המהפכה הצרפתית – הבדלי גרסאות

כביתר אירופה הקדם-מודרנית, נשענה החברה הצרפתית על מבנה [[קורפורציה|קורפורטיבי]], בו השתייך כל אדם לקבוצה מעמדית (או שְׂדֵרָה) שהקנתה לו זכויות-יתר, במידה מסוימת, והכפפתווהכפיפתו לתגמול ולעונש שונים. גיבוש בתוך כל שדרה היה המפתח לשימור זכויותיה מול לחץ הכתר. הגורם העיקרי בממשל המקומי היה ה[[פרלמנט (צרפת המלוכנית)|פרלמנטים]], מעין בתי-דין אזוריים שהופקדו על רישום חוקים ואכיפתם. גם בתקופות בהן אסר עליהם המלך להביע מחאה, לא ניתן היה למנוע מהם להכשיל ולעכב בפועל. החיכוך בין הכתר לפרלמנטים, לאצולה, ליתר השדרות ולגורמים אחרים, היה מרכיב קבוע בפוליטיקה הצרפתית במאה ה-18, אך לא היה לו שום מוצא מוסדר בדמות בית-מחוקקים כמו זה הבריטי שלאחר [[חוק הזכויות 1689]]. כשכפה הראשוןהמלך את רצונו, הובעה התנגדות מלמטה – אם כי זו בוטאה באופן שהלם את מושגי [[זכותם האלוהית של מלכים|המלוכה בחסד האל]] – וחוזר חלילה, בעיקר לאחר שיורשי לואי הארבעה-עשר נתגלו כסמכותנים ומוכשרים פחות ממנו.{{הערה|William Doyle, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, 2002. עמודים 2–6 וכו'. להלן '''דויל'''}}

הממלכה הורכבה מ[[פלך (גאוגרפיה)|פלכים]] שצורפו זה על גבי זה בתהליך סיפוח מתמשך לאורך מאות שנים. לכל נחלה היו חוקים ומסורות ולעיתים אף לשון או ניבים אופייניים, ואף מידות ומשקלות שונים. המשפט נשען לא על קובצי חקיקה מסודרים אלא לרוב על תקדימים ונוהגים מקובלים, שנאכפו על ידי מגוון ערכאות מקומיות, לעיתים בתי-דין ולעיתים פשוט אדונים ששפטו את מי שתחת מרותם. הענישה השתנתה בין מעמדות ובין מחוזות ונתפשה תכופות כשרירותית; עינויים והוצאות להורג כמו [[גלגל שבירה|שבירה על הגלגל]] היו בשימוש. כל אלו גזרו מבנה שלטוני ומשפטי מגוון, שעמד בעוכריו של כל ניסיון ליישם מדיניות אחידה. מכך נבע, בין היתר, אופיה המפוצל של הכלכלה הצרפתית; הסחר בין המחוזות הוגבל באמצעות מכסים ורישיונות מרובים, הן בשל החלוקה המנהלית והן בהשפעת עקרונות ה[[מרקנטיליזם]] של שר האוצר [[ז'אן-בטיסט קולבר]]. אלה נועדו לאפשר [[פרוטקציוניזם]] בכל נחלה מחד ואספקת חיטה במחירים סבירים מאידך. הפרשי העלויות של מוצרים זהים באזורים שונים הגיעו למאות אחוזים. בעוד שמעצמות אירופאיות אחרות הקימו במאה ה-18 מערכות מיסוי וכספים ריכוזיות למדי שהתבססו על פקידי מדינה בשכר, התקיים בצרפת עד 1789 מבנה מבוזר מאוד שנשען על מכירת משרות נושאות רווח, שהשלטון היה יכול להפקיע חזרה רק תמורת פיצוי. בתמורה לתשלום גבוה והתחייבות להעביר סכומים ומכסות מוסכמים לאוצר הממלכה, קיבלו המחזיקים בהן זכות לגבות כספים עבור עצמם ופטורים שונים. לצרפת אף לא היה [[בנק מרכזי]], לאחר שניסיון להקים בנק בהשגחת המלך הסתיים במפולת [[חברת מיסיסיפי]] ב-1720. ריבוי התפקידים הנמכרים סיבך עוד יותר את מנגנון זכויות-היתר המסועף. המוני האיכרים נדרשו להעביר חלק גדול מיבוליהם למדינה, לאדוניהם ולכנסייה גם יחד, והיו מחויבים גם בביצוע עבודות עונתיות ([[קורווה]]).{{הערה|דויל, עמודים 2–11 וכו'}}

