/gallery/yearly_cycle/Memorial_Day/Pages/Etzion-Warriors.aspx האם שנשארה להגן על גוש עציון] באתר [[הספרייה הלאומית]]