אסטרטגיה צבאית – הבדלי גרסאות

 

האסטרטגיה עוסקת בתכנון וניהול מערכות מלחמה [[צבא]]יות המורכבות בדרך כלל ממספר [[קרב]]ות, תנועתם ופריסתם של [[יחידה צבאית|כוחות צבאיים]], ובמיוחד שיטות ל[[הונאה צבאית|הטעיית האויב]]. מייסדו של תחום העיסוק והמחקר המזוהה על ידינו כיום כאסטרטגיה צבאית מודרנית הוא [[קרל פון קלאוזביץ|קארל פון קלאוזביץ]] (Clausewitz,{{כ}} [[1780]]–[[1831]]), שהגדיר את האסטרטגיה כ"שימוש בקרבות לצורך סיום המלחמה". קלאוזביץ גם טען כי "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בצורות אחרות", ומשתי טענות אלו אנו לומדים כי הוא הציב את המטרות והיעדים ה[[פוליטיקה|פוליטיים]] והמדיניים מעל ליעדים הצבאיים, שכל מהותם לסייע בהשגת היעדים המדיניים. האסטרטגיה הצבאית היא אחת משלוש ה"[[אמנות|אמנויות]]" השולטות בתכנון ה[[מלחמה|מערכה]]; השתיים האחרות הן ה[[טקטיקה]] - ביצוע תוכניות ותמרון כוחות בשדה ה[[קרב]] ובמהלכו, וה[[לוגיסטיקה]] - יכולת ואופן האספקה והתחזוקה של ה[[צבא]] (השימוש במונח "[[אמנות]]" נעשה כדי להבדיל מ-"[[מדע]]", במובן זה שהאמנות מייצגת ידע ושיטות שאינן נקבעות על פי תבניות פעולה מוסדרות).

 

== רמות האסטרטגיה ==

{{הפניה לערך מורחב|אופרטיבה צבאית}}

=== טקטיקה, אופרטיבה ואסטרטגיה-רבתי ===

בחברות ואומות עד [[המאה ה-19]] לערך, ה[[מלך]] או ה[[מנהיג]] [[פוליטיקה|הפוליטי]] היה גם המפקד העליון של הכוחות הצבאיים, או שמרחק ההתקשרות בין שני האישים שמילאו את התפקידים הללו היה קצר ביותר עד כדי אי-הבחנה. עם היווצרותם של צבאות ההמונים, והתגברות הצורך בפיקוד צבאי מקצועי יותר, הגבולות בין העוסקים בתחום הפוליטי ואלו העוסקים בתחום הצבאי התחדדו, ולרוב הוחלט על הפרדתם (תהליך כזה התרחש ב[[צרפת]] וב[[פרוסיה]] בתחילת המאה ה-19, עם תחילת היווצרותם של [[מטכ"ל|מטות כלליים]] בצבאותיהן).

 

 

=== מדיניות ודיפלומטיה ===

הלכה למעשה, כל רמה מהווה נדבך ב"סולם אסטרטגי", שבבסיסו הטקטיקה, ומעליה האופרטיבה והאסטרטגיה-רבתי, כאשר מעל רמת האסטרטגיה-רבתי נמצאת הרמה הגבוהה ביותר - רמת '''[[מדינה|המדיניות]] ו[[דיפלומטיה|הדיפלומטיה]]'''. ברמה זו ה[[ממשלה|הנהגה האזרחית-פוליטית]] מנהלת את משאביה המדיניים (כמו בריתות או קואליציות) במטרה לתמרן מדינות אחרות, ובעת הצורך להפעיל עליהן לחץ כדי לכפות את רצונה.