בימי [[לואי החמישה-עשר]] הובילו שיפורים בחקלאות וב[[בריאות הציבור]] לגידול האוכלוסייה ב-30%, שהטיל עומס ניכר על המשאבים. רוב ההכנסות מכך נותבו אל בעלי הקרקעות, פשוטי עם ומיוחסים כאחד, בעוד האיכרים נעשים עניים יותר. ההכרה שהמבנה הכלכלי בעייתי, ונדרשה רפורמה, חלחלה. ב-1771, לאחר שהמדינה עברה [[פשיטת רגל]] למעשה תחת שר האוצר [[ז'וזף מרי טרא]], הצליח הקנצלר רנה דה מופו לשלול מהפרלמנטים את מרבית סמכויותיהם, אך גם הוא לא עבר משם לתמורה מקפת. רפורמות דומות קודמו לחצאין במהלך כל התקופה, תוך שהן נבלמות על ידי חוסר רצון בעימותים פוליטיים. הפרלמנטים והאצולה, שרצו בשימור פטוריהם, העלו האשמות על עריצות ושרירותיות.{{הערה|שם=סיל}}

החברה הצרפתית תססה בינתיים בהשפעת תהליכים אחרים. ליברליזציה ושחרור חסמים בשוק החיטה גררו עליות מחירים, והאיכרים, שתפקיד הממשל המרכזי כרגולטור האמון על אספקה זולה של לחם (הרשויות הוציאו על כך כסף ומשאבים רבים) היה מרכזי בעיניהם, התמרמרו וטענו שהמלך והעשירים מנסים להרעיבם. המחאה המתעצמת בנידון נשאה גוון אנטי-קפיטליסטי חריף: כשניסה הממשל לפתוח את השוק ב-1769 וב-1774, אירעו גלי מהומות, והתושבים ניסו להמשיך לאכוף באלימות את החסמים ולהנמיך בכוח את המחירים, כשהם מתנגדים לסחר החופשי ומבקשים לשמר את המעורבות העמוקה של המלוכה בשוק ואת מנגנוני הרווחה שלה.{{הערה|Donald M. G. Sutherland, The French Revolution and Empire: The Quest for a Civic Order, Wiley, 2008. עמוד 64. להלן: '''סאת'רלנד'''}} כמו כן התחוללה תנופת תיעוש וסחר, [[המהפכה התעשייתית|מקיפה פחות מאשר בבריטניה]] אך מפותחת דיה כדי להחליש את הזיהוי הבלעדי בין בעלות על קרקע מעובדת לבכורה מעמדית. היא הייתה קשורה גם בהקמת מושבות מעבר לים כב[[האיטי]]. פשוטי עם עשירים וחלק מהאצולה היו שותפים במיזמים שונים, ובקרב העירוניים ניכרו סימניה של תודעה צרכנית, שערערה על הריבוד הנוקשה בין השדרות.{{הערה|Lauren R. Clay, The Bourgeoisie, Capitalism, and the Origins of the French Revolution. בתוך: '''אנדרס''', עמודים 21-39}}

