שפה רשמית – הבדלי גרסאות

לפני חוק זה, כמו חוקים [[המנדט הבריטי|מנדטוריים]] אחרים, גם החוק המנדטורי לגבי השפות המוכרות כרשמיות, [[דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י)]] משנת 1922, נשאר בתוקף. בחוק זה בסימן 82, הוגדרו שלוש שפות שבהן יוצגו פרסומים על ידי המדינה ובהן ניתן לפנות אל בתי המשפט: [[עברית]], [[ערבית]] ו[[אנגלית]]. בחוק זה גם נקבע שכל הודעה רשמית תתפרסם באחד משלושה אופנים: באנגלית בלבד, בעברית ובערבית יחדיו, או בשלוש השפות יחדיו. עם [[הכרזת העצמאות|הקמת המדינה]] הוכנסו תיקונים בחוק, כדי שרשויות המדינה תוכלנה לבחור את השפה שבה תפורסם הודעה רשמית. באופן זה הפכה השפה העברית לשפה היחידה כמעט שבה מתפרסמות הודעות מטעם המדינה. עד היום לא ניתן להגיש מסמכים לבתי המשפט בשפה הערבית או לקבל פסק דין בשפה הערבית, ולפיכך באופן בלתי רשמי, סימן 82 בוטל הלכה למעשה. עם זאת, בחוקים אחרים נקבע שהודעות אזהרה (למשל על אריזות של תרופות או שלטי אזהרה בכביש) תפורסמנה גם בעברית וגם בערבית. מעמדה של האנגלית נשאר לא-ברור, אם כי נעשה בה שימוש נרחב בשלטי דרכים לצורך סיוע לתיירים, במערכת ה[[חינוך]], על גבי מטבעות ובולים ובהתכתבויות [[מסחר]]יות ו[[דיפלומטיה|דיפלומטיות]]. במשך השנים, ולפני חוק הלאום, נעשו מספר ניסיונות לקבוע בחוק את העברית כשפה הרשמית היחידה, אולם הללו נדחו בטענה שיש בכך פגיעה במיעוט הערבי. בעקבות עתירה ל[[בג"ץ]] (של ארגון [[עדאלה]] ו[[האגודה לזכויות האזרח]]{{הערה|[http://elyon1.court.gov.il/files/99/120/041/A10/{{פס"ד עליון|קישור=99041120.a10.pdf |סוג=בג"ץ 4112/99]|עותר=|משיב=}}}}, שהצטרפו אליהם אחרים), הוחלט בתחילת [[המאה ה-21]] להוסיף שילוט דרכים בערבית, והסברים בערבית על אריזות של מזון, גם במקרים שלא מדובר באזהרות. פסק דין אחר של בג"ץ קבע שאין למנוע מ[[אזרחות|אזרחים]] לפרסם מודעות [[ערבית|בערבית]] או בשפות זרות על לוחות מודעות עירוניים. פסק דין זה, וכן החלטת המדינה ב[[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות ה-90]] לפרסם הודעות לעולים חדשים בשפתם, מבלי להכריחם לקרוא עברית, יצרו מדיניות [[רב-לשונית]]. מדיניות זו ניכרת במערכת החינוך שבה נעשה שימוש רב יותר בשפות זרות.