חוק בדר-עופר – הבדלי גרסאות

טיעון נוסף בזכות שיטת בדר-עופר הוא טיעון המחיר האחיד במכרז ההוגן. בשיטה הישנה ייתכן שעל מושב מסוים "ישולם" מספר קולות גדול יותר מאשר על מושב אחר, בעוד שבשיטת בדר-עופר יש{{הערה|שם=coin}} מחיר-אחיד-למושב{{הערה|בניסוח מתמטי: קיים קבוע חיובי (לא בהכרח שלם) c, כך שלגבי כל מפלגה שמספר קולותיה הוא <math>a</math> מספר מושביה הניתנים לה על ידי שיטת בדר-עופר הוא <math>[a/c]</math>, כאשר [x] היא [[פונקציית הערך השלם]]. למעשה, <math>c</math> הוא המחיר (האחיד) למושב, ובלבד שגוש-רשימות שחתמו על הסכם עודפים ייחשב כמפלגה אחת לעניין זה.}} עבור כל המושבים. (למשל, בפרלמנט שבו שלושה מושבים ושלוש מפלגות: הגדולה קיבלה 14 קולות, הבינונית קיבלה 7 קולות, והקטנה קיבלה 6 קולות: בשיטה הישנה המפלגה הגדולה משלמת על המושב שלה 9 קולות, בעוד ששתי המפלגות האחרות משלמות 7 קולות ו-6 קולות בהתאמה. בשיטת בדר-עופר המחיר הנדרש הוא אחיד: 7 קולות למושב., ישאך לציין שהמפלגההמפלגה הקטנה אינה מסוגלת לשלם את המחיר הזה, וקולותיה "מושלכים לפח", מה שמהווה קושי עבור טיעון המחיר האחיד במכרז ההוגן – שהרי במכרז רגיל אין השחתת אמצעי תשלום).