 

==עקרונות האסטרטגיה הצבאית==

{{הפניה לערך מורחב|עקרונות המלחמה}}

אסטרטגים רבים ניסו לתמצת את האסטרטגיה המושלמת בסטים סגורים של עקרונות, במטרה להפוך את האסטרטגיה הצבאית למשהו שהוא קרוב יותר ל[[מדע]] מאשר ל[[אמנות]], ובכך להקל על המצביא בבואו לתכנן תוכניות ולהחליט החלטות. המצביא הסיני [[סון דזה]] הגדיר 13 עקרונות בעבודתו הידועה והמשפיעה '''[[אמנות המלחמה]]''' (The Art of War). בין העקרונות הוא מדבר על הכנה טובה לפני היציאה למלחמה תוך הבנה מעמיקה של היריב, והבנת התנאים לניצחון. הימנעות ממלחמה מול צבא עדיף או בשטח נחות, והטעיה ושימוש מושכל בתזמון ותנופה. [[נפוליאון]] המציא רשימה בת 115 כללים. לגנרל ה[[קונפדרציית המדינות של אמריקה|קונפדרציה]] [[נייתן בדפורד פורסט]] היה רק עקרון אחד: "תגיע ראשון עם הרבים ביותר" ("Get there firstest with the mostest". ניתן לראות כי רבים מהעקרונות המופיעים בהמשך מגולמים בו).

 

ישנם אסטרטגים הדוגלים בדבקות בעקרונות מלחמה בסיסיים כתנאי מספיק להבטחת ה[[ניצחון]], בעוד שאחרים טוענים שטבע המלחמה הוא בלתי-צפוי, ולכן המצביא חייב להיות גמיש בעת ניסוח האסטרטגיה שלו. [[הלמוט קרל ברנרד פון מולטקה]] (Moltke, הידוע כ"מולטקה הקשיש"), ראש [[מטה כללי|המטה הכללי]] הפרוסי, תיאר את האסטרטגיה כמערכת אד-הוק (מאולתרת בהתאם לנסיבות) של אמצעים ותחבולות שבאמצעותם המצביא צריך לפעול כאשר הוא נתון תחת לחץ. עקרונות ואמצעים אלו נשארו כמעט כמו שהיו, למרות ההתפתחות ב[[טכנולוגיה צבאית|טכנולוגיות המלחמה]].

בצבא הבריטי בעשרת העקרונות שלו במקום תמרון ופשטות מועדפים עקרונות שימור מורל, גמישות ומנהלה. בצבא האמריקני בתשעת העקרונות נוסף אחדות הפיקוד על הקיים ברשימה ולאחרונה נוספו ריסון, התמדה ולגיטימיות. בצה"ל נקבעה רשימה של עשרה עקרונות מלחמה, ובהם תחבולה במקום הפתעה, רציפות והמשכיות וכן עומק ועתודה על חשבון עקרון שיתוף הפעולה.

 

=== דבקות במשימה לאור המטרה ===

החייל יבצע את המשימה בדבקות, תוך התגברות על כל מכשול ואויב, חרף הסכנה והקושי הפיזי או המנטלי. מתוך הבנת, ובחינת חשיבותה ויעילותה,להשגת המטרה שהיא הערך העליון.

=== באירופה ובמערב (מהתקופה הקלאסית ועד סוף המאה ה-18) ===

{{הפניה לערך מורחב|הטקטיקה והאסטרטגיה הרומית}}

התפתחות רבה בתחום האסטרטגיה הצבאית התרחשה [[המאה ה-4 לפנה"ס|במאה ה-4 לפנה"ס]], במחשבה ה[[ספרטה|ספרטנית]]. במסעותיהם של מצביאים כמו [[אלכסנדר הגדול]], [[חניבעל]], [[סקיפיו אפריקנוס]] ו[[יוליוס קיסר]] מדגימים תכנון ותמרונים אסטרטגיים קלאסיים, שנלמדו מחדש על ידי אסטרטגים של העת החדשה. בתקופה ההיא האסטרטגיה הבינלאומית הייתה מרוכזת סביב השליטה על ה[[ים|ימים]], ובספרו ''השפעת הכוח הימי על ההיסטוריה'' מתאר האסטרטג [[אלפרד תייר מהן]] כיצד ה[[רומא העתיקה|רומאים]] השתמשו ב[[חיל ים|כוחות הימיים]] שלהם כדי לחסום את קווי-התקשורת של חניבעל עם [[קרתגו]], ואז באמצעות '''[[טקטיקה ואסטרטגיה ימית|אסטרטגיה ימית]]''' הצליחו להוציא אותו מ[[איטליה]], אף על פי שמעולם לא הצליחו להביסו על אדמת אירופה באמצעות ה[[לגיון|לגיונות]] שלהם.

