התקופה העות'מאנית בארץ ישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אבנר אילנאי (שיחה | תרומות) ←המאה ה-16: הרחבה, עריכה |
אבנר אילנאי (שיחה | תרומות) הרחבה, עריכה תגיות: תו כיווניות מפורש עריכה חזותית |
||
שורה 6:
ניתן לחלק את תקופת הכיבוש העות'מאני לשלוש תקופות:
* '''התקופה הראשונה''' (המאה ה-16). בתקופה זאת הונחו היסודות למינהל העות'מאני. הוקם שלטון יציב ומאורגן, נערכו [[מפקד אוכלוסין|מפקדי אוכלוסין]] לצורך גביית מיסים, הוקמה מערכת מנהלית של פקידים עות'מאנים, החלו מפעלי פיתוח והושב הביטחון לתושבי הארץ שסבלו ממכת פשיטות של
* '''התקופה השנייה''' (המאות 18-17). הידרדרות במצב האימפריה העות'מאנית כולה, כולל ארץ ישראל מביאה לערעור המצב הביטחוני והכלכלי ושליטים מקומיים משתלטים על חלקים מהארץ.
* '''התקופה השלישית''' (המאה ה-19 וראשית המאה ה-20). שליטים מקומיים שלטו למעשה בארץ ושודדי ים
== המאה ה-16 ==
שורה 16:
לאחר הכיבוש הוכפפה ארץ ישראל מבחינה מנהלית לווילאת (פלך) דמשק. הארץ חולקה למחוזות (סנג'קים) והמחוזות נחלקו לנפות (נאחיות). בארץ ישראל המערבית היו ארבע סנג'קים: סנג'ק צפד (צפת), סנג'ק נאבלוס (שכם), סנג'ק אל-קודס (ירושלים) וסנג'ק גזה (עזה). תחילה הוקם גם סנג'ק לג'ון (מגידו), שכלל את רוב חלקו של עמק יזרעאל וואדי ערה, אבל מאוחר יותר הוא בוטל ועמק יזרעאל ועמק בית שאן סופחו לסנג'ק עג'לון בעבר הירדן המזרחי.
העות'מאנים קיבלו ארץ נחשלת. ערי החוף היו הרוסות וכל ענפי הכלכלה היו במצב ירוד. השלטון העות'מאני פעל ביעילות, הנהיג מנהל תקין, פעל לשיפור המצב כלכלי, והשקיע בפיתוח החקלאות בכפרים והמלאכה והמסחר בערים. כמו כן הושקעו מאמצים להבטחת ביטחון התחבורה בדרכים. חדירת
משלהי המאה ה-16 החל המצב הכלכלי להידרדר. חולשת השלטון המרכזי העות'מאני בתורכיה הביאה להחלשות המנגנון המנהלי בארץ, לירידה ברמת המושלים, להשתלטות שליטים מקומיים ולהחלשת הכוח הצבאי. ההרעה הכללית במצב הביאה לירידה בפעילות הכלכלית בערים ולהפסקת הצמיחה בכפרים. למרות ההידרדרות הכלכלית השלטון הכביד את עול המיסים. חולשת הצבא נוצלה על ידי שבטי
==המאות ה-17 וה-18==
במאות ה-17 וה-18 הוכנסו שינויים במבנה המנהלי. מראשית המאה ה-17 חולקה הארץ בין שני פלכים (וילאות): הפלך של צידון והפלך של דמשק. במאה ה-18 אזור יפו הוצא מסנג'ק גזה ואזור לג'ון צורף לסנג'ק עג'לון. הגבול בין פלך צידון לפלך דמשק השתרע תחילה מחיפה עד לדרום הכנרת, אבל אחר כך נלקח כל השטח מחיפה עד עתלית מפלך דמשק והועבר לפלך צידון.
המצב הכלכלי הירוד של שלהי המאה ה-16 נמשך גם במאה ה-17
האימפריה העות'מאנית התקשתה להפעיל שילטון ריכוזי והדבר הביא לערעור המצב הביטחוני והכלכלי. ארץ ישראל נשלטה בפועל על ידי שושלות של שלוש משפחות: '''רדואן''' – אבי השושלת היה עבד של הסולטאן [[סולימאן המפואר]]. המשפחה משלה באזור [[עזה]] ונחשבה למשפחה המכובדת והחזקה ביותר בכל הארץ; [[טורבאי (שבט)|'''טֻרבּאי''']] – המשפחה בעלת שורשים [[בדואים]] הובילה את גיסותיו של הסולטאן [[סלים הראשון]] כמורי דרך בעת כיבושו את ארץ ישראל. המשפחה משלה מ[[לג'ון]] על מרבית צפון הארץ; ו-'''[[פרוח']]''' – אבי השושלת היה עבד [[צ'רקסים|צ'רקסי]] של אחד מבני רדואן. הוא קיבל ממנו את תפקיד מפקד המשטרה (סובאשי) במחוז ירושלים והפך למושל המחוז בפועל. שלוש המשפחות אומנם העלו מיסים לסולטאן וקיבלו באופן רשמי את מרותו, אך למעשה שלטו בעצמן ברחבי הארץ. הן קיימו ביניהן קשרי נישואין ומסחר ענפים שהפכו אותן למשפחה אחת מורחבת השולטת בארץ בעצמה. בעיתות מצוקה היה שטחן של המשפחות מתכווץ, אך שיתוף הפעולה המלא ביניהן אפשר להן להמשיך ולשרוד. השיתוף הכלכלי אפשר להן לשלם את המיסים הגבוהים לעות'מאנים והשיתוף הצבאי אפשר להן להחזיק מעמד מול אויבים חיצוניים ופנימיים. המשפחות זכו לקבל את התואר "אמיר אל-חאג'" - האחראי על הובלת שיירות ה[[חאג']] מדמשק ל[[מכה]]. בזמן שאחת המשפחות הייתה מובילה את השיירה היו האחרות מקבלות ממנה את סמכויות השליטה באזור שלה. הדבר מדגיש את שיתוף הפעולה ואת האמון שנתנו המשפחות זו בזו. באמצע [[המאה ה-17]] התחזק השלטון המרכזי ב[[איסטנבול]] והוא החל לשלוח מושלים מטעמו לנהל את הארץ. במשך קרוב ל-20 שנה התחולל מאבק סמוי וגלוי בין המשפחות לנציבים הטורקים ולבסוף, סביב [[1666]] איבדו שלוש המשפחות את השלטון אך בפועל חלקים שונים של הארץ היו בידי מנהיגים [[בדואים]] או [[דרוזים]] כגון [[פחר א-דין השני]] במאה ה-17, ו[[דאהר אל-עומר]] במאה ה-18.
