ארנונה – הבדלי גרסאות

לקראת שנת [[1993]] נחקק חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 ("[[חוק ההסדרים]]"). מאז אותה שנה, מוסמכות המועצות הנבחרות של הרשויות המקומיות לחוקק את צווי הטלת הארנונה מכוחו של חוק זה, ובוטלו סעיפי ההסמכה בפקודת העיריות ובפקודת המועצות המקומיות{{הערה|[http://elyon1.court.gov.il/files/96/530/070/N02/{{פס"ד עליון|קישור=96070530.n02.htm |סוג=בג"ץ 7053/96]|עותר=|משיב=}}, סעיף 2}}.

[[בית המשפט העליון]] ביקר פעמים רבות את כמות הסיווגים השונים לצורכי ארנונה ואת ההתדיינות המשפטית הנלווית לכך. השופט [[אליקים רובינשטיין]], למשל, כתב: "דיני הארנונה משוועים לפישוט הגיוני", תוך שהוא ציין שלעיר [[תל אביב יפו]] יש אלפי סיווגים שונים{{הערה|[http://elyon1.court.gov.il/files/06/010/094/w07/{{פס"ד עליון|קישור=06094010.w07.htm |סוג=עע"ם 9401/06]|עותר=|משיב=}}, ארגנטינה באוניברסיטה נ' מנהל הארנונה בעירית ת"א (2009)}}{{הערה|[http://elyon1.court.gov.il/files/15/760/016/a05/{{פס"ד עליון|קישור=15016760.a05.htm |סוג=בר"ם 1676/15]|עותר=|משיב=}}}}.

המגוון הרחב של סיווגים של נכסים והשונות בדרכי מדידת שטחי הנכסים מביאה להתדיינויות רבות בין בעלי נכסים לרשויות מקומיות על גובה הארנונה. כמו כן, הוראות הארנונה הן מסובכות ותוארו בשנת 2005 על ידי השופט [[אליעזר ריבלין]]{{הערה|[http://elyon1.court.gov.il/files/04/370/111/P04/{{פס"ד עליון|קישור=04111370.p04.htm |סוג=עע"ם 11137/04]|עותר=|משיב=}}, סעיף 5}}:

לאור זאת, רשויות רבות מסכימות להגיע לפשרה על נתוני הגבייה כדי לחסוך בעלויות מנהליות ומשפטיות. קיימות ב[[ישראל]] חברות המתמחות בהשגת הנחות בתשלומי הארנונה, אם בבדיקת החיובים ואם בהשגת שינוי בסיווג. כאשר מושגת הסכמה לתשלום מופחת של ארנונה, שאלת זכותה של הרשות המקומית לחזור בה מההסכמה תלויה בסיבה בגינה הושגה ההסכמה לתשלום מופחת. אם ההסכמה לתשלום מופחת הושגה כדי לחסוך בעלויות של בירור המצב העובדתי או המשפטי, בית המשפט ייטה שלא לאשר את חזרת הרשות המקומית מההסכמה{{הערה|[http://elyon1.court.gov.il/files/02/640/020/A04/{{פס"ד עליון|קישור=02020640.a04.htm |סוג=ע"א 2064/02]|עותר=|משיב=}}}}. לעומת זאת, כאשר ההסכמה מבוססת על נתונים שגויים, בית המשפט ייטה לאשר חזרה של הרשות המקומית מההסכמה לארנונה מופחתת{{הערה|[http://elyon1.court.gov.il/files/15/530/080/b01/{{פס"ד עליון|קישור=15080530.b01.htm |סוג=רע"א 8053/15]|עותר=|משיב=}}}}.

