האמה העליונה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לדוד עמית |
מ ←הרקע לבניית האמה: קישורים פנימיים |
||
שורה 10:
ב[[תקופת בית שני]] הייתה ירושלים מרכז שלטוני ו[[דת]]י, והתפתחה במהירות, בהתאם ל[[טכנולוגיה]] [[האימפריה הרומית|הרומית]]. רמת החיים בעיר עלתה מאוד, ותושביה נזקקו למים רבים ל[[שתייה]], לרחצה, ל[[טהרה]], ועוד. תפעול [[בית המקדש]] דרש אף הוא כמות רבה של מים לניקיון ול[[פולחן]]. מעיין ה[[גיחון]], שהיה עד אז מקור המים המרכזי של העיר, לא הספיק עוד, ומצוקת המים בירושלים הייתה קשה. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במועדי העלייה לרגל ב[[שלוש רגלים|שלוש הרגלים]] - [[פסח]], [[שבועות]] ו[[סוכות]] - שבהם פקדו את ירושלים מאות אלפי מבקרים, וצרכו כמות מים גדולה.
הראשונים שהגו את הרעיון להביא מים ממרחקים ב[[כוח הכבידה]] היו ה[[חשמונאים]], שבנו את [[האמה התחתונה]] ב[[המאה הראשונה לפנה"ס|מאה הראשונה לפנה"ס]] מאזור בית לחם ל[[הר הבית]] בירושלים. הם התבססו על [[טכנולוגיה]] שהגיעה באותה עת לשיאה באימפריה הרומית, בעקבות חציבת [[מנהרה|מנהרות]] לכריית [[נחושת]] ו[[מתכת|מתכות]] אחרות. הרומאים היו הראשונים שהשתמשו בשפע של מים כחלק מתרבות הפנאי שלהם, כולל ב[[בית מרחץ|בתי מרחץ]], ב[[לטרינה|לטרינות]], ב[[מזרקה|מזרקות]], וכדומה. מפעלי המים הרומיים התאפשרו גם הודות לשכלולים טכנולוגיים נוספים, כמו המצאת ה[[בטון]], ובניית [[קשת (מבנה)|קשתות]] ו[[קמרון (אדריכלות)|קמרונים]].
למרות הצלחתה הכבירה של האמה החשמונאית, בתוך כמה עשרות שנים היא כבר לא הספיקה לכל תושבי ירושלים, שהלכה וגדלה בקצב מהיר. שליטי ירושלים נאלצו אפוא למצוא פתרון מהיר לאספקה רבה יותר של מים לכל חלקי העיר.
| |||