יהדות סלוניקי – הבדלי גרסאות

בעת הכיבוש היווני של סלוניקי בתום [[מלחמת הבלקן הראשונה]] מנו יהודי סלוניקי כשליש מאוכלוסיית העיר ושלטו על המסחר בה.

 

 

 

הגרמנים נכנסו לסלוניקי ב-[[9 באפריל]] [[1941]]. יומיים לאחר כניסתם הם סגרו את כל העיתונים היהודיים, אך עד [[יולי]] [[1942]] לא הופעלו חוקים מיוחדים נגד היהודים. ב-[[11 ביולי]] 1942 נצטוו כל היהודים בגילאי 19-45 להתייצב בכיכר החירות בעיר. 9,000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת והוכרחו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי הריקודים הם ספגו מכות אכזריות, ורבים נזקקו לטיפול.

 

 

בתחילת פברואר באו לסלוניקי הנאצים [[דיטר ויסליצני]] ו[[אלויס ברונר]] וכעבור יומיים הונהגה חובת ענידת ה[[טלאי צהוב|טלאי הצהוב]] וסימון בתי עסק יהודיים. נאסר על היהודים לצאת בלילות, להשתמש בטלפון או בכלי תחבורה כלשהם. במרץ הוטל על הקהילה (שהייתה אוטונומית כביכול, והייתה לה משטרה משלה) למכור את כל הרכוש היהודי ולהפקיד את התמורה בבנקים; כמאה נכבדים יהודים נקבעו כבני ערובה לביצוע הפקודה. בראש הקהילה כבר עמד אז הרב [[צבי קורץ]], והוא הקפיד על ציות לגרמנים בכל מחיר.{{הערה|שם=קהילה}}