הבדלים בין גרסאות בדף "בן-ציון דינור"

נוספו 318 בתים ,  לפני שנה
מ
ויקיזציה
מ (בוט החלפות: זיכרון)
מ (ויקיזציה)
}}
}}
'''בן-ציון דִינוּר''' ('''דינבּוּרג''') ([[2 בינואר]] [[1884]], [[ג' בטבת]] [[ה'תרמ"ד|תרמ"ד]] – [[8 ביולי]] [[1973]], [[ח' בתמוז]] [[ה'תשל"ג|תשל"ג]]) היה [[היסטוריון]] [[תולדותהיסטוריה של עם ישראל|של עם ישראל]], מחנך, [[פרופסור]] ל[[היסטוריה של עם ישראל]] ב[[האוניברסיטה העברית בירושלים|אוניברסיטה העברית בירושלים]], [[חבר הכנסת|חבר]] [[הכנסת הראשונה]] מטעם [[מפא"י]], [[משרד החינוך|שר החינוך]], יוזם מפעל חלוקת [[פרס ישראל]]; חתן [[פרס ישראל]]: ל[[מדעי היהדות]] ([[1958]]) ולחינוך (1973), ממייסדי "[[יד ושם]]" ויו"ר ההנהלה הראשון שלו (1953- 1959), חבר [[האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים]]. על שמו [[מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל]].
 
==ביוגרפיה==
===חייו בגולה===
 
בן-ציון דינור נולד בשנת 1884 בעיירה [[חורול]] (Хорол) שב[[פולטבה (מחוז)|פלך פולטבה]] של [[האימפריה הרוסית]], בדרום [[תחום המושב]] היהודי ([[אוקראינה]]), למשפחה שהשתייכה לחסידות [[חסידות חב"ד|חב"ד]]. בילדותו למד ב[[חדר מתוקן]] שייסד דודו, ובגיל 10 עבר ללמוד בישיבת [[הומל]]. בהמשך למד ב[[ישיבה|ישיבות]] [[קרמנצ'וג]] ו[[קורסון]], בה החל את דרכו כציוני נלהב. בשנים [[1896]]–[[1898]] למד ב[[ישיבת טלז]] אצל הרב [[שמעון שקופ]], ממנו שאב את דרך לימודו המיוחד. בעקבות שיחות של [[ראש ישיבה|ראש הישיבה]], הרב [[אליעזר גורדון]], בהן התפלמס עם [[תנועת ההשכלה היהודית|המשכילים]], התעורר בו הרצון לקרוא את דברי המשכילים. בטלז התעוררה תשוקתו [[עלייה לארץ ישראל|לעלות לארץ ישראל]] ביתר שאת, ולכל חבריו הודיע שהוא עתיד לעלות לארץ ישראל כשיהיה גדול. בגיל 14 עבר ללמוד ב[[ישיבת כנסת ישראל (סלובודקהסלבודקה)|ישיבת סלבודקה]], בה הצליח בגיל 14 לסכל תוכנית של [[הלשכה השחורה]] לפרסם גילוי דעת נגד ה[[ציונות]]. בתחילת שנת [[1900]] הגיע ל[[וילנה|ווילנה]], בה [[סמיכה לרבנות|הוסמך לרבנות]] בשנת [[1902]].{{הערה|אם התאריך נכון, היה זה אחרי חזרתו מ[[לובביץ']].}} בחורף [[תרס"ב]] היה בעיירה [[לובביץ'|לוּבָּבִיץ']] ולמד שם בישיבת [[ישיבת תומכי תמימים|תומכי תמימים]]. בין השנים 1902–1911 עשה פסק זמן בלימודיו ועסק בהוראה ובפעילות ציונית, שאף הביאה למעצרו לזמן קצר. למד תקופה גם בישיבת [[איישישוק]].
 
