התקופה העות'מאנית בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

העות'מאנים קיבלו ארץ נחשלת. ערי החוף היו הרוסות וכל ענפי הכלכלה היו במצב ירוד. השלטון העות'מאני פעל ביעילות, הנהיג מנהל תקין, פעל לשיפור המצב כלכלי, והשקיע בפיתוח החקלאות בכפרים והמלאכה והמסחר בערים. כמו כן הושקעו מאמצים להבטחת ביטחון התחבורה בדרכים. חדירת הבדואים שהייתה בעיה חמורה מאות שנים, נבלמה במידה מסוימת. בעקבות[[שליטי השיפורהאימפריה במצב הביטחוני גדל מספרהעות'מאנית|סולטאן]] התושבים[[האימפריה בארץהעות'מאנית]] ישראלבשנים המערבית מ1520-1231566,000 בראשית[[סולימאן הכיבושהראשון|סולימן ל-206הראשון]],290 בשלהיהשקיע המאהבפעולות ה-16בנייה ופיתוח.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=רבקה שפק-ליסקהוא בנה את [[חומת ירושלים העות'מאנית|שם=מתיחומת ואיךהעיר היגרוהעתיקה]] הערביםב[[ירושלים]] והמוסלמים(והקצה לארץליהודים ישראל.את מהכיבושרחבת הערביהתפילה עדב[[הכותל מלחמתהמערבי|כותל העולםהמערבי)]], הראשונהנבנתה רשת של חאנים (1914-640אכסניות)|מקום הוצאה=ראשוןומצודות לציון|שנתלאורך הוצאה=2018|מו"ל=משכל|עמ=196}}}}הדרכים הראשיות כדי להבטיח את התנועה בדרכים, ובערים פותחו השווקים.

ארץ ישראל נשלטה בפועל על ידי שושלות של שלוש משפחות: '''רדואן''' ‏–‏ אבי השושלת היה עבד של הסולטאן [[סולימאן המפואר]]. המשפחה משלה באזור [[עזה]] ונחשבה למשפחה המכובדת והחזקה ביותר בכל הארץ; [[טורבאי (שבט)|'''טֻרבּאי''']] ‏–‏ המשפחה בעלת שורשים [[בדואים]] הובילה את גיסותיו של הסולטאן [[סלים הראשון]] כמורי דרך בעת כיבושו את ארץ ישראל. המשפחה משלה מ[[לג'ון]] על מרבית צפון הארץ; ו-'''[[פרוח']]''' ‏–‏ אבי השושלת היה עבד [[צ'רקסים|צ'רקסי]] של אחד מבני רדואן. הוא קיבל ממנו את תפקיד מפקד המשטרה (סובאשי) במחוז ירושלים והפך למושל המחוז בפועל. שלוש המשפחות אומנם העלו מיסים לסולטאן וקיבלו באופן רשמי את מרותו, אך למעשה שלטו בעצמן ברחבי הארץ. הן קיימו ביניהן קשרי נישואין ומסחר ענפים שהפכו אותן למשפחה אחת מורחבת השולטת בארץ בעצמה. בעיתותבעתות מצוקה היה שטחן של המשפחות מתכווץ, אך שיתוף הפעולה המלא ביניהן אפשר להן להמשיך ולשרוד. השיתוף הכלכלי אפשר להן לשלם את המיסים הגבוהים לעות'מאנים והשיתוף הצבאי אפשר להן להחזיק מעמד מול אויבים חיצוניים ופנימיים. המשפחות זכו לקבל את התואר "אמיר אל-חאג'" - האחראי על הובלת שיירות ה[[חאג']] מדמשק ל[[מכה]]. בזמן שאחת המשפחות הייתה מובילה את השיירה היו האחרות מקבלות ממנה את סמכויות השליטה באזור שלה. הדבר מדגיש את שיתוף הפעולה ואת האמון שנתנו המשפחות זו בזו. באמצע [[המאה ה-17]] התחזק השלטון המרכזי ב[[קונסטנטינופול|קושתא]] והוא החל לשלוח מושלים מטעמו לנהל את הארץ. במשך קרוב ל-20 שנה התחולל מאבק סמוי וגלוי בין המשפחות לנציבים הטורקים ולבסוף, סביב [[1666]] איבדו שלוש המשפחות את השלטון אך בפועל חלקים שונים של הארץ היו בידי מנהיגים [[דרוזים]] או [[בדואים]] כגון [[פחר א-דין השני]] במאה ה-17, ו[[דאהר אל-עומר]] במאה ה-18.

בעקבות שיפור הביטחון בשייט המסחרי, התרחבו קשרי המסחר עם אירופה, ובמיוחד ביןעם צרפת לארץ וסוחרים צרפתים התיישבו באופן קבוע בעכו. עכו שהייתה כפר קטן בראשית המאה ה-18, הפכה לעיר משגשגת ואוכלוסייתה גדלה. הסוחרים הצרפתים היו מעוניינים ברכישת כותנה גולמית לתעשייה הצרפתית. העלייה בביקוש לכותנה הביאה להרחבת שטחי העיבוד של האיכרים בגליל ובחלקים אחרים של הארץ. ענף יצוא החיטה התפתח ביוזמתו של [[דאהר אל-עומר]] הבדווי, שהשתלט תחילה על הגליל ואחר כך על אזורים נוספים. ב-1741 הוא חתם על עסקת חיטה גדולה עם צרפת, הפך את חיפה למרכז פעילותו הכלכלית והביא לגידולה ועלייה במספר תושביה.