[[קובץ:B7Museum.JPG|שמאל|ממוזער|250px|[[בית המושל (באר שבע)|בית המושל]] העות'מאני ב[[באר שבע]] (2007)]]
שורה 41 ⟵ 31:
[[קובץ:Street in Jerusalem (before 1899).jpg|שמאל|ממוזער|250px|בתים בחלקו המזרחי של [[רחוב יפו]] בירושלים, בשנות התשעים של המאה ה-19]]
עד אמצע [[המאה ה-18]] לא זכתה ארץ ישראל למעמד מיוחד בין השאר בגלל התמקדות האימפריה בשטחים אחרים ב[[בלקן]]
==המאה ה-19 והמאה ה-20==
שורה 51 ⟵ 37:
ההפסקה היחידה בשלטון העות'מאני הייתה בשנים [[1831]]–[[1840]], כאשר [[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]], ששלט מטעם הסולטאן במצרים, מרד בו בתמיכת הצרפתים. מוחמד עלי כבש את ארץ-ישראל וסוריה והתקדם לעבר הבירה קושטא. כיבוש הארץ הביא לשינוי דמוגרפי מהותי. [[איברהים פאשה]] (בנו של מוחמד עלי) הביא עמו עשרות אלפי מצרים, ביניהם גם פלאחים, לשם ביצוע עבודות שונות ועל מנת לקבץ סביבו נאמני שלטון. מצרִים אלה התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף שהייתה למעשה ריקה, לדוגמה ביישוב ערב-אוּפּי בוואדי חוורה ([[עמק חפר]]) והיישוב ערב-דמארה באזור חדרה; שכונות מצריות אחדות ביפו וכפרים בסביבתה, כגון [[פג'ה]], [[סומייל]], [[ג'לג'וליה]], אמלבס ([[פתח תקווה]]), קובּיבה ([[כפר גבירול]]); תושבי קטרה ([[גדרה]]) באו בתקופה זו מ[[לוב]]; ב[[ואדי ערה|וואדי ערה]] ודרומית לו, התיישבו מאות משפחות של [[מהגר]]ים מצריים בכפרים [[עארה]], [[ערערה]], [[כפר קרע]], [[כפר קאסם]], [[טייבה]], [[קלנסואה]], [[אום אל פאחם]] ואחרים. בעזרת בריטניה ורוסיה החזירו לעצמם העות'מאנים את השלטון, ובתמורה לסיוע נאלצו לחתום על הסכמי ה[[קפיטולציות]], אשר פגעו בריבונותם. ההסכמה לחתום על הסכמים אלו, שהיו פגיעה מהותית בסמכות האימפריאלית של העות'מאנים, היו ביטוי לחולשתה ההולכת והגוברת של האימפריה מול מעצמות אירופה.
ב-[[1864]] עבר 'חוק הווילאייטים' שחילק את הארץ בין שני מחוזות. [[ביירות (וילאייט)|וילאייט ביירות]] שכללה את [[סנג'ק (האימפריה העות'מאנית)|סנג'ק]] [[שכם]], סנג'ק [[עכו]] וסנג'ק [[ביירות]], ו[[סוריה (וילאייט)|וילאייט סוריה]] המכונה גם [[וילאייט]] [[דמשק]] שכללה את סנג'ק [[חורן]], סנג'ק [[אל-כרך]], סנג'ק דמשק וסנג'ק [[ירושלים]]. ב-[[1887]] נותק סנג'ק ירושלים
ארבעה מהסנג'קים העות'מאנים חופפים כמעט לגבולות לארץ ישראל [[המנדט הבריטי|המנדטורית]]: סנג'ק עכו וסנג'ק שכם - שניהם כפופים לווילאייט ביירות, וסנג'ק ירושלים וסנג'ק עזה - שניהם מאוגדים במסגרת מותצרפליק ירושלים וכפופים ישירות לשלטון המרכזי ("השער הנשגב") ב[[איסטנבול]], החל משנות השבעים של המאה ה-19.
| |||