פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסר בית אחד, לפני חודשיים
מ
בוט החלפות: \1 ב\2\3 \4\5
אף על פי שכבר בעבודותיו המוקדמות הופיעו בעבודותיו התייחסויות לאירועים פוליטיים וחברתיים, במהלך שנות השמונים והתשעים מופיעות ביצירותיו התייחסויות נרחבות יותר אל אירועים היסטוריים. בראיון עיתונאי טען כהן גן כי "כל התפלספות על בעיה אנושית כואבת עושה מזה בעיה אסתטית".{{הערה|ראו: אביב, נעמי, "האשה של כהן גן לא למכירה", '''שישי''', 25 בפברואר 1994, עמ' 3.}}
 
לצד התייחסות אל העימות בין מזרח למערב בתרבות, הקדיש כהן גן מקום נרחב ביצירותיו אל [[השואה]]. בשנת [[1988]], לדוגמה, ערך ביחד עם קבוצת סטודנטים הפגנה אל מול בניין [[המוזיאון לאמנות מודרנית]] ב[[ניו יורק]], שהציג באותה עת תערוכה של האמן הגרמני [[אנסלם קיפר]] (Anselm Kiefer). הקבוצה הניפה שלט ובו האימרה "אנסלם קיפר הוא הצייר שאדולף היטלר לא היה", במטרה למחות על תהליך הלגיטמיציה שעברה גרמניה, בחסות יצירתו של קיפר.{{הערה|ראו: הראל, קובי, "פנינים בתוך כאוס", [[מעריב]], 17 בנובמבר 1989.}} בין התייחסויות האמנותיות בולטת העבודות בתערוכה "ואלה שמות", שהתקיימה באוקטובר 1992 במסגרת הביתן הישראלי לביאנלה לאמנות באיסטנבול, טורקיה. במסגרת התערוכה הציג כהן גן רישומים המוקדשים לקהילות יהודיות, מאירופה ומן המזרח הקרוב, שנחרבו בשואה.{{הערה|ראו: שפי, סמדר, "תערוכת יחיד של כהן-גן תיצג את ישראל בביאנלה בטורקיה, שתיפתח עוד עשרה ימים", '''הארץ''', 5 באוקטובר, 1992}}
 
בשנת [[1992]], בעקבות תרומה של 300 עבודות למוזיאון תל אביב, נפתחה ב[[ביתן הלנה רובינשטיין]] תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו על נייר. באותה עת שהה כהן גן ב[[פריז]], [[צרפת]], שם קיבל סטודיו לחצי שנה בקריית האמנים "הסיטה".{{הערה|ראו: חסיד, אתי, "אחרי 10 שנות פסיכואנליזה", '''חדשות''', 28 בפברואר 1992.}}