ב-1775 מונה [[אחמד אל-ג'זאר|אחמד אל ג'זאר]] למושל וילאת צידון וקבע את בירתו בעכו. ב-30 השנים (1804-1775) שבהן משל הוא הרחיב את שלטונו על כל ארץ ישראל ודיכא באכזריות כל ניסיון התמרדות. בתחילה הביא שלטונו ליציבות ולביטחון, אבל פעילותו פגעה באופן חמור ביצוא לאירופה וגרמה לפגיעה חמורה בחקלאות. הוא הקים שלטון ריכוזי והשתלט על סחר החיטה והכותנה. המונופול שכפה הכביד על החקלאים, הצר את צעדי הסוחרים הצרפתים והביא לסכסוכים עם הקונסול הצרפתי עד שלבסוף גירש אותםאת הסוחרים הצרפתים מעכו וחכר אוניות בעצמו. סכסוכים אלה היו התואנה לפלישת [[נפוליאון]] ב-1799 ו[[מסע נפוליאון בארץ ישראל|מסע הכיבוש שלו בארץ ישראל]]. למסע זה הייתה השפעה ישירה מועטה ביותר על הארץ.

גם במאה ה-19 המשיך השלטון העות'מאני לסבול מבעיות ביורוקרטיה ושחיתות. מיעוט האוכלוסייה והמצב הכלכלי הירוד הביא לירידה בהכנסות ממסים ולשלטון לא הייתה הצדקה בהשקעת מאמצים לטובת האוכלוסייה. מושלי [[סנג'ק (האימפריה העות'מאנית)|הסנג'קים]] וראשי הערים גבו מסים מופקעים והיו שמרדו והכריזו על עצמאותם. כמה משפחות נכבדות מוסלמיות - משפחות טוקאן, גראר ועבד אל אדר - ניצלו את חולשת השלטון העות'מאני והשתלטו על סנג'ק שכם. הם ניהלו מאבק מוצלח נגד [[נפוליאון בונפרטה|נפוליאון]] ב[[מסע נפוליאון בארץ ישראל|מסע הכיבוש שלו בארץ ישראל]] והפכו את [[השומרון|הר השומרון]] לאזור עצמאי. השלטון העות'מאני נאבק לחיסול העצמאות המקומית, אך ללא הצלחה. במשך שנים רבות בין 1799 ל-1840, המשפחות ניהלו בינן מאבקים על השליטה בשומרון. בהרי יהודה השתלטה משפחת [[אבו גוש|אבו ע'וש]] על הדרך הראשית לירושלים וגבתה "דמי מעבר" גבוהים מצליינים נוצרים, עולי רגל יהודים ושיירות סוחרים.

בשנת 1831 פלש הצבא המצרי בפיקודו של [[איברהים פאשה]], בנו של [[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]], ששלט מטעם הסולטאן במצרים, לארץ וכבש אותה. הכיבוש המצרי נמשך מ-1831 עד לראשית 1841. בתחילה ניהל איברהים פשה מדיניות מתונה כדי לרכוש את אהדת האוכלוסייה והמנהיגות המקומית. הוא ביטל את החלוקה למחוזות והשליט שלטון ריכוזי ודפוסי שלטון מודרניים. הוא השליט בארץ סדר ובטחון על ידי בלימת פשיטות הבדואים, והחזרת הביטחון לערים ולדרכים וחיסול ההתנכלויות לפלאחים. הכיבוש המצרי הביא לארץ לשינוי דמוגרפי מהותי. עשרות אלפי מצרים התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף שהייתה למעשה ריקה,. לדוגמה ביישוב ערב-אוּפּי בוואדי חוורה ([[עמק חפר]]) והיישוב ערב-דמארה באזור חדרה; שכונות מצריות אחדות ביפו וכפרים בסביבתה, כגון [[פג'ה]], [[סומייל]], [[ג'לג'וליה]], אמלבס ([[פתח תקווה]]), קובּיבה ([[כפר גבירול]]); תושבי קטרה ([[גדרה]]) באו בתקופה זו מ[[לוב]]; ב[[ואדי ערה|וואדי ערה]] ודרומית לו, התיישבו מאות משפחות של [[מהגר]]יםמהגרים מצריים בכפרים [[עארה]], [[ערערה]], [[כפר קרע]], [[כפר קאסם]], [[טייבה]], [[קלנסואה]], [[אום אל פאחם]] ואחרים. כדי לממן את פעולות השלטון הכביד איברהים פשה את עול המסים, והם נגבו באכזריות ועוררו התנגדות. השלטון המצרי נתקל בהתנגדות לא רק בשל מדיניות המיסוי, אלא גם בשל הגיוס הכפוי לצבא, ובמאי 1834 פרץ "מרד הפלאחים", שהפך למרד כללי נגד השלטון המצרי. המרד דוכא באכזריות אבל השלטון העות'מאני לא היה מסוגל לסלק את המצרים. איברהים פשה שלט בארץ עד פברואר 1841 ורק בהתערבות המעצמות נאלץ לסגת בחזרה למצרים. בתמורה לסיוע נאלצו העות'מאנים לחתום על הסכמי ה [[קפיטולציות]] אשר פגעו בריבונותם ובסמכותם האימפריאלית, והיו ביטוי לחולשתה ההולכת והגוברת של האימפריה מול מעצמות אירופה.