התקופה העות'מאנית בארץ ישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אבנר אילנאי (שיחה | תרומות) מ ←תמורות בהרכב האוכלוסיה: קישורים פנימיים |
אבנר אילנאי (שיחה | תרומות) ←יהודים: הרחבה |
||
שורה 66:
* התפתחות הכלכלה העירונית מהמחצית השנייה של המאה ה-19 על ידי יזמים שהשקיעו ברכישת קרקעות, בניית בתים להשכרה, פיתוח ענף השירותים: אכסניות, בתי מלון, שירותי תיירות, תעשייה ועוד... הערים בארץ גדלו במהירות. בין 1880 ל-1914, גדלה האוכלוסייה של הערים הראשיות בארץ בשיעור שנתי ממוצע של 3%.
במהלך המאה ה-19 ועד
=== ביקורי אישים ממלכתיים ===
מראשית המאה ה-19, תפסה ארץ ישראל עניין הולך וגובר בקרב המעצמות. תרמו לכך החלשות האימפריה העות'מאנית והתחרות בין מעצמות אירופה הקולוניאליות, הניסיון הצרפתי לכבוש את הארץ ב[[מסע נפוליאון בארץ ישראל|מסע נפוליאון]], הכיבוש המצרי, כריית [[תעלת סואץ|תעלת סואץ,]] פעילות [[התנועה הציונית]] והשתכללות אמצעי התעבורה. בתקופה שבה המעצמות הגבירו את התערבותם בארץ ישראל הגיעו אלה מבקרים ממלכתיים:
* 1870 - [[פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה|פרנץ יוזף הראשון]], ביקר בארץ לכבוד פתיחת תעלת סואץ וחנך את [[האכסניה האוסטרית]] בירושלים.
שורה 76:
* 1898 - [[וילהלם השני, קיסר גרמניה|וילהלם השני]], קיסר גרמניה חנך את [[כנסיית הגואל]] בירושלים העתיקה.
== הרכב האוכלוסייה ==
לאורך התקופה העות'מאנית אוכלוסיית הארץ הייתה מורכבת מרוב [[אסלאם בישראל|מוסלמי]] וממיעוט [[נוצרים בישראל|נוצרי]], יהודי, [[שומרונים|שומרוני]] ו[[דרוזים|דרוזי]]. בתקופה זו של 400 שנה, גדלה אוכלוסיית ארץ ישראל המערבית
==== מוסלמים ====
מעת [[הכיבוש הערבי של ארץ ישראל]] במאה ה-7 ואילך החלה הגירה לארץ מארצות ערב והאסלאם. הגל העיקרי והגדול ביותר היה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. רוב המהגרים, כ-100,000 נפש היו ממצרים וסודן. רובם הגיעו בתקופת השלטון המצרי בארץ 1841-1831 ונטמעו באוכלוסיית הארץ. השלטון העות'מאני עודד הגירה לארץ כדי ליישב את האזורים דלילי האוכלוסייה והעניק אדמות למהגרים. הדבר הביא להאצה משמעותית בריבוי האוכלוסייה המוסלמית.
האוכלוסייה המוסלמית הייתה מורכבת מארבע מעמדות: '''עסברי''' - מיעוט עות'מאני שהיווה את השכבה השלטת וכלל את הצבא והפקידות, '''עולמא''' - אנשי הדת, '''רעאיא''' - מהגרים מוסלמים מארצות מוסלמיות והאוכלוסייה העירונית והכפרית ממוצא מעורב (ערבים ומתאסלמים מהאוכלוסייה המקומית), ועבדים. כמו כן האוכלוסייה המוסלמית כללה שבטים בדואים נוודים ונוודים למחצה. הפלאחים מנו 60% מתוך כלל המוסלמים, הבדואים מנו כ-14% והעירוניים מנו 24%. רובם היו סונים, אבל בגליל היה ריכוז של מוסלמים שיעים.
==== נוצרים ====
רוב הנוצרים החיים בארץ הם צאצאי [[פיניקים|פניקים]] ו[[הכנסייה הסורית-אורתודוקסית|סורים-ארמים]] ונוצרים מאירופה ואינם ערבים במוצאם האתני. הם החלו בהדרגה לראות את עצמם חלק מהאוכלוסייה הערבית ואימצו את השפה והתרבות לאחר שאולצו כמיעוט להשתלב בתרבות הערבית במסגרת מדיניות השיערוב (ערביזציה).
הנוצרים נחלקו לתשע עדות: לטינים, יוונים-אורתודוקסים, גיאורגים, ארמנים, חבשים, יעקובינים, סורים-נסטוריאנים, קופטים ומרונים. העדה הגדולה ביותר היתה היוונית-אורתודוקסית, שהשתייכה לכנסיה הביזנטית. בשלהי התקופה מנו הנוצרים כ-70,000 נפש. כ-79% היו עירוניים והשאר כפריים.
==== יהודים ====
האופי של האוכלוסייה היהודית החל להשתנות בסוף המאה ה-19 עם הגעתם של ראשוני [[חובבי ציון]] ו[[ציונות|התנועה הציונית]]. [[היישוב הישן|הישוב הישן]] היה ברובו עירוני, אבל בגליל נותרו כפרים שבהם שרדו יהודים מימי [[תקופת בית שני|הבית השני]], ואליהם הצטרפו יהודים [[גירוש ספרד|מגורשי מספרד ופורטוגל]]. ערב [[הכיבוש הערבי של ארץ ישראל]] היו בגליל המזרחי כ-60 כפרים ומהם נותרו בין-9 ל-13 במאה ה-19. בין שלהי המאה ה-19 לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הקימו ה[[חלוציות|חלוצים]] 22 יישובים חקלאיים. באותה תקופה חיו בארץ כ-90,000 יהודים וכמחציתם היו חלוצים.