בשנת [[1910]] נישא לבלהה פיינגולד, מורה שעבדה אתו בבית ספר מקצועי לבנות ב[[פולטבה]]. בשנת [[1911]] עזב למשך שנתיים את אשתו הצעירה ובנם הקט לשם לימודים ב[[אוניברסיטת הומבולדט של ברלין|אוניברסיטת ברלין]], שם למד היסטוריה [[העת העתיקה|עתיקה]] אצל החוקרים בעלי השם [[מיכאלמיכאיל רוסטובצף]] (Rostovtzeff) ו[[אויגן טויבלר]], שהיה מורהו הגדול. שנתיים נוספות למד ב[[אוניברסיטת ברן]]. ולאחר מכן החל בעבודת ה[[דיסרטאציהתזה|דיסרטציה]] שלו, שעסקה בארגון הציבורי של היהודים בארץ ישראל בזמן [[האימפריה הרומית|הקיסרות הרומית]], תחת הנחייתו של רוסטובצב. [[מלחמת העולם הראשונה]] קטעה את לימודיו והוא עבר ללמוד ב[[האימפריה הרוסית|רוסיה]] ב[[אוניברסיטת סנקט פטרבורג]], ובמקביל עסק בפעילות ציונית וחינוכית. על אף שהגיש את העבודה שלו, לא קיבל את תעודת ה[[דוקטור]] שהגיעה לו, עקב [[מהפכת אוקטובר]].
 
===עלייה לארץ ישראל וקריירה אקדמית===
[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - DAVID BEN GURION WITH HABIMA ACTORS.jpg|332x332px|ממוזער|שמאל|מימין לשמאל דוד בן-גוריון, [[חנה רובינא]] ובן ציון דינור]]
ב־[[1921]] [[העלייה השלישית|עלה לארץ ישראל]] והיה למורה ב[[המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין|סמינר בית הכרם למורים]] ב[[ירושלים]], וכעבור שנים אחדות מונה למנהל הסמינר. ב־[[1936]] נתמנה ל[[פרופסור]] ל[[היסטוריה של עם ישראל]] ב[[האוניברסיטה העברית בירושלים|אוניברסיטה העברית]]. יזם את הקמתו של [[כתב עת|כתב העת]] "[[ציון (כתב עת)|ציון]]", שיצא לראשונה באוקטובר [[1935]] ואותו ערך יחד עם חברו הטוב [[יצחק בער]].
 
מבין המנהיגים הפוליטיים העריך במיוחד את [[בנימין זאב הרצל|הרצל]] ומההיסטוריונים את [[אויגן טויבלר]] ו[[שמעון דובנוב]].
 
===חבר כנסת ושר חינוך===
בכנסת הראשונה שימש דינור כ[[חבר הכנסת]] מטעם [[מפא"י]], במשבצת שיועדה לאנשי הרוח שמזדהים עם המפלגה. בראשית ימי הכנסת השנייה ([[1951]]) מונה לשר החינוך השלישי של מדינת ישראל, וכיהן בתפקיד עד [[3 בנובמבר]] [[1955]], בלי שהיה חבר הכנסת.
 
יזם את חקיקתם של מספר חוקים: ב-[[12 במאי]] [[1953]] ([[כ"ו באייר]] [[ה'תשי"ג|תשי"ג]]) יזם דינור את "[[חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם]]". בתמוז אותה שנה הביא לפני הכנסת חוק שני: [[חוק חינוך ממלכתי]], שלפיו החינוך הממלכתי בישראל יועבר לידי המדינה ויבוטלו [[שיטת הזרמים בחינוך|הזרמים בחינוך]] - החלוקה של החינוך הישראלי לזרמים מפלגתיים. כמו כן יזם את מפעל חלוקת [[פרס ישראל]].
 
==תפקידים שונים==
 
דינור צידד בגישה של כתיבת היסטוריה גלובלית של עם ישראל, והוא כתב את "תולדות ישראל מראשית ימי ישראל ועד ימינו אלה".
חיבר מפעל מונומנטלי "ישראל בגולה". הכולל את כל דברי הימים של עם ישראל, עד לימי [[המוות השחור|המגפה השחורה]]. החידוש הגדול במחקרו הוא בתיאור חיי הקהילות: משפחה, נישואין, סדרי הבית, תורה וחכמה, אמונות העם, והשקפות החכמים, קבורה, החגים. פרט לכך דן דינור ביחס שבין יהודים לגויים, אנוסים ומשומדים, גויים ומתיהדים. הוא צירף לספרו שו"ת, ציורים, צילומים, כתבי יד, פרטים מספרי הלכה. כן כתב על הזרמים השונים ביהדות, המחלוקת ביניהם, הרדיפות, הוויכוחים הדתיים שבין יהודים לנוצרים והתנועות המשיחיות.
ספריו החשובים ביותר הם "ישראל בארצו" ו"ישראל בגולה".
דינור דגל בשיטת המקורות, והוא הביא בספריו את המקורות כלשונם, ארגנם, והוסיף מבואות, ואת הערותיו.
332

עריכות