אלכסנדר סקריאבין – הבדלי גרסאות

 

==התפתחות מוזיקלית==

בסביבות סוף [[המאה ה-19]], חל שינוי ניכר באופיו של המלחין, והוא החל מתעניין באינטנסיביות ב[[תיאוסופיה]], תורה מודרנית מיסטית שעיקרה ידיעה של ה[[אל]] דרך האקסטזה והאינטואיציה האישית. המוזיקה שלו הושפעה גם היא מחיפושיו ה[[פילוסופיה|פילוסופיים]], והלכה ונעשתה מקורית יותר ויותר. ב[[סונטה (מוזיקה)|סונטה]] הרביעית שלו לפסנתר ([[1903]]), מופיעים ניצני סגנונו החדש של סקריאבין, והסונטה החמישית הפופולרית, שנחשבת בעיני רבים ליצירת מופת, קובעת את ה[[טון (מוזיקה)|טון]] לשאר הסונטות לפסנתר הבאות אחריה (חמש במספר)- מבנה חד-פרקי, בדרך-כלל בעל צורה סבוכה; [[אקורד]]ים כבדים ועמוסים; ערפול של המקצב, וחיפושים הרמוניים, שבהם הולכת ה[[טונאליות]] ומתערפלת עד ל[[אטונאליות]] גמורה.

 

 

הסימפוניה הבאה שכתב סקריאבין- והאחרונה מבין החמש, נקראת "[[פרומתאוס]]", או "פואמת האש", גם היא בת פרק אחד. ביצירה זו נעשה שימוש נרחב ב[[אקורד]] שהמציא סקריאבין, ושמו "אקורד המסתורין", אקורד אטונאלי בן שישה תוים המבוסס על מרווחים של [[קוורטה]]. לאקורד זה נודעה חשיבות רבה ביצירותיו של סקריאבין, והוא האמין כי לאקורד סגולות מיסטיות (תוי האקורד- דו, פה דיאז, סי-במול, מי, לה, רה). זוהי יצירה המשתפת בה [[מקהלה]] גדולה, ובה גם תפקיד חשוב לפסנתר, המייצג את רוח האדם אל מול התזמורת האדירה, המייצגת את העולם, או את האל. ביצירה זו דרש סקריאבין הוספת "עוגב צבעים"- להקרנת גוונים החופפים לסולמות השונים (לדוגמה: דו מאז'ור- אדום). דרישה זו עוררה לעג בקרב מבקריו, אך לעיתים נעשים נסיונות עכשווים בכיוון.