==== בדואים ====
שורה 97 ⟵ 101:
{{הפניה לערך מורחב|רישום זכויות במקרקעין בישראל}}
במאות ה-17 וה-18 לא התקיים כמעט שוק מקרקעין בארץ ישראל והשלטון לא ניהל מרשם קרקעות. היחלשות הדרגתית של הממשל העות'מאני אפשרה לשבטי הבדואים להעמיק את חדירתם אל תוך האזורים המיושבים ואילצה כפריים רבים לנטוש את שדותיהם ולעקור לאזורים בטוחים יותר סביב בירות המחוזות ובאזורים ההרריים.
בשנת [[1858]] נחקק על ידי השלטון העות'מאני חוק [[המג'לה]], חוק זה חילק את הקרקעות בארץ ל-5 סוגים:▼
*קרקע מסוג '''מירי''' - קרקע שהיא בבעלות המדינה ואזרחים שחיים בתחום הקרקע אינם יכולים לבצע שום שינוי בקרקע, אסור לבנות ואסור לנטוע גידולים חקלאיים אך יכלו ליהנות ולהשתמש ביבול החקלאי באותה הקרקע.
שורה 106 ⟵ 114:
*קרקע מסוג '''מתרוּכה''' - קרקע נטושה, אשר הועברה אל בעלות המדינה ומשמשת לצורכי ציבור, לדוגמה [[דרך|דרכים]], [[נהר]]ות, [[גשר]]ים, מבני ציבור ועוד.
*קרקע מסוג '''מוואת''' - קרקע זאת אינה ניתנת לעיבוד חקלאי או אזורים שמרוחקים מאזורים מיושבים והקרקע למעשה שוממת.
▲בארץ ישראל של המאות ה-17 וה-18 לא התקיים כמעט שוק מקרקעין, דבר שייתר לכאורה את הצורך במרשם. משלהי [[המאה ה-18]], החלה ארץ ישראל להיות במרכז ההתעניינות העולמית, תרמו לכך, תנועת ה[[הגירה]] העולמית ו[[התנועה הציונית]], השתכללות אמצעי התעבורה, ובכלל זה כריית [[תעלת סואץ]]. השלטון העות'מאני היה הראשון לארגן [[מרשם המקרקעין|מרשם מקרקעין]], המתעד זכויות במקרקעין. בשנת 1858 נחקק חוק לפיו צוו בעלי הזכויות לרשום את זכותם, שאם לא כן – יאבדו הזכויות. כתוצאה מכך, החל תהליך של מִפְקד (Census), שסקר את מצב הקרקעות בארץ ישראל, והניב מספר שינויים בפנקס המקרקעין העות'מאני. פנקסים אלו, הקיימים עד ימינו, מהווים את תחילת הרישום של קרקעות בארץ ישראל.
מרישום זה נולדה זכות ה"'''[[רישום זכויות במקרקעין בישראל|טאבו]]'''", קרי: זכות היחיד להחזיק בקרקע. המרשם כונה "דפתר חקאני" ונוהל באופן ריכוזי מ[[איסטנבול]]. האסמכתאות שהחזיקו בעלי המקרקעין נקראו "'''קושאן'''" (השטר), והיוו כלי עזר בניהול ובארגון השליטה במקרקעין בארץ ישראל. הקושאן הכיל תיאור של הבעלים ושל גבולות הנכס, אולם נעדר את הזיהוי הגאוגרפי המדויק של הנכס. חסרונו זה, שנבע מהעדר תחזוקה שוטפת מצד השלטון הטורקי, הביא להיעדר הרלוונטיות של הקושאן לימינו, למעט אותם מקומות מסוימים לגביהם הוגדרו גבולות הנכס בהגדרות מילוליות מוחלטות ובנות קיימא.▼
▲מרישום זה נולדה זכות ה"'''[[רישום זכויות במקרקעין בישראל|טאבו]]'''", קרי: זכות היחיד להחזיק בקרקע. המרשם כונה "דפתר חקאני" ונוהל באופן ריכוזי מ[[
הקושאן הכיל תיאור של הבעלים ושל גבולות הנכס, אולם נעדר את הזיהוי הגאוגרפי המדויק של הנכס. חסרונו זה, שנבע מהעדר תחזוקה שוטפת מצד השלטון העות'מאני, הביא להיעדר הרלוונטיות של הקושאן לימינו, למעט אותם מקומות מסוימים לגביהם הוגדרו גבולות הנכס בהגדרות מילוליות מוחלטות ובנות קיימא. הפנקסים העות'מאניים כוונו, אם כן, מלכתחילה לשמש כמרשם זכויות, אולם פגמים אינהרנטיים במרשם, והעדר אכיפה בפועל ברישומו, הביאה לרישום מינימלי של כ-5% של מקרקעי ארץ ישראל בלבד, ומנעו מימושה של מטרה זו. כיוצא מכל אלה, הפנקסים העות'מאניים רלוונטיים למקומות יישוב ותיקים, מעטים ומוגדרים בלבד. הבעייתיות בשיטת מרשם הזכויות העות'מאנית הביאה לשילובה עם פנקס שטרות (Deed register). חוק המקרקעין שנחקק בכנסת ישראל בשנת [[1969]] ביטל את חוק המג'לה (חוק המקרקעין סעיפים 152–155).
==היישוב היהודי==
| |||