אסלאם בישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אבנר אילנאי (שיחה | תרומות) |
אבנר אילנאי (שיחה | תרומות) ←התקופה העות'מאנית (מאות 20-16): הרחבה, עריכה, עדכון |
||
שורה 44:
[[תמונה:Jerusalem Dome of the rock BW 1.JPG|ממוזער|שמאל|280px|[[כיפת הסלע]] אשר על [[הר הבית]], ב[[ירושלים]].]]
השלטון העות'מאני ירש מהממלוכים ארץ חרבה ודלילת אוכלוסין לכן נקט מדיניות של עידוד התיישבות ופתח את שעריו למהגרים. העולם המוסלמי היה המקור העיקרי להגירה. ההגירה לארץ התאפיינה בשלושה סוגים עיקריים: פלישות של שבטי נוודים בדואים, הגירה מארצות ערב ואסלאם ויבוא פועלים על ידי [[אבראהים פאשא|איברהים פשה]] בתקופת הכיבוש המצרי של הארץ (1841-1831). הגירה לארץ מארצות ערב והאסלאם החלה אמנם מהכיבוש הערבי-מוסלמי במאה ה-7 ואילך, אבל הגל העיקרי והגדול ביותר היה בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בעקבות המדיניות העות'מאנית לעידוד ההגירה, הגיעו לארץ שבטים [[אלג'יריה העות'מאנית|אלג'ירים]], [[הטורקמנים בארץ ישראל|טורקמנים]], [[בוסניאקים בארץ ישראל|בוסנאקים]] (מוסלמים ממוצא סלבי מבוסניה), [[צ'רקסים]], [[מצרים]], [[דרוזים]], [[כורדים]] ועוד. ב-1914 היוו המוסלמים כ-83% מאוכלוסיית הארץ, כ-525,000 נפש. כמחציתם היו מהגרים שהגיעו בין שלהי המאה ה-19 לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. עוד כ-100,000-50,000 בדואים נדדו בתחומי ארץ ישראל המערבית.
האוכלוסייה המוסלמית הייתה מורכבת מארבע מעמדות: '''עסברי''' - מיעוט עות'מאני שהיווה את השכבה השלטת וכלל את הצבא והפקידות, '''עולמא''' - אנשי הדת, '''רעאיא''' - מהגרים מוסלמים מארצות מוסלמיות והאוכלוסייה העירונית והכפרית ממוצא מעורב (ערבים ומתאסלמים מהאוכלוסייה המקומית), ועבדים. כמו כן האוכלוסייה המוסלמית כללה שבטים בדואים נוודים ונוודים למחצה. ה[[פלאח|פלאחים]] מנו 60% מתוך כלל המוסלמים, [[בדואים בישראל|הבדואים]] מנו כ-14% והעירוניים מנו 24%. רובם היו סונים, אבל בגליל היה ריכוז של מוסלמים שיעים.
==== [[המנדט הבריטי|תקופת המנדט הבריטי]] (1948-1917) ====
| |||