הרשויות שהוגדרו כערי עולים נקבעו על ידי [[שר הפנים]], בהתייעצות עם [[שר האוצר]]. רוב ערי העולם הוכרזו בשנים [[1955]]-[[1956]], מיעוטם עד שנת [[1967]], ובשנת [[1991]] נוספו 2 רשויות נוספות לרשימה, שהגיעה ל־61 רשויות, רבע מכלל הרשויות המקומיות במדינה. ברבות השנים חלו שינויים דמוגרפים ניכרים ברשויות, ובדיקה של [[מרכז המחקר והמידע של הכנסת]] הראתה כי נכון ל־[[2013]] כמעט מחצית מהרשויות המוגדרות כ'ערי עולים' (26 רשויות, 43%) נמצאות מתחת לממוצע הארצי בשיעור העולים החדשים המתגוררים בתחומם, ומתוכם 11 רשויות מוגדרות כרשויות חזקות ומבוססות (כדוגמת [[הוד השרון]], [[נשר (עיר)|נשר]], [[כפר יונה]], [[קדימה-צורן]] ו[[ראש פינה]]). מנגד, רשויות אחרות בהם שיעור העולים עולה על הממוצע הארצי נכון ל־[[2013]] (כדוגמת [[אריאל]], [[קצרין]], [[בת-ים]] ו[[מעלות-תרשיחא]], בהם שיעור העולים עולה על 32%) לא הוגדרו מעולם כ'ערי עולים'. דו"ח [[מבקר המדינה]] משנת [[2005]] העיר על עיוותים אלו, אך עד [[2013]] לא חלו שינויים בתחום זה, אף שמדינת ישראל ומשרד הביטחון יכול היה לחסוך כסף רב עקב הפחתת תשלומי הארנונה לרשויות החזקות ומעוטות העולים. ועדה שהוקמה ב־[[2006]] המליצה על ביטול מלא של הגדרת 'ערי עולים' מאחר שישנם דרכים טובות יותר לסיוע לערים קולטות עליה, ובהינתן שלא בכל 'ערי העולים' ישנם שטחים נרחבים של מוסדות ממשלתיים ובסיסי צבא{{הערה|{{מממ||הגדרת רשויות מקומיות כערי עולים או כרשויות קולטות עליה|m03218|}}}} בשנת 2011 הגישו ידידי [[מרכז רפואי אסף הרופא]] עתירה ל[[בג"ץ]] בדרישה לבטל את הגדרת [[באר יעקב]] כ"עיר עולים" ובכך לחסוך לבית החולים את הוצאות הארנונה המוגברת. בעקבות העתירה, ועתירה נוספת של עיריית [[נתניה]] שבקשה להרשם כ"עיר עולים" ביטלה הכנסת את ההגדרה של עיר עולים ואת החיוב לשלם לרשויות אלו ארנונה מלאה{{הערה|[http://elyon1.court.gov.il/files/11/800/015/t50/{{פס"ד עליון|קישור=11015800.t50.htm |סוג=בג"ץ 1580/11]|עותר=|משיב=}}}}.

חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית){{הערה|[https://www.nevo.co.il/law_html/Law01/p213_058.htm#Seif3 חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)], באתר [https://www.nevo.co.il/ הוצאת נבו].}} מפרט את המקרים שבהם נתונה לנישום הזכות לערער על סכום הארנונה שחויב בתשלומו: <blockquote>''(א)  מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:''</blockquote><blockquote>''(1)   הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום''</blockquote>לדוגמה: הנכס איננו נמצא בשטח הרשות המוניציפלית שחייבה את הנישום בארנונה או שהנכס נמצא באזור אחר בתוך שטח השיפוט של רשות מוניציפלית – מה שיכול להשפיע על תעריף החיוב.<blockquote>''(2)   נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;''</blockquote>ההבחנה בחוק בין "סוג נכס" ו"השימוש בו" איננה תמיד ברורה שכן, לדוגמה, "סיווג נכס" מוגדר ב[[חוק ההסדרים|תקנות הסדרים במשק המדינה]] (ארנונה כללית ברשויות המקומיות){{הערה|[https://www.nevo.co.il/law_html/Law01/999_709.htm תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות)], באתר [https://www.nevo.co.il/ הוצאת נבו].}} כ"קביעת סוג הנכס בהתאם לשימוש בו." ההבחנה הזו רלוונטית במיוחד כמובן כאשר נעשה שימוש בנכס שאינו תואם את סיווג הנכס, מה שפותח פתח לדיונים משפטיים בדבר החיוב המתאים – לפי השימוש או לפי הסיווג{{הערה|למשל [http://elyon1.court.gov.il/files/15/760/016/a05/{{פס"ד עליון|קישור=15016760.a05.htm |סוג=בר"ם|עותר=|משיב=}}, {{פס"ד 1676/15], [http://elyon1.court.gov.il/Files/02/450/050/v03/עליון|קישור=02050450.v03.HTM |סוג=בר"ם 5045/02]|עותר=|משיב=}}.}}. <blockquote>''(3)   הוא אינו מחזיק בנכס (...);''</blockquote><blockquote> ''(4)   היה הנכס (...) שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.''</blockquote>כאשר מוגש ערעור עקב הסיבות הללו החוק קובע שהוא יוגש בפני מנהל הארנונה – פקיד שמונה על ידי הרשות המוניציפלית לקבל את הערעורים על הארנונה ולדון בהם. הפקיד יכול להיות הממונה על הארנונה ברשות או כל מי שמונה על ידי הרשות לכהן בתפקיד זה. על מנהל הארנונה להשיב על הבקשה תוך שישים יום מרגע קבלתה והוא יכול לבקש ארכה של שלושים יום נוספים. אם לא השיב, יראה הדבר כאילו הערעור התקבל.