בינתיים, האצולה עצמה הייתה מפולגת ומסוכסכת בין יושבי החצר לכפריים, בעלי הון ועניים, ובעיקר בין בעלי הייחוס לאלה שרכשו את תאריהם בדורות האחרונים: כ-40,000 איש קנו כאלה במהלך המאה. מעמד האצולה הצרפתי היה אחד הפתוחים והדינמיים ביותר באירופה, כשהצטיינות צבאית, מילוי תפקידים בפקידות הבכירה, או די עושר לקנות תואר-עובר-בירושה אפשרו בקלות לפשוטי עם להיכנס אליו; ברמה הסמלית, עם זאת, הייתה התעקשות רבה על מיתוס "המוצא הטהור" מבתים מיוחסים בעבר הרחוק, כעניין של יוקרה, והשקעה כספית רבה בהוכחת [[גנאלוגיה]]. האצילים הוותיקים טפלו את אשמת שקיעת המעמד השני על הבאים זה מקרוב, והתחולל דיון ציבורי סוער על האופן בו יש להשיב לו את יוקרתו, שנשחקה במהלך המאות עם ייתור הצורך בו כחיל זמין עקב הקמת [[צבא קבע]]. בין היתר, נקבענחקק ב-1781 שרק בני דור רביעי לאצולה יוכלו להתקבל כצוערים בצבא, מהלך שנועד להבטיח תעסוקה להמוני האצילים העניים. הלך רוח זה קיטב מאוד את המעמד השני, ובמקביל תרם להתחזקות ההתמרמרות מצדם כלפי הכתר ולנכונות רבה יותר להתנגש עמו ולעמוד על הפריבילגיות הקיימות.{{הערה|Jay M. Smith, Nobility, בתוך: '''אנדרס''', עמודים 40-55}}

מתח פנימי עז לא פחות שרר בתוך המעמד הראשון: בעוד שהתפקידים הכנסייתיים הבכירים והמכניסים נשמרו ליוצאי האצולה, המוני כמרים זוטרים חיו בעוני בכפרים, ודרכם לקידום נחסמה. הביקורת על עושר הכנסייה, הדרישות לקרבה לעם, העמידה על עצמאות הכנסייה הצרפתית מול [[הכס הקדוש]] וקריאות דומות, התנקזו כבר במאה ה-17 לתנועת ה[[יאנסניזם]],. שדוכאהזו דוכאה סופית ב-1712 והוכרזה כבלתי-חוקית, אם כי רבים הוסיפו להחזיק בעמדות דומות. הקריאה לרפורמה בסדרי הכמורה באה בראש ובראשונה מתוכה עצמה.{{הערה|Dale van Cley, '''The Ancien Régime, Catholic Europe, and the Revolution's Religious Schism''', בתוך: Peter McPhee, '''A Companion to the French Revolution''', Blackwell, 2013. עמודים 125-128}}

גורם חשוב אחר היה שיעורי ה[[אוריינות]] העולים ותפוצה נרחבת של ספרות ועיתונות. על אף ה[[צנזורה]], נוצר מרחב שיח פומבי להחלפת דעות, שהיה ערוץ חליפי למסרים מגבוה שיצאו מוורסאי. עצם קיומו היה חשוב יותר מהתכנים הספציפיים שהועברו בו. במאה ה-18 עלתה [[הנאורות]] לקדמת הבמה, עם דגש על תבונת האדם ועל היכולת לפתור ולשפר את העולם באמצעות הסתמכות על העצמי והתעלמות ממה שנתפש כמסורות מנוונות. הוגי הנאורות הבולטים – [[דידרו]], [[מונטסקייה]], [[ז'אן ז'אק רוסו]], [[הברון ד'הולבאך]], [[וולטר]] ואחרים – ביקרו קשות את הדת, את סדרי הממשל ואת ההיררכיה החברתית הנוקשה, וקראו להפעלת תבונה ושכלתנות כדי לקדם חברה טובה יותר. עם זאת, הם היו רחוקים מלערער באופן גורף על הקיים. הם קיבלו תהודה גדולה באמצעות מרחב השיח הציבורי החדש, אך החשיבות שיוחסה להם בדיעבד בליבוי המהפכה נבעה יותר מכך שבני התקופה פנו למשנתם רק לאחר שהשלטון קרס. קיומו של קהל קוראים ומתדיינים אפשר גם את התפתחותו של מושג [[דעת הקהל]], ואינטלקטואלים ואנשי השלטון החלו להתייחס בהדרגה אליה ול'אומה הצרפתית' כמקור סמכות ולגיטימציה.{{הערה|Simon Burrows Books, Philosophy, Enlightenment. בתוך: '''אנדרס''', עמודים 74-91}}