 

 

=== במלחמת העולם הראשונה (1914-1918) ===

עם תחילתה של [[מלחמת העולם הראשונה]] ([[1914]]-[[1918]]), האסטרטגיה נשלטה בעיקר על ידי המחשבה ההתקפית שאפיינה את העימותים מאז [[1870]], ושהתבססה על מסעותיו של נפוליאון בתחילת [[המאה ה-19]]. כל זאת, למרות הלקחים שניתן היה ללמוד מ[[מלחמת הבורים השנייה]] ([[1899]]-[[1902]]) ו[[מלחמת רוסיה-יפן]] ([[1904]]-[[1905]]), בהן הפגין ה[[מקלע]] את יכולותיו ההגנתיות. כבר בסוף 1914 הגיעה [[החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה|החזית המערבית]] לנקודת קיפאון, והיכולת לתמרן ברמה האסטרטגית אבדה לחלוטין, משני צידי הקו. התוצאה הייתה [[מלחמת התשה]]: הגרמנים מול הצרפתים ב[[קרב ורדן]] ([[1916]], Verdun), והבריטים ומדינות ההסכמה מול הגרמנים ב[[הקרב על הסום|קרב על הסום]] (1916, Somme) וב[[קרב פשנדל]] ([[1917]], Passchendaele) נקטו לראשונה בקרבות גדולים שמטרתם אינה אלא לשחוק את כוחות האויב. קרבות התשה, מטבעם, צורכים זמן רב, ולכן משכם של הקרבות במלחמת העולם נמתחו לעיתים קרובות עד-כדי שבועות ואף חודשים. הבעיה בלחימה נגד אסטרטגיה של התשה היא השימוש של המגנים ב[[הגנה לעומק]] [[ביצורים|מבוצרת]], שדורשת ככלל יחס של בערך 10 תוקפים לכל מגן, רק לשם קיומו של סיכוי קלוש לניצחון. היכולת של המגן לנוע לאורכם של [[קווים פנימיים]] מנעה לרוב את יכולתו של התוקף לרכז מאמץ ולחדור דרך קווי ההגנה.

 

 

=== במלחמה הקרה (1947-1991) ===

{{להשלים|נושא=היסטוריה}}

 

=== בעולם שלאחר המלחמה הקרה (1991 עד ימינו) ===

בעולם שלאחר [[המלחמה הקרה]], האסטרטגיה הצבאית עובדת על פי עקרונות דומים לאלו שנראו בעבר, אך בהיקפים גדולים הרבה יותר, ובשינויים נוספים, כמו תקיפה אווירית מסיבית או תקיפת [[טיל קרקע-קרקע|טילי קרקע-קרקע]] ו[[טיל שיוט|שיוט]], כהכנה לקראת פלישה רגלית היכולה לבא מן ה[[ים]] או מן היבשה, כשצניחה קרבית נראתה לאחרונה, לפחות ב[[צה"ל]], ב-[[1956]] ב[[מבצע קדש]]. כיום ניתן להבחין בשתי אסטרטגיות עיקריות של צבא: האחת היא הגנתית, ומיועדת לשמור על ובתוך גבולות המדינה בה הוא מוצב, ומוכוונת בעיקר כנגד [[טרור]], כשבחלק ממדינות העולם, דוגמת [[ארצות הברית]] עושה זאת זרוע ביטחונית אחרת, ה-[[FBI]] ועוד, ואסטרטגיה נוספת היא האסטרטגיה ההתקפית, המבוססת על הפצצות במגוון גדול של [[חימוש מונחה מדויק]] כנגד מטרות איכות של היריב, איסוף [[מודיעין צבאי|מודיעין]] גלוי ומוסווה, ושליטה בשטח אם על ידי הימצאות בו ואם על ידי שליטה מרחוק. עימותים מודרניים יותר כוללים אספקטים של [[עימות בעצימות נמוכה]] ו[[לוחמת רשת]].